סצנת הסיום של הסדרה "גמביט המלכה" מחזירה אותי לחצר ביתו של סבא שלי ב-1985 בברית המועצות.
אליזבת הרמון, גיבורת הסדרה, מתהלכת בשדרות קארל מארקס במוסקבה, כשהיא נתקלת בשורה ארוכה של שולחנות ועליהם לוחות שחמט, סביבם יושבים זוגות-זוגות הפנסיונרים הסובייטיים ומתרכזים במשחק המלכים.
https://www.youtube.com/watch?v=yZy5hKxDlZM
הרמון בדיוק זכתה באליפות העולם לשחמט – סצנה שאי אפשר שלא להתרגש ממנה. אלא שהדבר אפשרי רק בעולם הדמיוני של יוצרי הסדרה. בעולם האמיתי, נשים משחקות שחמט בקטגוריה נפרדת ולא מתחרות על תואר האליפות מול גברים. ואני יודעת את זה. מניסיון.
אין דבר כזה להפסיד בכוונה
כשהייתי מגיעה לבית של סבא וסבתא שלי בחברובסק, הייתי פוגשת את סבא לב וחבריו בחצר הבניין האפור, יושבים אחד מול השני ומשחקים. רגע לפני העלייה לכיתה א', התיישבתי לידו וביקשתי שילמד אותי לשחק. סבי, שנחשב לשחקן מעולה בין חבריו, לקח את המשימה ברצינות.
אחרי שלימד אותי את כל המהלכים, הוא התחיל לנצח אותי ללא רחם פעם אחר פעם. אני זוכרת שהתבאסתי להפסיד כל הזמן ושאלתי למה הוא לא יכול להפסיד לי רק פעם אחת, כדי שארגיש איך זה לנצח, הרי אני רק בת 5. סבא לב השיב שאין דבר כזה להפסיד בכוונה בשחמט, גם לא לילדים, ושאם אני רוצה לנצח, אני צריכה לעשות זאת בכוחות עצמי. הניצחון המיוחל הגיע בתוך פחות משנה.
המשחק ריתק אותי, רציתי לשחק כל הזמן והייתי מציעה משחק לכל אדם שפגשתי, לא משנה מה היה גילו. למרבה האושר והמזל, מיד עם תחילת שנת הלימודים הגיע לכיתות א' המאמן של מועדון השחמט העירוני כדי לעניין את הילדים בחוג, ומייד נרשמתי. לראשונה הרגשתי חדווה אמיתית ועניין אין-סופי במשהו שאני עושה. הגעתי לכל השיעורים, למדתי מהר, גיליתי שיש לי יכולות וכישרון, אהבתי לנצח והייתי מוכנה להתמסר לשגרה של אימונים ותחרויות.
סבא לב השיב שאין דבר כזה להפסיד בכוונה בשחמט, גם לא לילדים, ושאם אני רוצה לנצח, אני צריכה לעשות זאת בכוחות עצמי. הניצחון המיוחל הגיע בתוך פחות משנה
זו הייתה תקופה שהשחמט היה לא רק ספורט, אלא גם תרבות בברית המועצות. גרי קספרוב, השחמטאי הסובייטי המוכר ביותר בכל הזמנים שגם ייעץ לנטפליקס ביצירת הסדרה, בדיוק זכה בתואר אלוף העולם. אני וחבריי דיברנו על שחמט, חלמנו על שחמט והערצנו כל מה שקשור לשחמט.
אלא שההורים שלי לא השתתפו בהתלהבות שלי.
במקביל לחוג שחמט, נרשמתי גם ללימודי פסנתר. זה לא היה סתם חוג, אלא בית ספר לכל דבר שפועל בשעות אחר הצהריים, אינטנסיבי ותובעני. כבר בשלב המיונים, כשהובהר לי שאני מזייפת בטירוף, הבנתי שזה לא בשבילי ועם הזמן גם העניין הראשוני שהיה לי בפסנתר אבד.
אבל ההורים רצו דיפלומה ושמו את זה כתנאי לכך שאוכל להשתתף בכל חוג נוסף שארצה בזמני הפנוי. אז עשיתי את מה שנדרש בשני בתי הספר – הרגיל והמוזיקלי – והתאמנתי בשחמט במעט הזמן שנותר לי.
