אמצע החופש, מעלעלת בין כל הפוסטים העולצים של כולם, אוקיינוסים נפרשים, שמים מתוחים, שמש קורנת, חיוכים מלוא שיניים, כפכפי הוויאנס, מפרצים נוצצים, צוללים קדימה, איים קסומים, קוקוסים מקפצים, תמונות משפחתיות מלאות אופטימיות בטעם פרילי תות, כולם בחו"ל.

כרגיל באותו תאריך. כולם בחו"ל. כל חו"ל בא בחשבון. זה בכלל לא משנה איזה חו"ל. העיקר חו"ל. ואני עדיין פה, בעוטף עזה, עומדת משקיפה מהמגדל על ארצי מולדתי, חמדת אבות, ורואה שחורות באופק. שום מפרש לבן באופק, וענני אבק עכורים מסתירים את העתיד לבוא. הכל מאוד נפיץ, נפשית ופיזית

אוגוסט היוקד, קיץ חם, לוהט. כל יום סיפור חדש, זוועה חדשה נערמת, הולכי רגל נדרסים, אנשים מתקוטטים, מקללים, מאבדים כל רסן ומוסר, תאונות דרכים כמו פטריות אחרי הגשם, כל יום דרמה איומה ונוראית. אין רגע דל – אין את אותו רגע שבו עוצרים, עומדים דקה דומיה, עוצרים הכל. ונותרים קפואים, אילמים. המומים. כלום, שומדבר.

ממשיכים לנוע. לנוע. החיוכים ממשיכים, בהלת הקניות המופרעת, הכל פאן במקסימום (אומרים לי 'יאללה נעמה, עזבי באמשלך, די עם המרמרמת, תגידי תודה שאין פצמרים, קאסמים, מבצע) כי כמה שיותר שמח, חזק, בוטה, נוצץ. מוגז. רענן. פרש, מקפיץ. תוסס, ככה הכי טוב לנו.

העיקר להתעלם ולשרוד. לשרוד את החופש הכי ארוך בשנה, בארץ הכי בלתי אפשרית עלי אדמות. חודשיים של טמפרטורה כבשן. מה עובר באותו הזמן על הילדים שלנו? כמה זמן הם בחוץ? כמה זמן הם בתנועה, משחקים תופסת בין הבית לבין השדות? מה הם שומעים, למה הם נחשפים?

זאת לא הילדות שלי. כשהייתי ילדה, החופש היה זכור לי כמשהו מרגיע. ילדה ביישנית, בקיבוץ, אי שם בשנות השמונים, למרגלות הגלבוע שהסתיר מה שצריך להסתיר, תמיד יחפה, על אספלט רותח.

מחפשת צל בשדרה של עצי מכנף נאה, במקביל נזהרת לא לדרוך על פרחי הסיגלון על הדשא, תמיד הדבורים רחשו בתוכם, ועקצו, עקיצות בכפות הרגליים, לא היה פנסטיל ג'ל. הסתדרנו.

ערוץ אחד בלבד, טלוויזיה שחור ולבן, אחה"צ של כמה שעות בחדר ההורים במזגן. ילדות מינימליסטית, קרטיב בטעם משמש, תחביבים פשוטים, צמידים מחוטי רקמה, חמש אבנים, טאקי. מרתונים עד הלילה בקבוצת הילדים. מחבואים.

ההורים היו ברקע. לרוב בכלל לא נוכחים. הסתדרנו. מצאנו עיסוקים. לא פחדנו. וגם כשפחדנו, לא ידענו שפחדנו. ח'ת שתיים שלוש דג מלוח. לא היה צריך הרבה. עולם עשיר בדמיון. גם בגיל מבוגר יותר.

והחופש המשיך, כל ילדי הקיבוץ נוסעים ביחד ליום בתלאביב, סרט בדיזנגוף, מנת קצפת בקפולסקי, אגרול ברוטב מתוק. כזה אין בקיבוץ. הלם מטורף. עולם תזזיתי, מרוב הלם נתקעתי בפנס רחוב, ואיש דתי שכנראה בהיתי בו צעק עלי 'ילדה סתכלי לאן הולכת'.

אותה ילדה כבר פחות בהלם. מנסה לנתב את עצמה ברחובות העיר, לברור במה להביט. על מה להתעכב. למה להקשיב. מסננת. ומאוד מאוד נזהרת ומפחדת.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.

שיח סוער פרץ לאחרונה בעקבות סרטון של לוחמים, העונים בעוצמה ובדבקות אחר מפקדם בקריאות שנתפסו בידי חלק כקריאות אמוניות מחזקות, ובידי אחרים כהצהרות דתיות כופות ומתגרות. החיילים נראו נלהבים. מלאי רוח.

ניסיתי להבין מה יצר את הפער הזה – בין מי שמתרגש מהחיזוק הרוחני, לבין מי שהרגיש שנכפתה עליהם שפה דתית.

עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה.

שנתיים וחצי חלפו מאז שהעם בישראל החל במחאה – תחילה נגד ההפיכה השלטונית ובהמשך למען החזרת החטופים. ההפגנות המתמשכות והמתרבות, בהן משתתפים רבבות אזרחים זועמים, מכל קשת החברה – לא מצליחות להביא לשינוי. על אופי המאבק להשתנות באופן רדיקלי.

*  *  *

ההפגנות במתכונתן עד כה לא הועילו. די למצגים, די לזהירות ולפחד מבנימין נתניהו ומעושי דברו; די לשחיקת כוחות בני משפחות החטופים – אלו שיקיריהם עדיין במנהרות עזה ואלו שמותם נגרם כתוצאה מהתמשכות המלחמה, ללא יעדים ברורים ואסטרטגיים אשר יובילו לעתיד טוב ומבטיח.

דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.

המראות שנראו לאחרונה בבית המשפט העליון בדיון בבג"ץ בעתירה לגבי מינוי דוד זיני לראש השב"כ, הזכירו מקום קרוב מאוד גיאוגרפית לבית המשפט העליון, אבל רחוק ממנו שנות אור מבחינה רעיונית ומהותית.

המראות של מחוקקות שמשתקות את הדיונים בבית המשפט העליון בצעקות והתנהגות שלא מביישת מחזות נפוצים במגרשי הכדורגל, מעוררות חלחלה וחרדה. זה מעיד על כך שגם מערכת המשפט בתהליך קריסה מואץ בפני הממשלה, שלוחיה ומכונת הרעל שלה.

יחיאל גלבוע הוא ד\"ר לפילוסופיה של המדע ומהנדס פעיל בתעשיה שנים רבות. מודאג מאוד מתהליכי ההקצנה, הפילוג, הפערים הכלכליים ההולכים ומתרחבים, ומשחיקת הדמוקרטיה בשנים האחרונות.