אמצע החופש, מעלעלת בין כל הפוסטים העולצים של כולם, אוקיינוסים נפרשים, שמים מתוחים, שמש קורנת, חיוכים מלוא שיניים, כפכפי הוויאנס, מפרצים נוצצים, צוללים קדימה, איים קסומים, קוקוסים מקפצים, תמונות משפחתיות מלאות אופטימיות בטעם פרילי תות, כולם בחו"ל.

כרגיל באותו תאריך. כולם בחו"ל. כל חו"ל בא בחשבון. זה בכלל לא משנה איזה חו"ל. העיקר חו"ל. ואני עדיין פה, בעוטף עזה, עומדת משקיפה מהמגדל על ארצי מולדתי, חמדת אבות, ורואה שחורות באופק. שום מפרש לבן באופק, וענני אבק עכורים מסתירים את העתיד לבוא. הכל מאוד נפיץ, נפשית ופיזית

אוגוסט היוקד, קיץ חם, לוהט. כל יום סיפור חדש, זוועה חדשה נערמת, הולכי רגל נדרסים, אנשים מתקוטטים, מקללים, מאבדים כל רסן ומוסר, תאונות דרכים כמו פטריות אחרי הגשם, כל יום דרמה איומה ונוראית. אין רגע דל – אין את אותו רגע שבו עוצרים, עומדים דקה דומיה, עוצרים הכל. ונותרים קפואים, אילמים. המומים. כלום, שומדבר.

ממשיכים לנוע. לנוע. החיוכים ממשיכים, בהלת הקניות המופרעת, הכל פאן במקסימום (אומרים לי 'יאללה נעמה, עזבי באמשלך, די עם המרמרמת, תגידי תודה שאין פצמרים, קאסמים, מבצע) כי כמה שיותר שמח, חזק, בוטה, נוצץ. מוגז. רענן. פרש, מקפיץ. תוסס, ככה הכי טוב לנו.

העיקר להתעלם ולשרוד. לשרוד את החופש הכי ארוך בשנה, בארץ הכי בלתי אפשרית עלי אדמות. חודשיים של טמפרטורה כבשן. מה עובר באותו הזמן על הילדים שלנו? כמה זמן הם בחוץ? כמה זמן הם בתנועה, משחקים תופסת בין הבית לבין השדות? מה הם שומעים, למה הם נחשפים?

זאת לא הילדות שלי. כשהייתי ילדה, החופש היה זכור לי כמשהו מרגיע. ילדה ביישנית, בקיבוץ, אי שם בשנות השמונים, למרגלות הגלבוע שהסתיר מה שצריך להסתיר, תמיד יחפה, על אספלט רותח.

מחפשת צל בשדרה של עצי מכנף נאה, במקביל נזהרת לא לדרוך על פרחי הסיגלון על הדשא, תמיד הדבורים רחשו בתוכם, ועקצו, עקיצות בכפות הרגליים, לא היה פנסטיל ג'ל. הסתדרנו.

ערוץ אחד בלבד, טלוויזיה שחור ולבן, אחה"צ של כמה שעות בחדר ההורים במזגן. ילדות מינימליסטית, קרטיב בטעם משמש, תחביבים פשוטים, צמידים מחוטי רקמה, חמש אבנים, טאקי. מרתונים עד הלילה בקבוצת הילדים. מחבואים.

ההורים היו ברקע. לרוב בכלל לא נוכחים. הסתדרנו. מצאנו עיסוקים. לא פחדנו. וגם כשפחדנו, לא ידענו שפחדנו. ח'ת שתיים שלוש דג מלוח. לא היה צריך הרבה. עולם עשיר בדמיון. גם בגיל מבוגר יותר.

והחופש המשיך, כל ילדי הקיבוץ נוסעים ביחד ליום בתלאביב, סרט בדיזנגוף, מנת קצפת בקפולסקי, אגרול ברוטב מתוק. כזה אין בקיבוץ. הלם מטורף. עולם תזזיתי, מרוב הלם נתקעתי בפנס רחוב, ואיש דתי שכנראה בהיתי בו צעק עלי 'ילדה סתכלי לאן הולכת'.

אותה ילדה כבר פחות בהלם. מנסה לנתב את עצמה ברחובות העיר, לברור במה להביט. על מה להתעכב. למה להקשיב. מסננת. ומאוד מאוד נזהרת ומפחדת.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

יום אחד חניה אשתי לקחה את שקית התרופות שלה ועברה לישון בחדר אחר.

"זה הרבה יותר נוח ככה", היא אמרה.

והיא צדקה, כרגיל.

מאז אנחנו ישנים בחדרים נפרדים.

זה לא שיש או היה בינינו סכסוך כלשהו או ריב – אנחנו דווקא באחת מתקופות הזוהר של העניין המוזר והבלתי-ברור-בעליל הזה שנקרא "נישואין".

