לפני כמה שנים נסעתי במונית. זה עניין די נדיר אצלי, ולכן הופתעתי כשהאפליקציה דיווחה לי על תחומי העניין של הנהג המיועד; אולי כדי לעודד אותנו לעבוד על מערכת היחסים בינינו.

הנושא הנבחר בטינדר נהגים שלו היה יהדות. ידעתי שלא נחליף מילה, אבל הנהג לא ויתר עליי.

אמרתי לו שאדבר איתו על יהדות רק בתנאי שיענה קודם על שאלה אחת פשוטה.
שאלתי אם לדעתו מותר לשרוף אנשים חיים. זה היה זמן קצר אחרי שנערים דתיים שרפו למוות את משפחת דוואבשה זכרם לברכה.

אמרתי לו שאדבר איתו על יהדות רק בתנאי שיענה קודם על שאלה אחת פשוטה.
שאלתי אם לדעתו מותר לשרוף אנשים חיים. זה היה זמן קצר אחרי שנערים דתיים שרפו למוות את משפחת דוואבשה זכרם לברכה

ציפיתי למילה אחת. כן או לא. ציפיתי ללא נטול היסוסים. אבל הנהג פתח בפרולוג ארוך.
תראי, הוא אמור לי, אם יהודי רוצה…
לא לא לא, קטעתי אותו. מילה אחת. כן או לא. מותר לאדם לשרוף תינוק?
האיש לא הצליח להגיד לא.
אפילו ההסתייגויות שלו לא נשענו על טיעונים של הגנה עצמית, הצלת בן משפחה או מיצוי הדין עם פשעים חמורים. היה רק איזה פלפול שהתחיל באמונה יהודית והלך לאיבוד בבר כוכבא פינת ביצה-שנולדה-ביום-טוב.

כשירדתי מהנסיעה הרגשתי צורך להתקלח, אבל חשבתי שמדובר באיזה פסיכי נדיר.

אחר כך היו שנים של הפגנות סוערות ונחושות. נגד היועמ"ש אביחי מנדלבליט, בלפור, עצמאות התקשורת ובג"ץ, ההפיכה המשטרית ופדיון חטופי הטבח מהשבעה באוקטובר.

לחברה אחת ולי היה משחק בהפגנות: לספור כיפות ושביסים בין המפגינים. זה היה מאוד מאתגר. בתוך מאות אלפי המפגינים, מדי שבוע, כמעט לא ראינו כאלה. בהפגנות בעד שחרור החטופים וסיום המלחמה, כבר אפשר היה לספור אותם על ידו השמאלית של טרומפלדור. מפעם לפעם כן ראינו כיפה, אבל היא תמיד ישבה על ראשו של יאיא פינק או גלעד קריב.

מה קשור מחאה? ההיעדרות הגורפת של הציבור הדתי מכל דרישה מוסרית לזכויות אדם,  מהתכנסויות שדרשו חיים, שוויון, צדק, טוהר מידות, חופש, והעובדה שהם לא הסתייגו פומבית מנציגיהם בקואליציית המוות, גם בשאלות-בת שנוגעות לערך החיים – הופכת אותם לחשודים מיידיים ולשותפים לפשע. מה שחבריהם נוהגים לכנות "תומכי טרור".

לי ולחברה היה משחק בהפגנות: לספור כיפות ושביסים בין מאות אלפי המפגינים. כמעט לא ראינו כאלה. ואם ראינו כיפה בהפגנות לשחרור החטופים וסיום המלחמה זה היה על ראשי יאיא פינק או גלעד קריב

מבחינתי, השאלה הראשונה שרלוונטית לבן אנוש נשארה אותה שאלה.
האם מותר לאדם ליטול את חייו של אדם אחר.

בדת שלי, התשובה היחידה ואין בלתה, היא לא. אני חושבת שגם ברשימה היהודית מופיעה אותה תשובה.

בימים אלו מסעות הרצח של יהודים דתיים בכפרים, בתים ושדות של תושבים, הפכו לפעולה יומיומית שלא זוכה לכותרות ראשיות. מעשי ההרג שלהם שונמכו למעמד של "רשלנות" או "הגנה עצמית", בניגוד למשל, לאנשים שמתו מחוץ או בתוך מרחבים מוגנים (למי שיש. ל-30% מאיתנו אין) במהלך מלחמת ברירה שפתחנו בה לתפארת ביטול משפטו של ראש הממשלה, אשר אז, מותם דווקא מוגדר כ"רצח".

