אמצע החופש, מעלעלת בין כל הפוסטים העולצים של כולם, אוקיינוסים נפרשים, שמים מתוחים, שמש קורנת, חיוכים מלוא שיניים, כפכפי הוויאנס, מפרצים נוצצים, צוללים קדימה, איים קסומים, קוקוסים מקפצים, תמונות משפחתיות מלאות אופטימיות בטעם פרילי תות, כולם בחו"ל.

כרגיל באותו תאריך. כולם בחו"ל. כל חו"ל בא בחשבון. זה בכלל לא משנה איזה חו"ל. העיקר חו"ל. ואני עדיין פה, בעוטף עזה, עומדת משקיפה מהמגדל על ארצי מולדתי, חמדת אבות, ורואה שחורות באופק. שום מפרש לבן באופק, וענני אבק עכורים מסתירים את העתיד לבוא. הכל מאוד נפיץ, נפשית ופיזית

אוגוסט היוקד, קיץ חם, לוהט. כל יום סיפור חדש, זוועה חדשה נערמת, הולכי רגל נדרסים, אנשים מתקוטטים, מקללים, מאבדים כל רסן ומוסר, תאונות דרכים כמו פטריות אחרי הגשם, כל יום דרמה איומה ונוראית. אין רגע דל – אין את אותו רגע שבו עוצרים, עומדים דקה דומיה, עוצרים הכל. ונותרים קפואים, אילמים. המומים. כלום, שומדבר.

ממשיכים לנוע. לנוע. החיוכים ממשיכים, בהלת הקניות המופרעת, הכל פאן במקסימום (אומרים לי 'יאללה נעמה, עזבי באמשלך, די עם המרמרמת, תגידי תודה שאין פצמרים, קאסמים, מבצע) כי כמה שיותר שמח, חזק, בוטה, נוצץ. מוגז. רענן. פרש, מקפיץ. תוסס, ככה הכי טוב לנו.

העיקר להתעלם ולשרוד. לשרוד את החופש הכי ארוך בשנה, בארץ הכי בלתי אפשרית עלי אדמות. חודשיים של טמפרטורה כבשן. מה עובר באותו הזמן על הילדים שלנו? כמה זמן הם בחוץ? כמה זמן הם בתנועה, משחקים תופסת בין הבית לבין השדות? מה הם שומעים, למה הם נחשפים?

זאת לא הילדות שלי. כשהייתי ילדה, החופש היה זכור לי כמשהו מרגיע. ילדה ביישנית, בקיבוץ, אי שם בשנות השמונים, למרגלות הגלבוע שהסתיר מה שצריך להסתיר, תמיד יחפה, על אספלט רותח.

מחפשת צל בשדרה של עצי מכנף נאה, במקביל נזהרת לא לדרוך על פרחי הסיגלון על הדשא, תמיד הדבורים רחשו בתוכם, ועקצו, עקיצות בכפות הרגליים, לא היה פנסטיל ג'ל. הסתדרנו.

ערוץ אחד בלבד, טלוויזיה שחור ולבן, אחה"צ של כמה שעות בחדר ההורים במזגן. ילדות מינימליסטית, קרטיב בטעם משמש, תחביבים פשוטים, צמידים מחוטי רקמה, חמש אבנים, טאקי. מרתונים עד הלילה בקבוצת הילדים. מחבואים.

ההורים היו ברקע. לרוב בכלל לא נוכחים. הסתדרנו. מצאנו עיסוקים. לא פחדנו. וגם כשפחדנו, לא ידענו שפחדנו. ח'ת שתיים שלוש דג מלוח. לא היה צריך הרבה. עולם עשיר בדמיון. גם בגיל מבוגר יותר.

והחופש המשיך, כל ילדי הקיבוץ נוסעים ביחד ליום בתלאביב, סרט בדיזנגוף, מנת קצפת בקפולסקי, אגרול ברוטב מתוק. כזה אין בקיבוץ. הלם מטורף. עולם תזזיתי, מרוב הלם נתקעתי בפנס רחוב, ואיש דתי שכנראה בהיתי בו צעק עלי 'ילדה סתכלי לאן הולכת'.