בנות בסוף השולחן
בדומה לגיבורת הסדרה ולכל שחקן שחמט מתחיל, הגעתי לתחרות הראשונה שלי "בלתי מדורגת". ניצחונות בתחרויות הרשמיות הם אלה שמעניקים את הדירוג. בניגוד לתחרויות שבסדרה, התחרויות שלנו לא היו אישיות. שיחקנו כנבחרת של המועדון אליו השתייכנו, מול נבחרות של המועדונים האחרים בעיר.
אני זוכרת את התחרות הראשונה: אולם גדול ובו שורות של שולחנות ארוכים, על כל שולחן חמישה לוחות שחמט. בלוח הראשון מוצבים השחקנים החזקים ביותר משתי הקבוצות. בלוח השני השחקן השני בחוזקו. הלוח החמישי שמור לשחקנים החלשים ביותר – או לבנות בקבוצה. ככה זה עובד עד היום בתחרויות השחמט הקבוצתיות בכל העולם.
כבר אז, בתור ילדה בת 6, לא הבנתי מדוע – למרות שלא מדובר בספורט פיזי אלא במשחק של מוחות – שמורה לנשים קטגוריה נפרדת באליפויות האישיות. בנוסף לזה, היו מעט מאוד בנות בתחרויות הקבוצתיות שבהן השתתפתי – אולי חמישית מהמשתתפים – ולכן שיחקתי בעיקר מול בנים.
המועדון שלנו היה יוצא מן הכלל. שתי חברותיי הטובות, קטיה ואלנה, ואני היינו בין השחקניות החזקות ביותר במועדון ושובצנו בנבחרת לתחרויות – כולל הבין-עירוניות, אליהן הוטסנו. נבחרת שהיא עוף מוזר עם רוב נשי – שלוש בנות ושני בנים – אבל ללא קשר ליכולות שלנו, שלושתנו שיחקנו כנהוג לבנות, בשלושת הלוחות האחרונים של הנבחרת.
המועדון שלנו היה יוצא מן הכלל. נבחרת שהיא עוף מוזר עם רוב נשי – שלוש בנות ושני בנים – אבל ללא קשר ליכולות שלנו, שלושתנו שיחקנו כנהוג לבנות, בשלושת הלוחות האחרונים של הנבחרת
אחד השיעורים המשמעותיים ביותר שהשחמט העניק לי בחיים הוא לא לזלזל ביריבים שלי. בכל פעם שהתיישב מולי שחקן שלא הכרתי, הייתי מנסה במהרה להסיק מסקנות לגביו, לגבי רמת המשחק שלו, לזרוק מבט ולקבל רושם ראשוני – זה נראה לי חלש, זה נראה שיש לו בטחון עצמי. בכל מהלך שהשחקן עשה, במקום להתרכז במשחק עצמו, חיפשתי את המסקנה – מי יושב מולי וכיצד להתייחס אליו כשחקן.
אולם הרושם הראשוני שיכול להטעות ולהפתיע בחיים האמיתיים, עלול להיות קטלני במשחק. קרה לא פעם שנחפזתי למסקנות בצורה לא מבוססת ולא הקדשתי מספיק זמן ותשומת לב לחשיבה על מהלכים קדימה, ובתוך בכך עשיתי טעויות קריטיות והפסדתי במשחקים.
התרוממות רוח עילאית
התחרויות מאוד ריגשו אותי. תחושת ההפסד הייתה קשה מנשוא, אבל הניצחונות הובילו להתרוממות רוח עילאית. בניגוד למתואר בסדרה, בה הגיבורה מתפרנסת מזכייה בתחרויות, ברמה העירונית שבה שיחקנו לא היו פרסים כלשהם ואפילו לא מחשבות על פרסים. הרוח הספורטיבית והדירוג במיוחל היו המוטיבציה היחידה.
בניגוד למתואר בסדרה, בה הגיבורה מתפרנסת מזכייה בתחרויות, ברמה העירונית שבה שיחקנו לא היו פרסים כלשהם ואפילו לא מחשבות על פרסים. הרוח הספורטיבית והדירוג במיוחל היו המוטיבציה היחידה
הרגעים הזכורים והמרגשים מכולם, הם המשחקים הארוכים והמותחים שנמשכים גם אחרי שכל שאר חברי הנבחרת סיימו, ותוצאת המשחק שלי תכריע את גורל המועדון כולו. כמו במשחקים של אליזבת הרמון מול היריבים החזקים שלה, כל באי התחרות מתגודדים סיבב הלוח וצופים במתח במשחק. אלה רגעים נדירים שדורשים ריכוז רב ותשומת לב ומלווים בהתרגשות אדירה.
כשצפיתי בסדרה וראיתי את התמיכה שקיבלה אליזבת הרמון מאמה החורגת שליוותה אותה בכל התחרויות, תהיתי לעצמי, מדוע ההורים שלי אף פעם לא הגיעו לראות אותי משחקת באף תחרות, הרי הם הגיעו לכל הקונצרטים שבהם ניגנתי על הפסנתר.
עם הניצחונות בתחרויות צברתי נקודות ודירוגים. בגיל 11 קיבלתי את הדרגה השנייה (זה מתחיל מדרגה רביעית ועולה עד ראשונה. לאחר מכן יש דרגת אמן והדרגה הגבוהה ביותר, של אלופי עולם – רב אמן). המאמן שלי, סרגיי, היה מדורג בדרגה הראשונה ואני מניחה שאם הייתי ממשיכה להתאמן ולשחק, בתוך שנתיים הייתי מגיעה לדרגה שלו.
אבל אז הגיעה התחרות של חורף 1991, בגיל 11, שהייתה אינטנסיבית ובקושי הצלחתי לשלב אותה עם אורח החיים של תלמידה בשני בתי ספר שלא מקבלת הקלות. בשעות הערב הייתי נוסעת באוטובוס לקצה השני של העיר, משחקת, וחוזרת בשלג ובחושך הביתה לשיעורים ולמשימות האחרות. במהלך התחרות חליתי ואושפזתי עם דלקת ריאות. היה ברור שלא יכולתי להילחם יותר בכל החזיתות והיה צורך להרפות מהעומס.
בשעות הערב הייתי נוסעת באוטובוס לקצה השני של העיר, משחקת, וחוזרת בשלג ובחושך הביתה לשיעורים ולמשימות האחרות. במהלך התחרות חליתי ואושפזתי עם דלקת ריאות
אני זוכרת איך נשבר לי הלב אחרי השיחה עם אמא שלי. בחמלה רבה היא הסבירה לי שהקצב הזה מהיר מדי ולא בריא, שמספיק עם המשחקים וכדאי להתרכז במה שבאמת חשוב. ומאז, ובמשך כל חיי הבוגרים, לא הצלחתי להבין מדוע לא יכולתי להגיד לה שמה שחשוב לי זה דווקא השחמט ולא הפסנתר. פשוט עזבתי את מה שכל כך אהבתי והמשכתי לנגן על הפסנתר ללא חדווה.
בנות צריכות לנגן על פסנתר
ניצלתי את ההזדמנות כתיבה על החוויות האלה כדי לדבר על הנושא בפעם הראשונה עם הוריי, שעדיין מתגוררים ברוסיה. בשיחת וידאו שאלתי אותם ישירות: מדוע עזבתי את חוג השחמט ולא את הפסנתר? שני ההורים שלי שתקו.
"אני חושב שראינו את חוג השחמט כתחביב, ואת הנגינה על פסנתר כמקצוע אפשרי לעתיד", אבי השיב לבסוף. "חוץ מזה, זה היה מאוד מקובל באותה תקופה שבנות צריכות לנגן על פסנתר".
למה אף פעם לא הגעתם לראות אותי בתחרויות? שאלתי אותם.
"זה היה פתוח לקהל?" אמא שלי הופתעה, "אני לא זוכרת שהזמינו אותנו. באופן עקרוני לא התייחסתי ברצינות לשחמט. כמו דומינו, כמו פוקר, עוד משחק. בניגוד לפסנתר, שהיה נחשב מאוד יוקרתי".
אני יודעת שההורים שלי פעלו מתוך דאגה לעתיד שלי ורצון להעניק לי את ההשכלה הטובה ביותר, אבל הבחירה הזו שלא ניתנה לי – להמשיך עם "התחביב" שכה אהבתי בגיל 11 – השפיעה עלי בצורה מאוד עמוקה לכל החיים.