ה"סיכול הממוקד", כלומר הוצאה להורג של אדם ללא הליך משפטי ולא תוך כדי קרב, הוא פעולה שנויה במחלוקת משפטית ומוסרית, אך היא אושרה בבג"ץ; ההיתר כפוף לסייגים וקריטריונים ברורים ומפורטים. ביניהם, נדרשה וודאות שהיעד הינו "פצצה מתקתקת", כלומר אם לא ייהרג יתרחש פיגוע, וכן, שיש להימנע מפגיעה בלא מעורבים, כולל בני משפחה ושכנים.

כמו כן, הוגדר האופן שבו מתקבלת ההחלטה (והאחריות), והוגדרה היררכיה – הרשאה להרוג בהתאם לדרג היעד. כדי להרוג בכירים בארגוני טרור, נדרש אישור (ואחריות, מה לעשות) של ראש שב"כ, רמטכ"ל, שר הביטחון וראש הממשלה.

אלא שמאז מבצע "זעם האל", חיסולי הנקמה על רצח הספורטאים במינכן, וחיסולו של אבו ג'יהאד בתוניס; הגלישה לרציחת בכירים כחלק מפרקטיקה פוליטית התרחשה מהר. בשנתיים האחרונות ישראל לקחה חלק מוביל ופעיל בבכחנליית הרג נטולת הבחנה ופיקוח ששטפה את העולם. משטרים מופרעים הפרו כל הבנה וקוד אתי שהיו נהוגים בעולם המזוהם ממילא, של טרור, מאבקי כוח ושליטה.

קשה להתייחס לחיסול של מנהיגי מדינות וארגוני אויב כמהלך מדיני חיוני ושובר שוויון, בעיקר משום שאף אחד ממבצעי החיסול המרהיבים והמקוריים, כדוגמת מבצע הביפרים, או חיסול אסמאעיל הנייה, לא תורגם להתקדמות דיפלומטית שהובילה לרגיעה והסכם מדיני. אם כבר, הם חשפו את מגבלות הכוח ורוקנו את מאזן האימה מתוכן.

סיכולי הבוטיק שכללו תכנון של שנים ועבודת מודיעין מתוחכמת, בפיקוח הדרגים הבכירים ביותר, הפכו לפס ייצור סיטונאי של הרג מעלי אקספרס. כל תפקיד ומעמד של מי שאינו יהודי מארץ ישראל מהווה עילה מקובלת לגזר דין מוות, והתליינים המורשים הם כל אחד מאיתנו. בקרוב, אני מניחה, הפוגרומים של נערי הגבעות ייחשבו למעשה פטריוטי, אולי אפילו לשנת שירות, אם המגזר יתקשה למצוא סעיפים שמצדיקים את ביזת המיליונים מהקופה הציבורית.

סיכולי הבוטיק שכללו תכנון של שנים ועבודת מודיעין מתוחכמת, בפיקוח הדרגים הבכירים ביותר, הפכו לפס ייצור סיטונאי של הרג מעלי אקספרס. בקרוב, אני מניחה, הפוגרומים של נערי הגבעות ייחשבו למעשה פטריוטי

כשזה מגיע לרצח אנחנו דמוקרטיה נאורה. לכולם מותר. מהמנהיג העליון ועד לנער עול ימים. אין צורך לסור לתחנת המשטרה הקרובה ואף אחד לא יגיע לחפש אותך. הזיכוי יגיע בדואר, אם איזושהי רשות תחזור אי פעם לעבוד כאן.
הסיוע ושיתוף הפעולה של צה"ל, המשטרה ומערכת המשפט עם ההשתוללות הרצחנית של היהדות הדתית, הופכים את כולם לאנשים שלא הייתי רוצה לחלוק איתם מונית וגם לא חבל ארץ.

מעצבת, חושבת, מאיירת וכותבת. בעלת המותג B.Knit לטקסטיל ואפנת בית. מחברת הרומן – הגברת הראשונה. פרסמה סיפורים קצרים בפלטפורמות שונות, בין היתר באתר המוסך, עברית ובכתב העת פטל. איירה עבור מוסף שישי של מעריב. גרה בתל אביב