את הדברים האלה אני כותבת כצברית ובת לשורדי שואה, חיפאית החיה בעיר בעלת הגיוון הדתי מהגדולים בעולם, ובשותפות חיים המנכיחה במרחב הציבורי את כלל הדתות, כאישה אשר התגייסה כמו כל בנות גילה החילוניות ושירתה בצה"ל כקצינת חינוך, כמי שעמדה עד לאחרונה בראש המרכז הישראלי-דרוזי וחברה בוועד הציבורי של "חוזרים בתבונה-יהדות חופשית".

כלל הזהויות המגוונות הללו הן לב הישראליות שלי. מהמקום הזה אני רואה כיצד בשנים האחרונות מתנהל תהליך שיטתי של הדרה, פירוק וצביעה מחדש של המרחב הציבורי בישראל בשם הדת, אך בניגוד לרוחה של מדינת ישראל הדמוקרטית וחברה חפצת חיים משותפים.

ההנחיה האחרונה בצה"ל, שלפיה רק טבחים יהודים יורשו להדליק אש, לערבב או לבשל במטבחים צבאיים מטעמי כשרות, אינה אירוע טכני.

כלל הזהויות הן לב הישראליות שלי, דרכה אני רואה כיצד בשנים האחרונות מתנהל תהליך הדרה, פירוק וצביעה מחדש של המרחב הציבורי בישראל בשם הדת, אך בניגוד לרוחה של מדינת ישראל הדמוקרטית

הנחיה זו היא אמירה כלפי חיילים דרוזים, מוסלמים ונוצרים המשמשים בתפקידים אלו: אתם כאן אבל לא באמת. תרומתכם מתקבלת, אך נוכחותכם מוגבלת כי אינה עומדת ברף הקדושה והיהדות של החברה החרדית, אשר נהנית משירותי הלוחמה וההגנה המצוינים שלכם.

בעבור הקהילה הדרוזית, המשרתת בצה"ל מתוך ברית דמים והזדהות עמוקה עם ביטחון המדינה, מדובר בעוד סכין בלב. כזו המתווספת לחוק הלאום, ששלל ממנה הכרה מלאה בשותפותה האזרחית.

במקביל, אנו עדים לקמפיינים הולכים וגוברים להדרת נשים מצה"ל: הפרדה, צמצום תפקידים, ביטול ערך, חשד להכשלה וזיהום טוהר המידות הגברי, "התאמות" המסתיימות בדחיקה החוצה וברדיפת חיילות בבני ברק, על שום היותן חיילות ונשים. שוב בשם ערכים, שוב בשם אמונה. אבל התוצאה אחת: פחות שוויון, פחות זהות חופשית, פחות צבא עם.

החיבור בין הדרת נשים להדרת דרוזים אינו מקרי. זהו אותו מנגנון: הפיכת זהות דתית אחת, פרשנית, מחמירה, פוליטית – לנורמה מחייבת במרחב הציבורי. מי שלא נכנס לתבנית, נדחק החוצה. וכך, צבא העם הופך בהדרגה לצבא יהודי-משיחי, עם סממנים דתיים הולכים ומעמיקים עליהם כתבתי בעבר, ועם פחות ופחות מקום למי שאינו שייך לאותה תפיסת עולם.

כחברה בוועד הציבורי של "חוזרים בתבונה", אני מאמינה ביהדות חופשית, מוסרית, כזו שאינה זקוקה לכפייה כדי להתקיים. יהדות שיודעת לחיות לצד אחרים, לא מעליהם.

החיבור בין הדרת נשים להדרת דרוזים לא מקרי. המנגנון: הפיכת זהות דתית אחת, פרשנית, מחמירה, פוליטית – לנורמה מחייבת במרחב הציבורי. מי שלא נכנס לתבנית, נדחק החוצה, צבא העם הופך לצבא יהודי-משיחי

גם בפסיקות דתיות יודעים לגלות גמישות, הקשר, ואחריות ציבורית – כאשר נופלים בידיים המתאימות או האינטרס הנכון. מה שמתנהל כאן אינו שיח הלכתי אלא מאבק כוח מרושע, אנטי ישראלי והמגיע להעליב ולפגוע בכוונה.

האם בקרוב נראה גם הדרה על רקע נטייה מינית? האם ייאסר על חברות וחברי קהילת הלהט"ב להיות בקרבת החיילים הדתיים השמורים כאתרוגים בצמר רך ומגונן? אלו אשר בשמם ועבורם צצות כל ההוראות הללו? לא מן הנמנע.

ואולי בהמשך גם הפרדה על רקע מזרחים ואשכנזים, כי מה שנכון לישיבות, אולפנות ולחצרות רבנים מחייב גם בצבא. אולי גם התפלגות לחסידויות? אין סוף לדרישות המגיעות מהמנהיגות הדתית והחרדית המתורגלת לסובב ולכופף את היד השלטונית למען עצמם בלבד.

הציבור הנושא בנטל הביטחוני, על מגוון הזהויות והמגדרים שבו, מוסרים את נפשם בפועל על ביטחון המדינה. מנגד, מי שמוביל חלק ניכר מדרישות ההדרה אינו נושא בנטל הביטחוני, ואינו מזדהה עם ערכי היסוד של הציונות והמדינה הדמוקרטית. זהו פרדוקס מוסרי מסוכן.

הגיעה העת להחזיר לשיח הציבורי את רעיון כור ההיתוך. לא כמחיקת זהויות, אלא כחיבור ביניהן. ישראליות המאפשרת זהות דתית פרסונלית וחופשית, לצד מרחב ציבורי שוויוני ומכיל. מדינה שאינה מדירה את מגיניה, ואינה מצמצמת את בנותיה. מדינה שאינה מתערבת במפלס היהדות של יהודיה.

בפסיקות דתיות יודעים לגלות גמישות, הקשר, ואחריות ציבורית – כשנופלים בידיים המתאימות או האינטרס הנכון. מה שמתנהל כאן אינו שיח הלכתי אלא מאבק כוח מרושע, אנטי ישראלי והמגיע לפגוע בכוונה

זו אינה מלחמה על כשרות, לא ויכוח על צניעות. בטח לא על יהדות.
זו מלחמה על דמותה של מדינת ישראל והמשך קיומה כיהודית ודמוקרטית.

גילה לבני זמיר היא חיפאית, יזמית אורבנית-חברתית, יועצת תקשורת ופובליציסטית, כיהנה כמנכ"לית המרכז הישראלי-הדרוזי ויועצת תקשורת בפוליטיקה ארצית ובמוניציפלית. בוגרת התוכנית למנהיגות חברתית במרכז מנדל צפון. בעלת BA בתקשורת, רוח וחברה ובעיצוב תקשורת חזותית מהמרכז האקדמי לעיצוב וחינוך ויצ״ו חיפה. נשואה, אם ל-3 וסבתא ל-5.