בסיפורה של הרמון היא הצליחה כנגד כל הסיכויים, ולכן מדובר באגדה. הסיפור שלי קרוב יותר למציאות הרווחת של נשים בעולם השחמט. לא הוסללתי לכך ולא קיבלתי את התמיכה של הוריי, שנפלו קורבן לתפיסות המגדר המסורתיות. אני בטוחה שאם הייתי בן, לא הייתי נשלחת לנגן על פסנתר.
שחמט – אז והיום – נתפס כעיסוק "גברי" המצריך קור רוח, חריפות שכל, תחכום ותחרותיות, תכונות שבאופן מסורתי יוחסו לגברים ונשללו מנשים. לא פלא שאין כיום אף אישה בדירוג של 100 שחקני השחמט החזקים בעולם.
שחמט – אז והיום – נתפס כעיסוק "גברי" המצריך קור רוח, חריפות שכל, תחכום ותחרותיות, תכונות שבאופן מסורתי יוחסו לגברים ונשללו מנשים. לא פלא שאין כיום אף אישה בדירוג 100 השחקנים החזקים בעולם
סגירת מעגל
האהבה לשחמט ממשיכה ללוות אותי עד היום. במשך שנים המשחק שימש כגלגל הצלה במצבים חברתיים מורכבים.
כך, למשל, במהלך השירות הצבאי שעשיתי כמורה חיילת, נשלחתי למחנה קיץ של תנועת נוער "הבונים דרור" בצרפת, ושם התקשיתי למצוא שפה משותפת עם שאר המדריכים – הצרפתית שלי לא הייתה מספיק טובה והם לא דיברו אנגלית. הדרך היחידה שהצלחתי להשתלב ולשרוד חברתית במשך חודש הייתה באמצעות משחקי השחמט ששיחקנו בשעות הפנאי.
בשנת 2012, עבדתי על הסרט הדוקומנטרי "אלבום 61" של הבמאי חליל אפרת. בצילומים ליווינו את בוריס גלפנד, אלוף ישראל לשחמט, לגמר אליפות העולם שהתקיים במוסקבה. גלפנד היה הישראלי הראשון והיחיד עד כה שהתמודד על התואר. הוא לא זכה בו, אולם מבחינתי הייתה זו סגירת מעגל.
אומנם חוויתי את פסגת עולם השחמט דרך עדשת המצלמה ודרך עולם הקולנוע, אבל הצלחתי להתחבר לילדה בת התשע שהייתי כשגררתי את אבא שלי עד למוסקבה כדי לצפות באליפות העולם שהתרחשה גם אז בעיר הבירה. ישבתי באולם החשוך, מלאת השראה, וידעתי שהמשחק הזה תמיד יישאר חלק ממני.
הסרט על גלפנד זכה בפרס הבמאי הטוב ביותר לקולנוע תיעודי בפסטיבל הקולנוע ירושלים 2013. הוא הצליח להעביר בצורה מופלאה את הרוח שאוחזת בשחקני שחמט, את תשוקתם לנצח, ואת הסיפור הרגשי של הגיבור הראשי. זה היה סרט דוקו – "גמביט המלכה" היא סדרת פנטזיה. ועדיין, גדולתה העיקרית היא ההשראה שעוררה והעניין הנרחב שיצרה בקרב הצופים במשחק השחמט. ובעיקר אצל ילדות ונערות.
בעקבות שידור הסדרה, חידשתי את הקשר עם חבריי לנבחרת השחמט של ילדותי. רבים מהם המשיכו לשחק שחמט גם אחרי שאני פרשתי. כעת חזרנו לשחק אונליין.
שמחתי לגלות שאני עדיין מסוגלת להפסיד בכבוד. ולעתים גם לנצח.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוכתבה מדהימה. שבעצם מספרת על החיים על מנהגים רווחים ועל דיעות. ברור שאין הרבה מה לעשות כי בכל חברה וארץ מנהגים שקשה מאוד לשנות. צריך להיות אנשים מאוד מיוחדים כדי לצאת מהקליפה מהבועה .ולעשות מעשים חריגים ושונים מהנהוג שברור שהסביבה לא תקבל.