אותה ילדה כבר פחות בהלם. מנסה לנתב את עצמה ברחובות העיר, לברור במה להביט. על מה להתעכב. למה להקשיב. מסננת. ומאוד מאוד נזהרת ומפחדת.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

בזמן שהייתי שגרירת ישראל במדינות הבלטיות (לטביה, ליטא ואסטוניה), בוריס דקיינידזה, יהודי בן 32 מגיאורגיה שהיה מנהיג "הבריגדה הווילנאית", הורשע בהזמנת רצח עיתונאי שחקר את מעלליו.

העד העיקרי נגדו היה מי שסחט את ההדק, אך למרות הבעייתיות בכך ערעורו נדחה והוא הוצא להורג בירייה לעורפו. בכך היה לאדם האחרון שהוצא להורג בליטא, אשר הייתה אז, ב-1995, בהליכי הצטרפות למוסדות אירופיים-דמוקרטיים ונדרשה להתאים את עצמה לכללים המקובלים בקרב מדינותיהם.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות להאחר התפרקות ברה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

בראשית הציונות ועד שנות השמונים של המאה העשרים היה לחקלאות מקום מיוחד באתוס הציוני. בניגוד גמור למדינות לאום מודרניות אחרות, שאימצו את המהפכה התעשייתית והפנו משאביהם מן השדה אל עבר המפעל – הציונות בחרה לעצמה נתיב אחר.

על אף היותה של הציונות תנועה מודרנית, בחרה הציונות את החקלאות כפרקטיקה מרכזית של התנועה. לחקלאות היו יתרונות רבים עבור התנועה ששאפה להקים בית מדיני, ביניהן פיזור האוכלוסייה, יישוב גבולות, ביטחון מזון, יצירת מקומות תעסוקה ועוד. לא בכדי, הסטרטאפים הראשונים של ישראל יכולים להיחשב הקיבוץ והמושב, שתי צורות ישוב חקלאיות ייחודיות שפותחו בישראל.

ד"ר אבי שניידר הוא סוציולוג העוסק במחקר של המרחב הכפרי ומשמש כדיקן הסטודנטים של המכללה למנהל. מומחה בהתיישבות הכפרית בישראל ומחבר הספר "במקום מושבו —סולידריות במושב העובדים המתחדש" שיצא לאחרונה בהוצאת יד טבנקין.

החטופים הולכים ונעלמים. נכון להיום נותרו, על פי הערכות, בין 30 ל-40 חטופים חיים בלבד, שגורלם נחרץ ככל שלא יושג הסכם. המספרים קטנים ככל שחולף הזמן. לפני כשבועיים היו, עפ"י ההערכות, בין 35 ל-45 חטופים חיים.

בעוד הפוליטיקאים מסמאים את עיני הציבור עם סיסמאות ריקות כמו "ניצחון מוחלט", "השמדת חמאס", "רק לחץ צבאי יחזיר את החטופים", ו"החטופים לא מתים, הם רק סובלים" – בקרוב כבר לא יהיה את מי להחזיר. הגיע הזמן לומר בגלוי, ועם כל הכאב, שהלחץ הצבאי לא רק שלא הביא לשחרור החטופים, אלא הביא למותם – באופן ישיר או עקיף – של למעלה ממחצית מהחטופים שהיה ניתן להחזיר בעסקה.

דרור דביר הוא פעיל חברתי ויזם היי-טק. הוא כותב על ענייני היום ועל מגוון נושאים כלכליים וחברתיים. פרסם כתבות וטורי דעה ב-ynet, בגלובס, ב-TheMarker ובזמן ישראל. בין השאר ערך עבור גלובס תחקיר עומק על רווחי משפחת עופר על חשבון חברת צים.