לפני שהיהודים בגטו קובנה שבליטא החליטו לצאת למאבק חמוש נגד הנאצים, בני הנוער בקהילה התגייסו להצלת מגילות תורה וספרים אחרים בתגובה למה שכונה "אקציית הספרים".

הנאצים הורו ליהודי קובנה בסוף פברואר 1942 למסור לידיהם את כל הספרים שברשותם. הם תכננו להקים מוזיאון ל"גזע היהודי המושמד", שם אמורים היו להציג מגילות תורה וספרי קודש אחרים. את הספרות החילונית הם התכוונו למחזר לטובת הנייר.

"אקציית הספרים" בגטו קובנה, ליטא, 1942 (צילום: יד ושם)

"הגרמנים החרימו הרבה ספרים, בערך 100 אלף, אבל ספרים רבים גם הוסתרו", אומר ההיסטוריון שמואל קאסוב, מומחה להתנגדות היהודית בגטו קובנה, בריאיון לזמן ישראל. לפי כל הדיווחים, בני נוער עסקו בהסתרת ובהברחת ספרים. חלק מהם כבר עסקו במלאכות שהתאימו להצלת ספרים, כמו דחיפת עגלות עם ציוד לתוך ומחוץ לגטו.

קבוצה של נערים ונערות אמיצים הבריחו אלף ספרים "חילוניים" לספרייה מאולתרת שהורכבה מהספרים ש"סחבו" מנקודת האיסוף של הגטו

"רבים מחברי תנועות הנוער החביאו ספרים, בין היתר באמצעות קבורה שלהם", אומר קאסוב. קאסוב, מחבר הספר "ההיסטוריה החשאית של המשטרה היהודית בגטו ורשה" מ־2014 (The Clandestine History of the Kovno Jewish Ghetto Police), אומר שהחרמת ספרים הייתה כלי שמטרתו להעלים את התרבות היהודית ואת חיי הרוח בגטו.

תלמידות ותלמידים יהודים בבית הספר המחתרתי בגטו קובנה, ליטא (צילום: יד ושם)

כמו כן, היו מורים יהודים בגטו שבאמצעות אותם ספרים הפעילו בית ספר מחתרתי בניגוד לאיסור על רכישת השכלה. לפחות מורה אחד שילם את המחיר הכבד ביותר האפשרי על הפרת הצו הגרמני. קבוצה אחת של נערים ונערות אמיצים הבריחו אלף ספרים "חילוניים" לספרייה מאולתרת שהורכבה מהספרים ש"סחבו" מנקודת האיסוף של הגטו.

סכנת חיים

יצחק אלחנן גיברלטר השתתף כנער בן 14 בגטו קובנה בתגובה המחתרתית של הקהילה ל"אקציית הספרים". אחרי שהגיעה הפקודה הגרמנית, רבני קובנה ניהלו דיון סוער לגבי מה יש לעשות עם ספרי הקודש של הקהילה. כמה רבנים חשבו שעדיף להשמיד את הספרים ולא למסור אותם לידיים גרמניות.

גיברלטר, שאבותיו היגרו לליטא אחרי האינקוויזיציה הספרדית, עבד כשליח עבור המועצה היהודית. הוא מונה להוביל עגלה ברחבי הגטו, אסף ספרים, והסתיר מגילה קדושה.

"התחלתי להסתובב עם עגלה מלאה בחול ורצתי, דחפתי", אמר גיברלטר בעדותו המצולמת אחרי המלחמה. "הזעתי ודחפתי והלב שלי דפק כמו טרקטור מפחד. אבל הסתרתי את ספרי התורה למרות האיום במוות", סיפר הניצול שהפך לרב אחרי השואה.

לוחמי המחתרת בגטו קובנה מסתירים אספקה (צילום: יד ושם/ ג'ורג' קדיש)

לפני המלחמה היה גיברלטר תלמיד בישיבת כנסת ישראל (סלבודקה) האגדית, שם למד ש"התנהגותו של תלמיד ישיבה אמורה תמיד לקדש את השם".