כאן המקום לציין שבשלושים ושמונה שנות נישואין רבנו כל כך הרבה, שהיום אנחנו כבר לא צריכים לנהל ריב קולני – כל אחד מאתנו כבר יודע מה השני חושב ויגיד, כך שבשביל לחסוך זמן לכולם אנחנו יודעים לריב בלי להוציא מילה מהפה.

גם בלי לעלות לטונים גבוהים ובלי להתנצח זה עם זה, אם כבר הרחבתי בעניין זה – זר שיביט בנו מהצד יראה זוג ברגעי שתיקה, כל אחד עסוק בענייניו, ולא ינחש אפילו שהרגע עברנו ריב קשה ללא מילים.

כשהזוגיות בינך לבין זוגתך מגיעה לכאלה רמות של הבנה הדדית וטלפתיה, אפשר לנהל ריב יפה אפילו כששניכם נמצאים בחדרים נפרדים.

זה מה שיפה בזוגיות אינטימית.

כתבתי למעלה שיום אחד חניה לקחה את שקית התרופות שלה ועברה לחדר אחר – הצעירים מבין הקוראים אינם יודעים זאת עדיין, אבל מגיע גיל שבו אתה מגדיר "בית" לפי המקום שבו שקית התרופות שלך נמצאת.

אדם צעיר מבין קוראיי כאן עלול למצוא עצמו עם הבנה לקויה בעליל של הפיזיולוגיה האנושית – הוא עלול לחשוב שאדם נושם, קם, יושב, זז ממקום למקום, מעכל, מייצר דם בעורקים ומזרים אותו ממקום למקום, מחרבן, משתין, ושאר פעולות גופניות יומיומיות כי ככה זה בטבע.

אז זה לא!

מגיע שלב מסוים בחיים שבו כל הדברים האלה אינם אמורים לקרות ללא תרופות וכדורים – לפחות ככה הסביר לי ד"ר סברדלוב מהכללית, ורשם לי תקציר של בית-מרקחת אישי שאני צריך לקנות.

בטח גם הרופא שלכם הסביר לכם את הדברים האלה, ואם במקרה אתם לא זוכרים את זה, גם לזה יש כדורים מתאימים.

הסתכלתי על חבילת המרשמים שהרופא נתן לי, חשבתי על הארון הקטן שתלוי אצלי באמבטיה, מעל הכיור, ועלה בדעתי שאני צריך להחליף אותו בארון איקאה מסוג "בילי", זה עם החמש דלתות, שני מטר גובהו.

לאמריקאים יש ביטוי כזה, שבא להבהיר שהחיים לא פיקניק והם צריכים לעבוד לממן את מחייתם, ועל כן הם עובדים To pay the rent, "עובדים כדי לשלם את שכר הדירה".

ישראלים בגילנו עובדים בשביל לממן את הוצאות קופת חולים.

* * *

אז חניה עברה לישון בחדר אחר, כאמור.

זה כל כך יותר נוח ככה, אני יכול לספר לכם עכשיו, שלפעמים כשאני שוכב במיטה ומביט בתקרה, ולידי לא שוכבת מישהי שמביטה בתקרה יחד אתי ומציינת שהגיע הזמן לסייד אותה, אני שואל את עצמי למה אנשים צעירים חייבים להיות כל כך מטומטמים ולעשות את מה שלימדו אותם בסרטים ואולי גם בבית, ולא את מה שנוח באמת.

כמו לישון בחדרים נפרדים.

בעבר, חניה ואני נהגנו להתחלק במיטה הזוגית כמו כל הזוגות הנשואים – שני שליש משטח המיטה הלך אל חניה והשליש האחרון נשאר עבורי. אחרי שעברנו לישון בחדרים נפרדים לקח לי שנה וחצי עד שהעזתי לפלוש לחלק של חניה במיטה הזוגית שנשארה אצלי.

שנה וחצי.

עד אז ישנתי כהרגלי בשליש שבצד שלי והשתדלתי לא ליפול מהמיטה. כמו שעשיתי תמיד כשחניה עדיין הייתה במיטה אתי.

* * *

גם אתם למדתם במהלך הנישואין לכסות את כל הגוף בעזרת הקצה של השמיכה הזוגית? בקיץ זה לא נורא, אפשר להסתדר ככה, רק בחורף זו קצת בעיה.

עד שלמדנו שאפשר לישון במיטה זוגית עם שתי שמיכות.

היום זה אולי נראה טבעי – בתחילת שנות השמונים, כשהתחתנו, לא היו שמיכות מפוצלות למיטה זוגית. זה נראה רעיון מופרך. היית אמור להילחם בלילה מלחמת קיום על כל סנטימטר של שמיכה. שיחקת משיכת-חבל עם זוגתך, והכל מתוך שינה-לא-שינה. מאבק הישרדות לחיים או למוות על השמיכה.

