הערב (רביעי) מתכנסים יהודים ברחבי העולם סביב שולחן הסדר כדי לחגוג את שחרורו של העם היהודי מעבדות במצרים, ואת האופן שבו אלוהים הציל אותם "ביד חזקה ובזרוע נטויה".
המילים הללו לקוחות מתיאור יציאת מצרים בתורה, והן חוזרות על עצמן פעמים רבות בטקסט של ההגדה: "ויוציאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרוע נטויה ובמורא גדול ובאותות ובמופתים", נאמר בספר דברים כ"ו, ח'.
אבל מה אם, משער פרופ' יהושע ברמן מהמחלקה לתנ"ך ע"ש זלמן שמיר באוניברסיטת בר-אילן, הסיפור המקראי חותר למעשה בלעג תחת טקסט מצרי מוקדם יותר?
"[במקורות מצריים, ישנן התייחסויות לאופן שבו] פרעה הביס את אויביו, הלובים במערב, ביד חזקה, או שפרעה הלך וגילה לרגליו יהלום בגודל אגרופו, והרים אותו בזרועו הנטויה", אומר ברמן לזמן ישראל. "ישנן מאות התייחסויות כאלו. ברור שמה שהתורה עושה כאן הוא מה שאנו מכנים 'ניכוס תרבותי' – לגנוב ליריב שלך את ההצגה".
"[במקורות מצריים, ישנן התייחסויות לאופן שבו] פרעה הביס את אויביו, הלובים במערב, ביד חזקה, או שפרעה הלך וגילה לרגליו יהלום בגודל אגרופו, והרים אותו בזרועו הנטויה. ברור שמה שהתורה עושה כאן הוא 'ניכוס תרבותי'"
לדברי ברמן, אפשר היה לצפות שאותו ניסוח ישמש במצבים רבים שבהם אלוהים מחולל ניסים או מציל את בני ישראל מאויביהם. אבל אין זה כך; הביטוי מופיע אך ורק בהקשר של יציאת מצרים.
בהגדה החדשה "הדים ממצרים", אותה ערך ברמן ושראתה אור לאחרונה בהוצאת קורן, טוען החוקר כי הביטוי "יד חזקה וזרוע נטויה" מייצג רק דוגמה אחת מני רבות לכך שהתורה משתמשת, לכאורה, בכלים של הנרטיב או התעמולה המצרית. היא אף משתמשת בהם נגד אותם אנשים ממש ששעבדו את בני ישראל הקדומים.
"נסו להתכוונן למה שהתרחש במצרים כשישראל היו שם", אומר ברמן.
בעולם האקדמי, יש הסבורים שעבדות בני ישראל ויציאתם ממצרים מעולם לא התרחשו, בעוד אחרים מציעים מספר תיארוכים אפשריים. מבחינת ברמן, האירועים התרחשו בערך בין 1500 ל-1200 לפני הספירה.
"אני הולך בעקבות האסכולה שלפיה פרעה של תקופת השעבוד היה רעמסס השני [בערך 1279–1213 לפנה"ס], ופרעה של המכות ושל יציאת מצרים היה מרנפתח [בערך 1213–1203 לפנה"ס]", אומר ברמן. "התאריכים המדויקים אינם כה חשובים, אבל אין ספק שאנחנו מדברים על מה שמכונה 'הממלכה החדשה במצרים', שיא הציוויליזציה המצרית".
הספר "הדים ממצרים", הכולל את הטקסט העברי לצד תרגום ופרשנות באנגלית, הוא תוצאה של מספר שנות מחקר על השפעת התרבות המצרית על סיפור יציאת מצרים ועל חגיגת הפסח
הספר "הדים ממצרים", הכולל את הטקסט העברי לצד תרגום ופרשנות באנגלית, הוא תוצאה של מספר שנות מחקר על השפעת התרבות המצרית על סיפור יציאת מצרים ועל חגיגת הפסח.
הדבר נעשה, בין היתר, באמצעות שימוש בתמונות ובאיורים, אשר לדברי ברמן מהווים את אחד מעמודי התווך של היצירה.
