סיסמת ה"יחד ננצח" שהופיעה בימים הראשונים של המלחמה, זכתה ועדיין זוכה לפופולריות רבה בציבור. זאת מכיוון שהיא מצליחה לתת מענה לתחושות חוסר האונים והמצוקה שאחזו באזרחי ישראל.

הקשר החזק של שותפות הגורל והעוצמה שבהתלכדות למחנה אחד מעצימים את היחיד, ומעניקים לו משענת בטוחה ונחמה שהוא זקוק לה כל כך. הוא לא לבד, הוא חלק ממשהו גדול יותר, משהו בעל שורשים ומשמעות היסטורית, שגובר על הרגע. בנוסף, האמונה בצדקת הדרך, והתקווה לימים טובים יותר, נותנים לו כוח להחזיק מעמד ולהתגבר על המכאובים.

מרדכי לוי הוא ד"ר למדע המדינה ומרצה במכללת עמק יזרעאל. תחומי המחקר וההוראה שלו עוסקים בזהויות פוליטיות, שפה פוליטית ובדמוקרטיה הישראלית. רואה את המילה הכתובה כפלא אמיתי, ומאמין בכוחה לעיצוב פני החברה.

בימים האחרונים אנו עדים להתנהגות מבישה של חלק מחברי הכנסת של הליכוד: התקפות על הרמטכ"ל ואנשי כוחות הביטחון, הדהוד של תיאוריות קונספירציה משונות, או אמירות חסרות אחריות, שמסבכות את ישראל בזירה הבינלאומית.

הדבר המשונה הוא, שאותם נבחרי ציבור, הפועלים בחוסר ממלכתיות ונגד הסנטימנט הציבורי הרחב, משדרים דווקא שביעות רצון וסיפוק מהתנהלותם. הקונסטרוקציה שמתחזקת דפוסי התנהגות שכאלו, היא שיטת הבחירות המקדימות, הפריימריז. לכן, כל דיבור על "היום שאחרי", חייב לכלול התייחסות לסוגיה זו.

מרדכי לוי הוא ד"ר למדע המדינה ומרצה במכללת עמק יזרעאל. תחומי המחקר וההוראה שלו עוסקים בזהויות פוליטיות, שפה פוליטית ובדמוקרטיה הישראלית. רואה את המילה הכתובה כפלא אמיתי, ומאמין בכוחה לעיצוב פני החברה.

עם ההתקדמות בגיל הפרופורציות משתנות. ככל שאני מתבגרת ומוסיפה שנים זה נהייה יותר קשה ובלתי נסבל לשמוע את גילאי הלוחמים הנופלים. הם הולמים שוב ושוב בראש. באכזריות, בלי רחמים: בן 19, בן 20, בן 21. בצעירותי לא הייתי מודעת כמו עכשיו לגודל ההחמצה. לא ממש תפסתי שחייהם נגדעו ממש בהתחלה.

המילה "בהתחלה" חזרה שוב ושוב ברשימות ושירים, שפרסמה אחות שכולה אשר אחיה נפל בגיל 21 במלחמת ששת הימים. הכרתי את האחות המוכשרת, רותי אבני מקיבוץ כפר בלום. היא כתבה על אחיה ברוך בעיתונות הקיבוצית והייתה חוזרת ותוהה: זה בלתי נתפס ובלתי אפשרי. איך זה שחיים צעירים נגדעים כל כך בהתחלה?

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.

שנת הלימודים נפתחה בימים של מתח וחרדה. המלחמה חשפה את בועת הענק של חיינו – הפיל שבחדר שהמעטנו בסכנות הטמונות בו במהלך הזמן, כמו אומה המדחיקה את הבשורה.

ואולם, מערכת החינוך הפסיקה לעסוק בשאלות הגדולות, ומחנכים ברחו לזוטות ולאזורי הנוחות מפחד העיסוק בתפוח אדמה לוהט בעל גוון פוליטי. המערכת נמנעה ככל יכולתה מלגרום לתלמידים לחשוב על השלכות הסכסוך והבעיות הקיומיות שהוא מציב לעתיד הדור הבא.

משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג. כיום יו"ר המועצה הציבורית היהודית דרוזית.