אמצע החופש, מעלעלת בין כל הפוסטים העולצים של כולם, אוקיינוסים נפרשים, שמים מתוחים, שמש קורנת, חיוכים מלוא שיניים, כפכפי הוויאנס, מפרצים נוצצים, צוללים קדימה, איים קסומים, קוקוסים מקפצים, תמונות משפחתיות מלאות אופטימיות בטעם פרילי תות, כולם בחו"ל.

כרגיל באותו תאריך. כולם בחו"ל. כל חו"ל בא בחשבון. זה בכלל לא משנה איזה חו"ל. העיקר חו"ל. ואני עדיין פה, בעוטף עזה, עומדת משקיפה מהמגדל על ארצי מולדתי, חמדת אבות, ורואה שחורות באופק. שום מפרש לבן באופק, וענני אבק עכורים מסתירים את העתיד לבוא. הכל מאוד נפיץ, נפשית ופיזית

אוגוסט היוקד, קיץ חם, לוהט. כל יום סיפור חדש, זוועה חדשה נערמת, הולכי רגל נדרסים, אנשים מתקוטטים, מקללים, מאבדים כל רסן ומוסר, תאונות דרכים כמו פטריות אחרי הגשם, כל יום דרמה איומה ונוראית. אין רגע דל – אין את אותו רגע שבו עוצרים, עומדים דקה דומיה, עוצרים הכל. ונותרים קפואים, אילמים. המומים. כלום, שומדבר.

ממשיכים לנוע. לנוע. החיוכים ממשיכים, בהלת הקניות המופרעת, הכל פאן במקסימום (אומרים לי 'יאללה נעמה, עזבי באמשלך, די עם המרמרמת, תגידי תודה שאין פצמרים, קאסמים, מבצע) כי כמה שיותר שמח, חזק, בוטה, נוצץ. מוגז. רענן. פרש, מקפיץ. תוסס, ככה הכי טוב לנו.

העיקר להתעלם ולשרוד. לשרוד את החופש הכי ארוך בשנה, בארץ הכי בלתי אפשרית עלי אדמות. חודשיים של טמפרטורה כבשן. מה עובר באותו הזמן על הילדים שלנו? כמה זמן הם בחוץ? כמה זמן הם בתנועה, משחקים תופסת בין הבית לבין השדות? מה הם שומעים, למה הם נחשפים?

זאת לא הילדות שלי. כשהייתי ילדה, החופש היה זכור לי כמשהו מרגיע. ילדה ביישנית, בקיבוץ, אי שם בשנות השמונים, למרגלות הגלבוע שהסתיר מה שצריך להסתיר, תמיד יחפה, על אספלט רותח.

מחפשת צל בשדרה של עצי מכנף נאה, במקביל נזהרת לא לדרוך על פרחי הסיגלון על הדשא, תמיד הדבורים רחשו בתוכם, ועקצו, עקיצות בכפות הרגליים, לא היה פנסטיל ג'ל. הסתדרנו.

ערוץ אחד בלבד, טלוויזיה שחור ולבן, אחה"צ של כמה שעות בחדר ההורים במזגן. ילדות מינימליסטית, קרטיב בטעם משמש, תחביבים פשוטים, צמידים מחוטי רקמה, חמש אבנים, טאקי. מרתונים עד הלילה בקבוצת הילדים. מחבואים.

ההורים היו ברקע. לרוב בכלל לא נוכחים. הסתדרנו. מצאנו עיסוקים. לא פחדנו. וגם כשפחדנו, לא ידענו שפחדנו. ח'ת שתיים שלוש דג מלוח. לא היה צריך הרבה. עולם עשיר בדמיון. גם בגיל מבוגר יותר.

והחופש המשיך, כל ילדי הקיבוץ נוסעים ביחד ליום בתלאביב, סרט בדיזנגוף, מנת קצפת בקפולסקי, אגרול ברוטב מתוק. כזה אין בקיבוץ. הלם מטורף. עולם תזזיתי, מרוב הלם נתקעתי בפנס רחוב, ואיש דתי שכנראה בהיתי בו צעק עלי 'ילדה סתכלי לאן הולכת'.

אותה ילדה כבר פחות בהלם. מנסה לנתב את עצמה ברחובות העיר, לברור במה להביט. על מה להתעכב. למה להקשיב. מסננת. ומאוד מאוד נזהרת ומפחדת.

נעמה כספי היא אמא, גרה בעוטף עזה, צלמת ומהגגת הגיגים, בעיקר על מה שמפריע. ובין לבין גם על הנאות, אבל מזעריות. כשהבינה שהמצלמה היא כלי טיפולי להרגעת הנפש הסוערת - החלה לשאת אותה כמו תיק גב שסוחבים בו את המסמכים החשובים, כמו תעודת הזהות שלה. היא נפש חופשיה, טוטאלית, שבודקת קצוות, וחייבת לצאת מהפריים כדי להיות שלמה עם התוצאה.