יום חמישי, ל"ג בעומר, השעה 1:00 לפנות בוקר, מתארגנת לשבת ומחכה לילדיי היקרים. משאירה את הטלויזיה פתוחה – ולפתע מבזק חדשות. תופסת את הראש ומנסה לדמיין מה עובר על האמהות ה"אחרות" שיושבות בבית כמוני, מתכוננות לשבת ומבינות כי משהו רע קורה בהר השמחות.

כל מה שעובר לי בראש הוא – הכיצד אני, מנהלת, "מאשימה" ו"מתייגת" ולא מוצאת מילים למה שאני מרגישה? ישר חלפו בי משפטי האשמה: "איך היא אפשרה לילדים לעלות להר בצפיפות כזו"? "איך המשטרה לא מונעת כניסה?", "איפה המדינה על כל מוסדותיה?" ועוד ועוד.

עובר לי בראש כיצד אני, מנהלת, "מאשימה" ו"מתייגת" ולא מוצאת מילים למה שאני מרגישה? ישר חלפו בי משפטי האשמה: "איך היא אפשרה לילדים לעלות להר בצפיפות כזו"? "איך המשטרה לא מונעת כניסה?", "איפה המדינה על מוסדותיה?"

למחרת הכריזו על יום אבל לאומי. מה זה אומר? איך התלמידים  שלי שיושבים עכשיו בבית חווים את האסון, ובעיקר – מה קורה לאנשי הצוות שלי? לפתע נכנסת הודעה. עלי, המורה למכונאות רכב, שולח הודעה שהוא משתתף בצער העם היהודי. אני, שכל כך מקפידה לבחור צוות מעורב על כל המגזרים, הדתות והצבעים, מחבקת את ההודעה ותופסת אותה ככל כך יוצאת דופן. הכיצד? אם אני מעודדת רב תרבותיות ושיח פתוח בצוות, כיצד אני מקבלת הודעה זו בהפתעה? למה אני מופתעת ושמחה על הנכונות של אנשי תל-אביב לתרום דם ושל אנשי המגזר הלא יהודי לפתוח בתיהם ולארח משפחות יהודיות לשבת?

השאלה הזו ניקרה במוחי כל השבת לצד המחזות הקשים שהוצגו בטלוויזיה. וכך גמלה בליבי ההחלטה – את שעת הפתי"ש שלי (שעה שאני פותחת שבוע עם כלל תלמידי בית הספר, בכל יום ראשון בשעה הראשונה) אקדיש להבנה של תקווה לחיים יחד ולא רק סביב אירועי אסון.

אבל איך מדברים על האסון? ומה אם יצופו עמדות קיצוניות ומישהו יקרא "פינגווינים עוכרי ישראל"? או מה יקרה אם ישאלו שאלות קשות ומאשימות כפי שאני עשיתי בהתחלה?

אל בית הספר נכנסתי ברגלים רועדות. ידעתי כי גם בצוות היו כאלו שחוו את האסון מקרוב. המורה יעקב סיפר על אבא שלו שהיה נוהג לעלות מידי שנה להתפלל. ושיר, בת השרות, שדאגה כל כך לחזור הביתה וביקשה לצאת מבעוד מועד.

החלטתי להפגיש את התלמידים עם הסיפור האישי – לקרב אותם למסר המרכזי שלנו: אדם באשר הוא – אדם! עשיתי זאת כהרגלי בשלושה שלבים: העמקת הכרות, חיזוק אמפתיה ומסר לתקווה ולאחדות.

1. העמקת הכרות

בשלב הראשון: הצגתי שתי תמונות המספרות את סיפורן של שתי משפחות שחוו את האסון. האחד ממבט של הורה והשני ממבט של ילד. הבנתי כי בכדי להעביר את תחושת האסון, הכי נכון להפגיש את התלמידים שלי עם הקושי – עם הסיפור האנושי מאחורי הפנים. האדם הוא לא עוד מספר סטטיסטי, הוא עולם.

2. חיזוק אמפתיה

בשלב השני: בדקתי מי מהתלמידים מכיר מישהו ברמה האישית שהיה שם. מי נהג ללכת לשם? ובקשתי מיעקב, המורה למתמטיקה, שיספר כיצד הוא הגיב ומה הוא מרגיש. הסיפור של יעקב חידד את האמפתיה כלפי קבוצות שונות בחברה. את ההבנה שמה שחשוב לקבוצה או לאדם ראוי להתקבל על ידי האחר. "אבא שלי נהג לעלות להר גם כשהוא ישב כבר בכסא גלגלים" סיפר. "אני כיבדתי את בקשותיו ולקחתי אותו לשם למרות שאני באופן אישי לא מתחבר לזה".

3. מסר לתקווה ולאחדות

ובשלב השלישי: עסקנו בנושא כי מאחורי כל קבוצה עומד אדם, עם שם וחלומות, וחברים ושאיפות כמו שלך. ואין צורך להיפגע או למות בכדי לכבד את האדם – גם אם הוא שונה ממך. "מאה שערים", "עוכרי ישראל", "שמאלנים", "ביביסטים" – ביטויים המדגישם את הפלגנות ביננו – שיוצרים תחושה של קיטוב וזרות. בכולם זורם דם וכולם חשים כאב. כולם שואפים לחיות בטוב.

אבל איך מדברים על האסון? ומה אם יצופו עמדות קיצוניות ומישהו יקרא "פינגווינים עוכרי ישראל"? או מה יקרה אם ישאלו שאלות קשות ומאשימות כפי שאני עשיתי בהתחלה?

הנתק, חוסר ההכרות וחוסר היכולת לחוש אמפתיה כלפי האחר ביום-יום ולא רק סביב אבל או אסון – הם בעוכרינו. כאן הועבר המסר, כי לצערנו הרב אנו מתאחדים רק באסונות ורק סביב קושי. רק דמיינו מה היה קורה אילו היינו מצליחים לחיות ביחד גם סביב שמחות. מה היה קורה לו היינו בוחרים להיות אחים ושותפי גורל ללא סיבה ובכל יום. מה היה קורה.

בסיום, יצאו התלמידים, הכינו שלטים, והקדישו פינה להדלקת נרות לזכרם של 45 ההרוגים, והתפללו כולם לרפואת הפצועים.

במותם ציוו לנו אחדות ותיקון, ולאו דווקא חיפוש אשמים.

דורית ג'ימס בנימין היא מנהלת עוצמ"ה עתיד-זוקו בקרית ביאליק, תיכון ייחודי מקצועי הממוקם בתוך אזור התעשייה. בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בייעוץ חינוכי, בוגרת תכנית הכשרת המנהלים באבני ראשה.