החזרה לבתי הספר לאחר 40 ימי מלחמה (וביישובי הצפון – 50) אינה חזרה רגילה. זה הרגיש קצת כמו האחד בספטמבר בהתרגשות לקראת המפגש המחודש עם הילדות והילדים ועם הצוותים, אבל היה שונה בתכלית, וגם לא דמה לחזרה משגרת חגים.

זו הייתה חזרה אל תוך שבר – אישי, קהילתי ולאומי, שטרם התאחה. ודווקא בתוך המציאות הזו, מערכת החינוך נדרשת כמעט מייד להתמודד עם הרצף הכי טעון בלוח השנה הישראלי – יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות.

ורד גורפינקל היא אשת חינוך. גרה ברמת הגולן, מנהלת "בית חינוך מעלות הגולן" ברמות, בוגרת תכנית מנדל ופעילה בתנועת "הרבעון הרביעי". נשואה לעומר, שמשרת במילואים ברצף מאז 7.10, ואמא לארבעה בנים.

הבעיה עם הפסקות אש במזרח התיכון היא שהשם שלהן מטעה. הן נשמעות כמו סוף, אבל בדרך כלל הן רק שם מכובס להפסקה טכנית בין סבב אחד לסבב הבא. גם עכשיו, כל הסימנים מצביעים לא על הסדרה יציבה, אלא על רגיעה שברירית, עמוסת סתירות, פרצות ואינטרסים מנוגדים.

השיחות בין ארה"ב לאיראן הסתיימו בלי הסכם, המחלוקות המהותיות נותרו פתוחות, והפסקת האש עצמה מוגבלת בזמן. במקביל, האמריקאים כבר לא מדברים בשפה של שלום אלא בשפה של "יצירת תנאים" לחידוש מעבר ימי בטוח, כלומר בשפה צבאית, הנדסית ומבצעית. כשצריך לפנות מוקשים כדי להציל את הפסקת האש, כנראה שאין באמת הפסקת אש.

ד"ר בלה ברדה ברקת היא מומחית לנדל"ן ופרשנית כלכלית וגאופוליטית ומחברת הספר "הנדסת העושר, התפתחות הנדל"ן מצורך אנושי למוצר פיננסי".

יש רגעים שבהם נדמה שהדבר הנכון ביותר לעשות הוא לשתוק. מלחמה או מצב חירום מתמשך הוא אחד מהם. אבל במציאות של היום, שתיקה היא לא בהכרח הבחירה הבטוחה ביותר, ולעיתים היא דווקא מרחיקה ארגונים מהקהל שלהם.

בתקופות כאלה עולה לעיתים הנטייה להוריד הילוך תקשורתי, לבחון כל מסר בזהירות יתרה, ולנסות לא להפריע לרגע. זה מגיע ממקום מובן, אבל פחות מתאים למציאות שבה אנחנו פועלים. כי בישראל של 2026, מצב חירום הוא כבר לא אירוע נקודתי. זו שגרה.

אביגיל רובינגר היא יועצת תקשורת ואסטרטגיה שמאמינה שכוחם של מילים וערכים אמיתיים יכול לבנות אמון – גם בין אנשים, גם בין מותגים.