חלק מספרי הקודש נקברו בגטו קובנה ב־1942 ונמצאו שם אחרי המלחמה, ביחד עם יומנים שנקברו, תמונות ומסמכים אחרים

אחרי שספרי הקהילה נמסרו לגרמנים, נדרשו דוברי העברית בגטו למיין את האוצר. "ספרי הקודש היהודים נמסרו לכוח המשימה של הרייכסלייטר רוזנברג כדי שיוכלו למיין אותם ולשלוח אותם לגרמניה", כך נכתב באתר יד ושם. "ספרים בעלי ערך רב נארזו ונשלחו לגרמניה, בזמן שהאחרים נשלחו למחזור הנייר".

חלק מספרי הקודש נקברו בגטו קובנה ב־1942 ונמצאו שם אחרי המלחמה, ביחד עם יומנים שנקברו, תמונות ומסמכים אחרים. אותם מסמכים סייעו להיסטוריונים לעקוב אחרי התפתחות תנועת ההתנגדות של הגטו, שתהפוך ל"מאוחדת" רק ב־1943.

"הפכתי לאובססיבי"

לא כל מאמצי הצלת הספרים באותו החורף כוונו למגילות תורה וספרי תלמוד. לדוגמה, סולי גנור, היומנאי בן הֽ־14, כתב שכאלף ספרים "חילוניים" נמצאים "בבית נטוש בפאתי הגטו, שהיה מחוץ לתחום".

נערים יהודים בגטו קובנה עם תיקי ספר (צילום: יד ושם/ ג'ורג' קדיש)

בין הספרים שאספו גנור וחבריו היו טקסטים ביידיש, עברית, ליטאית, רוסית, צרפתית, גרמנית ואנגלית. לדברי גנור, אהבתו לספרים נולדה מצפייה באמו, שפעמים רבות מצאה בהם נחמה אחרי מות אחיו, הרמן.

"הפכתי לאובססיבי. רציתי להעביר יותר ויותר ספרים לספריה שלנו. זה היה עסק מסוכן אבל אין טעם לחיות את החיים בלי ספרים", כותב גנור, שמכנה את האוסף שלו "בבל של יהדות מזרח אירופה". גנור, שעבד בבניין שבו הפקידו הכלואים בגטו את ספריהם, הצליח ביחד עם כמה מחבריו להסליק כמה מהספרים שהגיעו. הנערים היו "קוראים נלהבים" וגמעו לפחות ספר אחד ביום, כותב גנור.

"כמה מהספרים היו קשים להבנה, אבל מהר מאוד התרגלנו גם לקלאסיקות. אני חושב שקיבלתי את ההשכלה שלי מהספרים האלה", כותב גנור.

"הפכתי לאובססיבי. רציתי להעביר יותר ויותר ספרים לספריה שלנו. זה היה עסק מסוכן אבל אין טעם לחיות את החיים בלי ספרים"

היומנאי סולי גנור אחרי המלחמה (צילום: USHMM)

באחת הפעמים הגניב גנור לגטו ספר מתמטיקה בעברית למען המורה שלו לנגרות, מר אדלשטיין. כמו רווקים אחרים בגטו, אדלשטיין "אימץ" משפחה נטולת אב וסחר בבגדים שלו כדי להשיג להם מזון, כותב גנור.

"המורה שלי כל כך שמח עד שחיבק אותי", הוא ציין. "באותו יום, אחרי בית הספר, חלפתי על פניו בשער ושמעתי שומר ליטאי צועק, 'מה יש לך שם, ילד יהודי? ספר? אני יכול לירות בך על זה!'"

גנור נמלט מהזירה אבל שמע קצין אס אס מתקרב למורה שלו ולשומר. אחרי שהכה את אדלשטיין, הנאצי רצח אותו על כך שהחזיק ברשותו ספר גיאומטריה מוברח. "אדלשטיין נקבר בבית הקברות של הגטו, אבל הלוויה וכל המנהגים הדתיים נאסרו", כותב גנור. בקבר, היומנאי הבחין במשפחתו המאמצת של המורה במצב של אבל בל ינוחם.

"פשוט עמדתי שם, המום, לא מסוגל להשמיע קול: הרגשתי שהוא מת באשמתי", כתב גנור. "למחרת היום אמרנו קדיש ליד הקבר הלא מסומן של מר אדלשטיין".