כשבמאי קולנוע עטור תהילה כארי פולמן, זוכה גלובוס הזהב ומועמד לאוסקר ("וואלס עם באשיר", "פרשת השבוע"), מגיע לביים מחזה גנוז של חנוך לוין בקאמרי – "מתאבל ללא קץ", אכן הפוטנציאל האמנותי והשיווקי בשמיים.

הכול נמצא שם – הבימוי כמובן, תפיסה חזותית ורב ממדית של חלל הבמה, בעיצוב קוביסטי מחסיר פעימה של שותפו האמנותי של פולמן – דוד פולונסקי, וידאו אקספרסיוניסטי המוקרן על הבק, מוזיקה סוריאליסטית מצמררת (אפרת בן צור ועומר הרשמן) וקאסט הקאמרי המצוין, היעיל, המשוכלל.

ארי פולמן- מהקולנוע לבמת הקאמרי (צילום: לי-ים פולמן)

אז מה בעצם חסר? מחזה. הכול מצוין, לבד מהמחזה. יסלח לי לוין מלמעלה, אם כי אין לי ספק כי הוא יסכים איתי, 'מתאבל' הוא מעין דראפט מקאברי, מורבידי וחיוור למחזה המיתי הבאמת גדול של לוין – "הילד חולם". שם להבדיל, המסגרת האתית של הקיום כמעט נשברת אך לא, ושבריריותה זו קורעת את הלב.

'מתאבל' נעדר אותן האיכויות המטפיזיות וסובל מבעיות דרמטורגיות כרוניות. להוציא כמה פנינים פילוסופיות יידישקאיות אה- לה- לוין ("זו הנקודה- לא בסבל, אלא בסתמיות!"), המחזה הזה גם נמוך מבחינה פואטית.

זה קצת התעללות לאחר המוות, להעלות חומר אפילפטי ונקרופילי מרוכז מהסקיצות של משורר הבמה הגדול ביותר שלנו. אינפלציה, אובר דוז מהפיקסציה הלווינית האנאלית.

מדובר באפוס סוריאליסטי על ממלכה רחוקה, מעין יצורים שלופליקים חייזריים כאלה המתרוצצים בחצרו של מלך בודד ואכזר, הנוהג להעלות לקורבן אדם את בניהם הנבחרים של נתיניו, אבות קשיי-יום המשיאים את קורבנם למולך, במחזוריות אקזיסטנציאליסטית מייאשת.

עושה הנסים המסתורי. "מתאבל ללא קץ" (צילום: רדי רובינשטיין)

אינוונטר האבל במחזה כולל את כאבי הפנטום של המלך, ציניות הרופאים המתנשאים על אף חוסר האונים שלהם, עמודי האינפוזיה מקומיקס וצמד מקוננים קשישים (שמוליק סגל ויוסי קאנץ נהדרים).

עוד נהדרים – כולם, יואב לוי, כפסיכולוג הנכה, קר הרוח והנהנתן, שפולמן בוחר לדרדר עם כיסא הגלגלים שלו במדרגות הארמון, אורי רביץ כעושה הנסים המסתורי, ובמיוחד התגלית שוהם שיינר בתפקיד קטן גדול של אב ב'. עם כל העוצמה של מוריס כהן בתפקיד המלך הסהרורי, הרצינות הטרגית שלו מטה עוד יותר את מפל הריכוזים לכיוון האבסורד ומכאן גם הריחוק הרגשי של הצופים.

"מתאבל ללא קץ", תיאטרון הקאמרי

ד\"ר לפילוסופיה, כתב ויוצר. עוסק בפילוסופיה יהודית, אמריקאית, צרפתית וגרמנית, והגות סופית מוסלמית עתיקה. מתגורר בקו העימות בגבול הצפון.

יש לנו נטייה אנושית, כמעט בלתי נשלטת להשוות בין אירועים. זו דרכנו להתמודד עם המציאות של הלא נודע, להיאחז במוכר כדי להתמודד עם הלא-מובן. כשמתרחש אסון, הנטייה הזו מתחדדת: מיד קופצים ההקשרים, המטאפורות, ההקבלות.

נדמה שכל שדרן חדשות, פוליטיקאי או אזרח מן השורה חייב למקם את האירוע החדש בתוך מסגרת היסטורית ישנה. אולי ההשוואה נערכת כי זה נותן תחושת שליטה על הסיטואציה. אולי כי זה פשוט מנחם. אך לרוב, הניסיון להשוות – לא רק שאינו מועיל אלא שהוא מזיק.

נתנאל הרש הוא דובר ארגון "עתים" ופעיל חברתי הפועל למען מדינה יהודית ודמוקרטית. ירושלמי מלידה, דתלש בוגר הימלפרב. נשוי ואבא ליוני. מאמין באדם וביכולת שלנו לתקן ולהתגבר על הקיטוב

מבין אינספור סיפורי הזוועה והגבורה של שואת יהודי אירופה, סיפורו של סבי כמעט נשכח ואבד לנצח בתהום הנשייה. אשר זיגמונד זליקוביץ' זיסמן (כמו לרבים מיהודי אירופה גם לו היו שני שמות – אחד יהודי והשני פולני. פירושו של שמו היהודי אתו נולד, זיסמן, הוא "איש מתוק") היה כנראה אחד מאותם גיבורים אמיתיים שמעולם לא חיפשו הכרה, והשואה צרבה בנשמתם צלקות שהעדיפו לחסוך ממשפחתם.

סבי נפטר ב-1972 בגיל 56, בטרם אחי, נכדו הבכור, נולד. כיצד שרד את המלחמה? מה היה חלקו אחריה? איך הגיע לארץ ישראל ומה היה פועלו לאחר עלייתו ארצה? כל הפרטים האלה לא היו ידועים למשפחה. פרט אחד ידענו, שבמושב כסלון שבהרי ירושלים קרוי בית העם על שמו (בית אשר), וזאת כיוון שבשנות החמישים פעל מטעם האיחוד החקלאי והסוכנות היהודית לעזור לעולים החדשים ממרוקו להתאקלם ולקחת חלק בתקומת הארץ החדשה.

שראדו וילקנסקי הוא אבא של יעל ונוגה. גר במושב עין יהב.