כשבמאי קולנוע עטור תהילה כארי פולמן, זוכה גלובוס הזהב ומועמד לאוסקר ("וואלס עם באשיר", "פרשת השבוע"), מגיע לביים מחזה גנוז של חנוך לוין בקאמרי – "מתאבל ללא קץ", אכן הפוטנציאל האמנותי והשיווקי בשמיים.

הכול נמצא שם – הבימוי כמובן, תפיסה חזותית ורב ממדית של חלל הבמה, בעיצוב קוביסטי מחסיר פעימה של שותפו האמנותי של פולמן – דוד פולונסקי, וידאו אקספרסיוניסטי המוקרן על הבק, מוזיקה סוריאליסטית מצמררת (אפרת בן צור ועומר הרשמן) וקאסט הקאמרי המצוין, היעיל, המשוכלל.

ארי פולמן- מהקולנוע לבמת הקאמרי (צילום: לי-ים פולמן)

אז מה בעצם חסר? מחזה. הכול מצוין, לבד מהמחזה. יסלח לי לוין מלמעלה, אם כי אין לי ספק כי הוא יסכים איתי, 'מתאבל' הוא מעין דראפט מקאברי, מורבידי וחיוור למחזה המיתי הבאמת גדול של לוין – "הילד חולם". שם להבדיל, המסגרת האתית של הקיום כמעט נשברת אך לא, ושבריריותה זו קורעת את הלב.

'מתאבל' נעדר אותן האיכויות המטפיזיות וסובל מבעיות דרמטורגיות כרוניות. להוציא כמה פנינים פילוסופיות יידישקאיות אה- לה- לוין ("זו הנקודה- לא בסבל, אלא בסתמיות!"), המחזה הזה גם נמוך מבחינה פואטית.

זה קצת התעללות לאחר המוות, להעלות חומר אפילפטי ונקרופילי מרוכז מהסקיצות של משורר הבמה הגדול ביותר שלנו. אינפלציה, אובר דוז מהפיקסציה הלווינית האנאלית.

מדובר באפוס סוריאליסטי על ממלכה רחוקה, מעין יצורים שלופליקים חייזריים כאלה המתרוצצים בחצרו של מלך בודד ואכזר, הנוהג להעלות לקורבן אדם את בניהם הנבחרים של נתיניו, אבות קשיי-יום המשיאים את קורבנם למולך, במחזוריות אקזיסטנציאליסטית מייאשת.

עושה הנסים המסתורי. "מתאבל ללא קץ" (צילום: רדי רובינשטיין)

אינוונטר האבל במחזה כולל את כאבי הפנטום של המלך, ציניות הרופאים המתנשאים על אף חוסר האונים שלהם, עמודי האינפוזיה מקומיקס וצמד מקוננים קשישים (שמוליק סגל ויוסי קאנץ נהדרים).

עוד נהדרים – כולם, יואב לוי, כפסיכולוג הנכה, קר הרוח והנהנתן, שפולמן בוחר לדרדר עם כיסא הגלגלים שלו במדרגות הארמון, אורי רביץ כעושה הנסים המסתורי, ובמיוחד התגלית שוהם שיינר בתפקיד קטן גדול של אב ב'. עם כל העוצמה של מוריס כהן בתפקיד המלך הסהרורי, הרצינות הטרגית שלו מטה עוד יותר את מפל הריכוזים לכיוון האבסורד ומכאן גם הריחוק הרגשי של הצופים.

"מתאבל ללא קץ", תיאטרון הקאמרי

ד"ר לפילוסופיה, כתב ויוצר

חודשיים עברו והכאב על אובדן חיי הנרצחים ונפילת הלוחמים לא שוכך, הערגה להחזרת כל החטופים לא מרפה, והזעם על אטימות הלב ושמחת ההרג של קיצוני  חמאס לא דועך.

עם זאת, חשוב מאוד לא להתעלם מן העובדה שההתקפה הרצחנית של חמאס על התושבים של עוטף עזה הייתה מזימה לרצוח לא רק את הגוף אלא גם את הנפש. מטרת העל של מלחמת הדת הקנאית של חמאס לא כל כך שונה מזו של החוגים הכי קיצוניים בין היהודים – הם רוצים תיאוקרטיה הומוגנית מהירדן ועד הים. אולי לכן התמקדו דווקא בישובים המלאים באנשים שקידמו שלום ודו-קיום. אם ניתן לחמאס להתנקש בחמלה שלנו, הם כבר ניצחו.

ג'ק גילרון הוא פרופ' אמריטוס ממכון לחקר המים ע"ש צוקרברג באונ' בן-גוריון, תושב באר שבע זה 31 שנה. הוא עוסק בחקר התפלה וטיפול במים ופעיל בנושאי אקלים וסביבה.

ד"ר עפר גרוזברד, פסיכולוג קליני וחוקר בתחום הפסיכולוגיה הבין־תרבותית, עבד בחטיבת המחקר באמ"ן תקופה קצרה, מאוגוסט 2021 ועד ינואר 2022. בעקבות ניסיונו באמ"ן הוא פרסם ב-26 בנובמבר 2023 מאמר בהארץ בכותרת "הייתי פסיכולוג באמ"ן. ללא שינוי, הם ימשיכו לטעות".

במאמר מנסה גרוזברד להבין ולהסביר את הפרדוקס, לפיו חטיבת המחקר באמ"ן, הבנויה על קבוצה איכותית של אנשים שמוינו בקפידה ועובדים יחד לאורך שנים, כושלת בניבוי אירועים ביטחוניים רבים כמו מלחמת יום כיפור, הסכמי אוסלו, שתי אינתיפאדות והטבח בעוטף עזה ב-7 באוקטובר.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.