שלא לדבר על הבעיטות שנתנו זה לזו תוך כדי שינה.

אז בשלב הראשון למדנו להפריד שמיכות, ואחר-כך למדנו להפריד חדרים.

זה נקרא אבולוציה.

ועדיין לא הזכרתי טלוויזיות נפרדות – מישהו מצפה ממני ברצינות לראות את הכלה מאיסטנבול? מצד שני – מישהו יכול להושיב את חניה לראות סרט פעולה של ג'ייסון סתייט'ם? אתם רציניים?

* * *

בפוסט "אהבה היא לא כל הסיפור" שהעליתי לפני שבוע תיארתי משבר שעברנו בחיי הנישואין, לפני הרבה שנים, ובמהלכו עברנו לישון בשני חדרים נפרדים והיינו על סף פירוד, עד שחזרנו לישון יחד בשלב כלשהו. זה עניין אחר לגמרי כשאתה ישן בנפרד כי אתה רוצה לבטא כעס שיש בך, או כשאתה ישן בנפרד כי בסופו של דבר זה באמת הרבה יותר נוח, וכלפי בן או בת הזוג שלך אין לך כעס ואפילו להיפך – הרבה אהבה.

חייב לציין שהמעבר לשני חדרי שינה נפרדים גם שידרג משמעותית את חיי המין שלי – אני כבר לא צריך לחכות שחניה תירדם לידי לפני שאני מדליק את הטאבלט וגולש באתרי פורנו. אני יכול להדליק אותו מתי שבא לי!

הגברים מבין הקוראים שלי מתפוצצים עכשיו מקנאה, אני יודע.

פעם ביום, בשעת ערב לפני השינה, יש לנו זמן איכות זוגי – אנחנו נפגשים במיטה הזוגית הישנה ובוחרים סרט או סדרה לצפות בהם יחד. זה לוקח לנו חצי-שעה להגיע להסכמה על משהו ששנינו מוכנים לצפות בו, ואז אנחנו צופים בו בהרמוניה מלאה. שזה אומר – שנינו לא סובלים את מה שבחרנו.

ואז, אחרי חצי שעה כזו, בהרמוניה מלאה אנחנו מגיעים להסכמה לעצור את הסרט או הסדרה ולחפש משהו אחר.

ההרמוניה פנים רבות לה. רק אומר.

* * *

בשלב הזה של הדיון בלינה המשותפת אני חייב להתעכב על נושא שאולי אינו נעים לחלק מהקוראים לדון בו, אבל מדובר בפעולות טבעיות לחלוטין של הגוף, ובאורח ספציפי יותר – מדובר בפעולת העיכול.

העיכול נושא עימו גם תוצרים שאינם מוצקים אלא הם נדיפים במצב צבירה של גזים. ניסיון החיים שלי מלמד שככל שאתה עולה בגילך בשנים, כך מראים הגזים הללו פחות ופחות נטייה להישאר כלואים בגוף והם מחפשים את דרכם החוצה, לחופש.

נראה שכמו שיש תרנגולות-חופש, יש גזים שהחופש הוא המקום הטבעי להם.

גזי-חופש.

הזמן האהוב על הגזים הללו, הקרויים בשפה עממית "נודים", לצאת ולטייל, הן דווקא שעות החשיכה, שעות הלילה. אני חושד שהנודים הללו שייכים למשפחת העטלפים או הערפדים, והזמן המועדף עליהם על כן לצאת אל אוויר העולם הוא כשאתה שוכב בלילה בחשיכה במיטה, בין אם אתה ער או לא.

והם נוטים לעשות זאת בליווי קולות תרועה כאילו יום כיפור בעיצומו ומישהו עומד בחלל החדר ותוקע בשופר.

תקיעה, תרועה, שברים.

מסורת היא דבר יפה, אגב.

כשאתם שניים בלילה בחדר, העניין הזה יכול להפוך לסכנת חיים. קראתי לפעמים על אנשים שנרדמו בלילה עם תנור נפט דולק והתעוררו בבוקר מתים, וחשבתי: "ריבונו של עולם – אנחנו ישנים הרי כל לילה בחדר מלא גזים!"

פעם, כשעדיין נהגנו לישון באותו חדר, חניה הביעה את חששה מכך שאני לא נועל את דלת חדר השינה, "כי אם ייכנסו גנבים לבית בלילה הם עלולים להיכנס לחדר השינה!"

"אין לך מה לדאוג", אמרתי לה. "אם הם ייכנסו לחדר השינה שלנו בלילה, המקסימום שיקרה הוא שנראה כותרת בעיתון או בוויינט – 'גופות של גנבים נמצאו ללא הכרה בחדר שינה באחד מיישובי עמק-חפר. כוחות הצלה מנסים להנשים אותם' ".

אם אתם מעל גיל חמישים אתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר.