בשבוע שעבר גזר בית משפט השלום את דינו של המהנדס חנוך צחר, אשר הורשע בגרימת מותם ברשלנות של שישה פועלים ובפציעתם של עשרים ושלושה נוספים, עקב כשל יוצא דופן בחומרתו בתכנון תקרת חניון הברזל, אשר הוביל לקריסתה בשלבים מתקדמים של הבנייה.
עשר שנים לאחר האסון, נגזר דינו של המהנדס, שהגיע בינתיים לגיל 91: שישה חודשי מאסר על תנאי, קנס של 25,000 שקלים ופיצוי של 200,000 שקלים לכל אחת ממשפחות ההרוגים.
לא ניתן להתעלם מהפער העמוק, בין רף הענישה המצופה באירוע בסדר גודל כזה לבין העונש שנגזר בפועל.
10 שנים לאחר האסון, נגזר דין המהנדס – 6 חודשי מאסר על תנאי, קנס ופיצוי למשפחות ההרוגים. לא ניתן להתעלם מהפער בין רף הענישה המצופה באירוע בסדר גודל כזה לבין העונש שנגזר בפועל
הפרקליטות הבהירה כי אלמלא נסיבות חריגות, מתחם הענישה ההולם היה מתחיל משש שנות מאסר. גם השופט אור ממון ציין כי מאסר בפועל לתקופה בינונית "בהחלט סביר שהיה בגבול המתחם התחתון". ובכל זאת – לא נגזר אפילו יום מאסר אחד בפועל.
הסיבה לפער נעוצה בעקרון הענישה האינדיבידואלית, אחד מעמודי התווך של הדין הפלילי: העונש נקבע לא רק לפי חומרת המעשה, אלא גם לפי נסיבותיו האישיות של הנאשם ויכולתו לשאת בעונש.
כאשר חוות דעת רפואיות, לרבות מטעם הפרקליטות, קבעו כי הנאשם בן ה-91 אינו כשיר למאסר, לא הייתה אפשרות מעשית לענישה של מאסר בפועל או לחלופה מתאימה ובמובן זה, בית המשפט פעל כהלכה.
אבל "כהלכה" ו"בצדק" אינם תמיד אותו דבר.
המשפחות יודעות זאת. גם הציבור. גם כאשר הפער מוצדק משפטית – הוא שוחק אמון.
מה המסר לאנשי מקצוע אחרים? שרשלנות קיצונית, לאחר עשור של התדיינות, עשויה להסתיים בקנס ובמאסר על תנאי?
"מוקם בניין העשוי לאכלס בכל רגע נתון אלפי בני אדם… ובמקרים אחרים אף לשאת מעליו תשתיות תחבורה, ובהן רכבת קלה, ואין גוף סטטוטורי שבודק את התוכניות".
אבל "כהלכה" ו"בצדק" אינם תמיד אותו דבר. גם כאשר הפער מוצדק משפטית – הוא שוחק אמון. מה המסר לאנשי מקצוע אחרים? שרשלנות קיצונית, לאחר עשור של התדיינות, עשויה להסתיים בקנס ובמאסר על תנאי?
השופט ממון מצביע בגזר הדין על כשל מערכתי והדמיון לאסון ורסאי אינו מקרי.
אלא שהתמונה מורכבת יותר: אסון ורסאי הוביל להקמתה של ועדת זיילר ועל בסיס המלצותיה של הוועדה הוקמו בישראל מכוני בקרה עצמאיים, שתפקידם לבדוק תכנון וביצוע כתנאי להיתר.
המנגנון קיים – אך הוא חלקי, לא אחיד, ואינו חל על כלל הפרויקטים. לכן, לא היעדר בקרה הוא הבעיה – אלא בקרה שאינה מספקת. וזה הבדל מהותי.
שני השיעורים מפרשת חניון הברזל קשורים זה בזה: הראשון מלמד שלעיתים מרחב הענישה הינו מוגבל, והאחר מעביר את משקל הכובד אל מנגנוני המניעה והבקרה.
בקרה מקצועית, עצמאית ואחידה – איננה רק כלי רגולטורי, היא תנאי הכרחי למניעת האסון הבא.
נכון להיום, האחריות לבקרה אינה מוטלת במלואה על בעלי התפקידים בפרויקט.
הדין הקיים מאפשר הסתמכות על מתכננים מוסמכים, על מנגנוני רישוי ועל הבקרות הקבועות בו. אך הוא אינו מחייב, ככלל, יזמים, מזמינים או קבלנים לקיים בקרה עצמאית נוספת מטעמם על התכנון ההנדסי.
במובן זה, הערת בית המשפט אינה קובעת סטנדרט משפטי מחייב – אלא מצביעה על פער.
הפער הזה הוא בראש ובראשונה עניינו של המחוקק. עד שלא ייסגר, האחריות למנוע את הכשל הבא תמשיך להיות מפוזרת, חלקית, ותלויה במנגנונים שאינם אחידים.
בית המשפט לא קובע סטנדרט משפטי מחייב – אלא מצביע על פער. הפער הזה הוא קודם כל עניינו של המחוקק. עד שלא ייסגר, האחריות למנוע את הכשל הבא תמשיך להיות מפוזרת, חלקית, ותלויה במנגנונים שאינם אחידים
האסון הבא לא יוכרע רק באולם בית המשפט – אלא בשאלה האם וכיצד יוסדר הפער הזה.
עו"ד קלאודיה דוד הייתה בעברה פרקליטה ומנהלת בפרקליטות מחוז ת״א (פלילי) ומומחית תוכן לתחום הרשלנות הפלילית בפרקליטות המדינה (בין היתר יו"ר פורום הרשלנות הארצי בפרקליטות המדינה). כיום בעלת משרד בוטיק המתמחה באירועי רשלנות פלילית ובטיחות בעבודה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו