ים סוף – הים האדום – הוא אחד הנתיבים החשובים בעולם. עוברים בו מוצרי סחר ואנרגיה והוא מהווה זירת תחרות על אינטרסים גלובליים ואסטרטגיים של מדינות שונות. אלו השוכנות לחופו, כמו גם מדינות מחוצה לו, המבקשות לחזק את מעמדן האסטרטגי. פתיחתה של תעלת סואץ חיזקה עוד יותר את חשיבותו.

למרות זאת, ים סוף נותר "ים עצוב", כשם ספרו המרתק של פרופ' חגי ארליך.  ארליך מסביר כי ביחס לאחיו הגדול, הים התיכון, נותר ים סוף ב"עצבונו", שכן הים התיכון נתן השראה לאינטלקטואלים ואנשי תרבות כאחד – "הים הגדול ורחב הידיים", בעוד שים סוף נותר במידה מסוימת בשוליים.

פרופ' חגי ארליך מסביר כי ביחס לאחיו הגדול, הים התיכון, נותר ים סוף ב"עצבונו". הים התיכון נתן השראה לאינטלקטואלים ואנשי תרבות כאחד – "הים הגדול ורחב הידיים", בעוד שים סוף נותר במידת מה בשוליים

ההתפתחויות המדיניות והאנרגטיות במקווי הים הללו בשנים האחרונות שינו את מצב הדברים. אגן מזרח הים-התיכון קיבע בעשור האחרון את מעמדו כתת-אזור מובחן בזירה הבינלאומית. העניין בפוטנציאל האנרגטי, שחלקו כבר ממומש, שיתופי הפעולה המדיניים האזוריים שנוצרו מצד אחד; והיריבויות והמתח בין חלק מהשחקנים האזוריים מצד שני – ממחישים את השינוי האסטרטגי בחלק זה של העולם, למעשה ממש בחצר הקדמית של מדינת ישראל. בחינתה של זירה זו מגלה, כפי שכתבתי רבות, שישראל השכילה ליזום ולהשתלב בתהליכים האזוריים באופן מרשים למדי.

שינוי דומה, אמנם לא זהה, מתרחש בשנים האחרונות גם בזירת הים האדום. חשיבותו כנתיב מעבר ימי אסטרטגי מוכרת ומובנת כאמור ולאורך שנים. אולם, גילויי האנרגיה בים האדום, הגם שאלו עדיין בתחילת הדרך, והפעילות הגוברת של שחקנים אזוריים ובינלאומיים כאחד – מחייבים הפניית תשומת לב ובחינה מודגשת. הן מבחינת השחקנים הנוגעים בדבר, ועל אחת כמה וכמה עבור ישראל. מבחינתה של זו האחרונה, שאלת חופש השייט והמאבק האיראני-ישראלי שהועתק בשנים האחרונות גם לזירה הימית הרחבה יותר – זו של שני הימים: ים סוף והים התיכון – מזמינים חשיבה רחבה ויצירתית יותר.

השאלה המיידית שצצה בהקשר זה: האם ניתן וצריך להתייחס לשתי הזירות בכפיפה אחת? התשובה המתבקשת: לאו דווקא. אולם הבה נבחן אם קיימים תהליכים, מגמות ושחקנים משותפים, שמחייבים בכל זאת מבט רחב ומעמיק יותר.

מבחינת ישראל, שאלת חופש השייט והמאבק האיראני-ישראלי שהועתק בשנים האחרונות גם לזירה הימית הרחבה יותר – זו של שני הימים: ים סוף והים התיכון – מזמינים חשיבה רחבה ויצירתית יותר

במה דברים אמורים?

1

גילויי האנרגיה: שדות הגז שהתגלו בשנים האחרונות במזרח הימ"ת – בישראל, מצרים וקפריסין – והפוטנציאל לגילויים נוספים, כולל למשל במים הכלכליים של לבנון – הפנו כאמור את תשומת הלב הבינלאומית לתת-אזור זה.

כך גם בגזרת הים האדום, אם כי זה מצוי כאמור בשלבים ראשוניים יותר. ההסכם לתיחום הגבול הימי בין מצרים וסעודיה ב-2016 הביא להתעניינות גוברת מצד חברות בינלאומיות באזור זה. כך, בדצמבר 2019, שלש חברות בינלאומיות – Chevron, Shell, Mubadala – זכו ברישיון מצרי לגילוי גז ונפט.

ככלל, מצרים מגלה פעילות אינטנסיבית ומרשימה בזירה זו. באותה שנה, הוכח גם פוטנציאל נפט מול חופי סומליה. יש להניח שהפעילות רק תתגבר בשנים הקרובות, אף אם לא ברור לחלוטין עומקו של הפוטנציאל האנרגטי בגזרה זו.

2

התגבשותן של מסגרות אזוריות: בשני האזורים התגבשו מסגרות ארגוניות, קונקרטיות יותר לצרכים של השנים האחרונות, שממחישות את הרלוונטיות והחשיבות שהשחקנים האזוריים מקנים להן.

במזרח הימ"ת מדובר בפורום הגז האזורי (EMGF) שהוקם בינואר 2019, וכולל שמונה חברות – מצרים, ישראל, ירדן, יוון, קפריסין, הרש"פ, איטליה וצרפת. האיחוד האירופי וארה"ב משמשות כמשקיפות.

בים האדום התגבשה גם-כן מסגרת חדשה – בינואר 2020 – המועצה של המדינות הערביות והאפריקאיות השוכנות לחופי הים האדום ומפרץ עדן. במסגרת זו נכללות המדינות הבאות: סעודיה, מצרים, ירדן, סודן, אריתריאה, ג'יבוטי, סומליה ותימן (המלחמה העקובה מדם במדינה כמו גם מעורבותם של שחקנים אזוריים במדינה, בדגש על איראן, מהווה מוקד דאגה עמוק המשליך על האזור כולו).

3

מעורבותן של המעצמות בשני האזורים: לנוכח החשיבות הגוברת, כמתואר לעיל, שחקנים מעצמתיים כארה"ב, רוסיה וסין מגלות מעורבות גוברת. זו באה לידי ביטוי במאמץ להשיג נוכחות צבאית לחופי הימים הללו (רוסיה בנמל טרטוס בסוריה, סין בג'יבוטי), כמו גם בפעלתנות מדינית וכלכלית, שנועדה להבטיח את האינטרסים שלהן באזורים שחשיבותם האסטרטגית גוברת בשנים האחרונות.

על רקע זה, בין השאר, יש לראות את מעורבותן של סעודיה ואיחוד האמירויות בתימן (הגם שהאמירתים הפחיתו במידה ניכרת מאד את מעורבותן), ואת הדאגה מפני השתלטות של החות'ים, הנתמכים על-ידי איראן, על אזורים שמקנים שליטה על השיט בים סוף.

לנוכח חשיבותם הגוברת של שני האזורים, שחקנים מעצמתיים כארה"ב, רוסיה וסין מגלות בהם מעורבות גוברת, המתבטאת במאמץ להשיג נוכחות צבאית לחופי הימים הלל ובפעלתנות מדינית וכלכלית

מה זה אומר לגבי ישראל?

• לישראל אינטרסים חיוניים, ראשונים במעלה, בשני האזורים. באגן מזרח הימ"ת ישראל השתלבה בשנים האחרונות במסגרות אזוריות, אם משולשות בדמות מערך היחסים עם יוון וקפריסין (בשבוע שעבר התקיימה בירושלים הפסגה השמינית במספר בין שלשת המנהיגים), או רחבות יותר כפורום הגז האזורי. יתר על כן, מערכת היחסים והאינטרסים המשותפים עם מדינות כמצרים וירדן (עימה התחממה מערכת היחסים עם כינונה של הממשלה החדשה בישראל), מיקמו את ישראל במקום מרכזי ביותר בפעילות האזורית במזרח הימ"ת.
• הסכמי אברהם, במסגרתם התהדקו עד מאד מערכות היחסים עם איחוד האמירויות ובחריין, וסעודיה ברקע, הציבו את ישראל בעמדת השפעה מרתקת, הנושקת לשני האזורים גם יחד (כמו גם במפרץ). מערכת היחסים עם סודן עודנה מהוססת, לנוכח ההתפתחויות הפנימיות במדינה, אולם הפוטנציאל ברור וחיובי.
• זאת ועוד, מדינות כיוון וקפריסין שיפרו עד מאד את מערכת היחסים שלהן עם מדינות המפרץ, בראשן סעודיה ואיחוד האמירויות. כצעד משלים התקיימו מפגשים מרובעים, שכללו את ישראל, המדינות ההלניות ואיחוד האמירויות במעין מסר ברור למפגשי האינטרסים ביניהן.
• בשורה התחתונה, המפה האזורית שתיארנו לעיל משפרת עד מאד את מרחב התמרון המדיני של ישראל. במזרח הימ"ת ישראל מימשה, במידה לא מבוטלת, את חלון ההזדמנויות שנפתח בפניה, הגם שעוד נותרו אתגרים רבים להשגה בהקשר זה. הקירבה הפיזית, והעובדה שהייתה הראשונה, כמובן לצד מצרים, בניצול פוטנציאל האנרגיה במימי הים התיכון, פתחו בפניה אפשרויות ישירות ופרו-אקטיביות יותר.
• מצב הדברים שונה בגזרת הים האדום. המעורבות הישראלית איננה מובנת מאליה, והיא אף לצנינים מבחינת חלק מן השחקנים האזוריים. השתלבות ישראלית במסגרות האזוריות בזירה זו מורכבת ומסובכת לאין ערוך. אולם, לצידה ניצבות מערכות היחסים ההדוקות עם מדינות כמצרים ואיחוד האמירויות, מפגשי האינטרסים עם סעודיה, ויחסי הברית עם יוון, שכאמור מהדקת עד מאד את שיתוף הפעולה עם מדינות המפרץ. האינטרסים הישירים והעקיפים של ישראל בים האדום מחייבים תמרון מול בעלות בריתה, בניסיון לשמור עליהם. מרחב התמרון הישראלי בימים אלה רחב ונוח מבעבר, אך מחייב גיבוש מטרות ברורות, עם סדר עדיפויות ראוי ומציאותי. בשלב זה, ניתן לחשוב על שני אשכולות עיקריים: בלימת השפעתה של איראן מחד גיסא, וקידום תוכניות לשיתוף פעולה בתחומים "רכים" כמו איכות סביבה, מאידך גיסא.

המפה האזורית במזרח אגן הים התיכון משפרת מאד את מרחב התמרון המדיני של ישראל. בגזרת הים האדום, השתלבות ישראלית במסגרות האזוריות מורכבת ומסובכת לאין ערוך

ובחזרה למישור הפיוטי-פואטי: הנסיבות המדיניות-אסטרטגיות של השנים האחרונות חיברו, במידה מסוימת לפחות, בין "הים השמח" ו"הים העצוב", ומאפשרות לישראל מרחב תמרון מרתק בין מקווי המים החשובים הללו. לא נפקד גם מקומו של המישור האינטלקטואלי-תרבותי, המרתק לא פחות, שמצדיק צלילה למעמקי הגלים ההיסטוריים והתרבותיים משני צדדיה של תעלת סואץ.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/