"מעולם לא הייתה הגדה שניסתה לחקור כיצד נראה העולם שבו חיו אבותינו במצרים", אומר ברמן. "כיצד נראו הפרעונים? איך נראתה העבדות? אילו פולמוסים מנהלת התורה מול התיאולוגיה המצרית?"
"מעולם לא הייתה הגדה שניסתה לחקור כיצד נראה העולם שבו חיו אבותינו במצרים", אומר ברמן. "כיצד נראו הפרעונים? איך נראתה העבדות? אילו פולמוסים מנהלת התורה מול התיאולוגיה המצרית?"
מבחינת ברמן, חלק מהמוטיבציה לעבודה הזו היה גם הניסיון לגשר על מה שתיאר כפער שרבים חווים בין אמונתם לבין האינטלקט שלהם.
"אנשים רבים חיים במעין קיום רוחני מפוצל", הוא טוען. "יש בהם חלק דתי שחווה את הטקסים, בבית הכנסת, בבית, ובמיוחד בליל הסדר. מנגד, קיים הצד השני – הרצינות האינטלקטואלית שלהם, והחשיבה האקדמית וההיסטורית. עבור רבים, כלל לא ברור ששני העולמות האלה נפגשים בדרך כלשהי".
לדברי החוקר, אצל אנשים רבים שמירה על חיותה של הרוחניות שלהם משמעותה להרגיש אילוץ לדחוק הצידה את הצד האינטלקטואלי. "זה לא עובד", הוא אומר. "אני לא חי כך, וכל העבודה שלי מוקדשת למיזוג החלקים האלו של הזהות שלנו".
פנים אל פנים עם… פגאניות מועתקת?
לדברי ברמן, הד נוסף לדימויים מצריים בתורה מופיע כאשר משה מזכיר כי אלוהים נתן לבני ישראל את עשרת הדיברות בהר סיני. "פנים בפנים דיבר ה' עמכם בהר מתוך האש", נאמר בספר דברים ה', ד'.
"במקומות אחרים בתורה אנחנו קוראים שאי אפשר לאדם לראות את אלוהים ולחיות", מציין ברמן. "אז איך משה יכול לתאר את המפגש הזה כ'פנים בפנים'? משום שכך תיארו המצרים את הפרעונים ואת האלים".
"במקומות אחרים בתורה אנחנו קוראים שאי אפשר לאדם לראות את אלוהים ולחיות", מציין ברמן. "אז איך משה יכול לתאר את המפגש הזה כ'פנים בפנים'? משום שכך תיארו המצרים את הפרעונים ואת האלים"
החוקר מצביע על כך שבמאות דימויים, מלכי מצרים והאלים מוצגים בגדלים זהים, עם תווי פנים דומים, כשהם מביטים זה בזה ומתחבקים. אחת מהתמונות הללו, המציגה תבליט של פרעה סתי הראשון (המאה ה-13 לפנה"ס) והאלה חתחור מתוך קברו של סתי הראשון, מופיעה על כריכת ההגדה.
ברמן מסביר שהתורה מעניקה טוויסט לדימוי הזה בכך שהיא נותנת לכל עם ישראל מעמד הדומה לזה של מלכים.
"הדימויים הללו, שהיו נפוצים בכל מקום במצרים, נועדו להמחיש את עליונותם של הפרעונים, ועד כמה האלים אהבו אותם", הוא מסביר. "ואז באה התורה ואומרת: 'אלוהים אינו מתעניין בבעלי הכוח, אלוהים מתעניין באנשים הפשוטים, והוא מביט בכם פנים אל פנים באותו אופן שבו ראיתם במאות דימויים סביבכם כאשר הייתם עבדים במצרים'".
לדברי ברמן, סמל כוח מצרי נוסף ששימש בסיפור יציאת מצרים היה מטה הרועים של משה, שבו השתמש כדי לחולל ניסים. "מטה רועים הוא דימוי איקוני בצורה יוצאת דופן במצרים העתיקה. הדימוי של פרעונים בזרועות שלובות כשהם אוחזים במטה רועים, נמצא בכל מקום. זהו הסמל של סמכותו ושל שלטונו".
"מטה רועים הוא דימוי איקוני בצורה יוצאת דופן במצרים העתיקה. הדימוי של פרעונים בזרועות שלובות כשהם אוחזים במטה רועים, נמצא בכל מקום. זהו סמל סמכותו ושלטונו"
שם מקראי למצרים
ברמן בוחן גם את משמעות המילה העברית "מצרים", הדומה גם לשמה הערבי המודרני של המדינה, "מִצְר".
"'מצרים' איננה מילה מצרית עתיקה", מציין ברמן. "כמה חוקרים סבורים שלמעשה קוראים למדינה כך משום שאחת הקהילות המוקדמות במצרים, הקופטים [הנוצרים], תרגמה את התנ"ך לקופטית. במקרה של שם המדינה, הם תעתקו אותו, והשם נשאר גם לאחר הכיבוש המוסלמי [במאה ה-7 לספירה]".
משמעות השם, לדברי החוקר, נגזרת מן המילה הארמית "מזרח", שמשמעה גבולו של העולם המתורבת. "בעת העתיקה, הנילוס היה הגבול, כי אחריו השתרע מדבר סהרה", הוא אומר. "אי אפשר היה לרכוב יותר מ-60 ק"מ ממנו על חמור אם רצית [שיהיו לך מספיק מים] כדי לחזור".
ברמן מסביר שרצה מאוד להמחיש את הרעיון הזה באמצעות תמונה, ולדבריו מצא בסופו של דבר את אחת התמונות האהובות עליו בהגדה.
"הוקסמתי מהרעיון שהמצרים קוראים לארצם מִצְר בגלל התורה, אבל איך אפשר היה להחיות את זה? ואז מצאתי את התמונה הנהדרת הזו [של מצרים בלילה] מנאס"א. שם רואים שמצרים היא כמו שרוך נעל, כי כולם חיים לאורך הנילוס, וממערב לנילוס שוררת עלטה מוחלטת, עד עצם היום הזה. הנילוס הוא עדיין קצה העולם".
במהלך מחקרו, נסע ברמן עצמו למצרים מספר פעמים, ובחן ממצאים ומקורות שעשויים להיות רלוונטיים להגדה.
בנסיעותיו, הייתה לו ההזדמנות לראות ממקור ראשון את הממצא הארכיאולוגי הנושא את האזכור הקדום ביותר שהתגלה אי פעם לעם ישראל: מצבת מרנפתח (משנת 1206 לפני הספירה בקירוב), המוצגת במוזאון בקהיר.
בנסיעותיו, הייתה לו ההזדמנות לראות ממקור ראשון את הממצא הארכיאולוגי הנושא את האזכור הקדום ביותר שהתגלה אי פעם לעם ישראל: מצבת מרנפתח (משנת 1206 לפני הספירה בקירוב), המוצגת במוזאון בקהיר
"במצבה, מרנפתח מתאר את הקרבות שניהל עם אויבים שונים, ובשורה קטנה אחת בסוף הוא אומר: 'הלכתי לכנען, והבסתי את גזר, והבסתי את יקנעם, וישראל, זרעו איננו עוד'", אומר ברמן.
![פרופ' יהושע ברמן עם הספר "הדים ממצרים" (צילום: הוצאת קורן)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2026/04/Echoes-of-Egypt.jpg "פרופ' יהושע ברמן עם הספר "הדים ממצרים" (צילום: הוצאת קורן)")
"האגיפטולוג פרנק יורקו הבחין שבמצרית עתיקה, ישויות פוליטיות, ישויות לאומיות וערים הן תמיד בנקבה, אך ישראל הוא זכר, וגם ההתייחסות ל'זרעו' היא בלשון זכר.
"לדברי יורקו, ייתכן שהסיבה לכך היא שבני ישראל התייחסו לעצמם כאל צאצאיו של אב קדמון, ישראל [השם שנתן אלוהים ליעקב אבינו], והמצרים הכירו את ישראל האיש כזכר".
ברמן מדגיש עד כמה משמעותי היה עבורו להיות באותו חדר עם הממצא. "לראות במו עיניך את המילה ישראל מאויתת בתבליט הבולט הזה, לוקח את המיתי והופך אותו לממשי", הוא אומר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו