מצודת לונדון מתנשאת מעל הגדה הצפונית של נהר התמזה כארמון מלכותי, מבצר – ובעבר כאתר עינויים ומוות ידוע לשמצה – כבר קרוב לאלף שנה. אולם, עבור יהודי לונדון של ימי הביניים, המצודה מילאה תפקיד פרדוקסלי: בית כלא ומקלט, אתר של הוצאות להורג – ומקור תעסוקה.
התפקיד הזה עומד בלב מחקר חדש ומקיף על אסירים, פליטים ואנשי צוות יהודים – הכולל ביוגרפיות של כ־250 בני אדם או של קבוצות ששהו במצודה – מעת הגעת הקהילה לאנגליה ועד לגירושה ב־1290.
"מצודת לונדון היא אחד האתרים היהודיים המשמעותיים ביותר באנגליה של ימי הביניים", אומר לזמן ישראל ד"ר רורי מקללאן, שעמד בראש פרויקט דו־שנתי של קרן הארמונות המלכותיים ההיסטוריים. "בשונה ממדינות אחרות, לא נשארו באנגליה בתי כנסת מימי הביניים. אם היית יהודי שחי באנגליה של ימי הביניים – הכרת את המצודה".
הממצאים של מקללאן מפורטים בגיליון האחרון של כתב העת "History". תפקיד המצודה עבור היהודים – שככל הנראה התיישבו במדינה זמן קצר אחרי הכיבוש הנורמני ב־1066 – נבע ממעמדם המשפטי הייחודי באנגליה של המאה ה־13.
תפקיד המצודה עבור היהודים – שככל הנראה התיישבו במדינה זמן קצר אחרי הכיבוש הנורמני ב־1066 – נבע ממעמדם המשפטי הייחודי באנגליה של המאה ה־13
כפי שמעידים מסמכים בני התקופה, יהודים ורכושם נחשבו לקניינו של המלך. "כל היהודים, בכל ממלכה שיהיו בה, חייבים להימצא תחת האפוטרופסות וההגנה של המלך השליט […] מפני שהיהודים וכל רכושם הם של המלך", נכתב באוסף חוקי אדוארד המודה.
משום שהיהודים נתפסו כפרה חולבת רבת ערך, הוטל על פקידי הממלכה להגן עליהם מפני ההמון, ובתוך כך לוודא שישלמו מס אריסים (צורת מיסוי משתנה ושרירותית) על פי ובעת צורכו של המלך.
"זה מאוד נצלני, אבל יש שם את האלמנט הזה של ההגנה", אומר מקללאן. "מדובר ביחסים מאוד ציניים ומאוד אינטרסנטיים. כשהכתר הגן על יהודים מפני תקיפה, הוא לא באמת עשה את זה מתוך רעיונות מודרניים של סובלנות ורב־תרבותיות. הוא עושה את זה כי היהודים הם משאב כלכלי".
אף כי נאסר על יהודים לעסוק ברוב המקצועות חוץ מהלוואת כספים, הכתר, לעתים קרובות, עשק מהם סכומים משמעותיים. ב־1273, למשל, שליש מערך נכסי המיטלטלין של כל יהודי הופקע על־ידי הכתר. מי שלא שילם היה עלול להישלח למאסר או לגלות.
ב־1273, למשל, שליש מערך נכסי המיטלטלין של כל יהודי הופקע על־ידי הכתר. מי שלא שילם היה עלול להישלח למאסר או לגלות. אפילו המוות לא העניק הקלות: המלך קיבל שליש מרכושם של היהודים אחרי מותם
אפילו המוות לא העניק הקלות: המלך קיבל שליש מרכושם של היהודים אחרי מותם. בדומה לכך, יהודים שהתנצרו נאלצו למסור למלך חלק לא מבוטל מרכושם. כמו כן, כסוג של טוויסט אפל במיוחד, החומה החיצונית של מצודת לונדון – הכוללת את "שער הבוגדים" המפורסם – מומנה בחלקה מאותם מיסים.
בראש המערכת המשפטית והמנהלית המקבילה של היהודים באנגליה של ימי הביניים ישב "אוצר היהודים" בווסטמינסטר. השופטים שלו ניהלו תיקים משפטיים בנושאים שנעו ממחלוקות סביב חובות ומכירת רכוש ועד אישומים פליליים רציניים כמו גניבה, הונאה ורצח, שהיו קשורים ליהודים או לחובות ליהודים.
כתבי הטיעון של האוצר – סיכומים של תיקים משפטיים – היו המקור העיקרי למחקר של מקללאן. רבים מהיהודים שנמצאו אשמים על־ידי בית המשפט נשלחו למצודת לונדון.
הראיה החזקה הראשונה לקשר בין היהודים למצודת לונדון מתוארכת לשנת 1190. באותה שנה, נציב מצודת לונדון – הפקיד המלכותי שהיה אחראי למיסוי והגנה על היהודים בבירה – תיעד קבלות שונות מיהודים: 40 ליש"ט ממוריאנדה היהודי ו־55 ליש"ט מקניסת יצחק, בנו של הרב.
סמכויות הנציב, כפי שמפרט מקללאן, היו רחבות היקף. הן כללו את הזכות לעצור יהודים – הן בלונדון והן במקומות אחרים במדינה – ולכלוא אותם
רשומות הנציב גם מעידות שהמלך ריצ'רד הראשון קיבל סכום כסף הודות לפרעות נגד היהודים שפרצו לאחר הכתרתו בסתיו הקודם: 28 שילינג ושני פני מרכושם של יהודים שנרצחו בברי סנט אדמונדס וסכום נוסף מרכוש של היהודים שנרצחו בנוריץ'.
סמכויות הנציב, כפי שמפרט מקללאן, היו רחבות היקף. הן כללו את הזכות לעצור יהודים – הן בלונדון והן במקומות אחרים במדינה – ולכלוא אותם; להביא נאשמים ועדים יהודים לבית המשפט של אוצר היהודים ולאכוף את פסקי הדין נגדם; לגבות את הקנסות נגד היהודים, וכן לסייע בגביית המיסים ומיסי האריסים.
הסמכות להטיל קנסות על יהודים, שהתפשטה מעבר לחומות המצודה אל 10 הקהילות שסביב גילדהול הסמוכה – שהיוו את מרכז ההתיישבות היהודית בלונדון – הופעלה בחופשיות. מקללאן מצא תיעוד של יותר מ־700 קנסות כאלה שנגבו בין השנים 1275 ו־1278.
רובן המכריע של 236 הרשומות הביוגרפיות הכלולות במחקר הן של יהודים שנכלאו במצודה. אף שהרשומות אינן שלמות, וככל הנראה לפחות אלף יהודים נכלאו במצודה במהלך המאה ה־13, שמותיהם וסיפוריהם של 173 בני אדם בלבד זוהו במחקר.
רובם נכלאו בשל "גזירת מטבעות" – חיתוך קצוות של מטבעות כדי למכור או לייצר מטבעות חדשים, עבירה שבגינה נכלאו במצודה, ככל הידוע, 600 יהודים בשיא תקופת הענישה הדרקונית
רובם נכלאו בשל "גזירת מטבעות" – חיתוך קצוות של מטבעות כדי למכור או לייצר מטבעות חדשים, עבירה שבגינה נכלאו במצודה, ככל הידוע, 600 יהודים בשיא תקופת הענישה הדרקונית בסוף שנות ה־1270.
אף שגזירת מטבעות הייתה מנהג נפוץ גם בקרב הנוצרים, היהודים היו אלה שספגו את הנזק של מה שהפך ל"פאניקה מוסרית", כדברי מקללאן. כמעט 300 יהודים – שרובם הגדול נכלאו במצודה – הוצאו להורג; נתח משמעותי של הקהילה היהודית באנגליה, שמנתה 3,000 בני אדם.
אולם, כפי שזיהה המחקר של מקללאן, עד שנת 1275 רק מעטים מהיהודים שנכלאו במצודה הואשמו בגזירת מטבעות. רובם נכלאו בשל פיגור בתשלום מס האריסים – ורבים מהם ככל הנראה קיבלו חנינה ושוחררו לאחר תשלום קנס.
לפי מקללאן, מאסרים בגין רצח, הסתרת אוצר, סחר בסחורות גנובות וחילול הקודש היו נדירים הרבה יותר. לעומת זאת, מקרים של עלילות דם היו נפוצים יחסית. ב־1255, למשל, 92 יהודים הואשמו ברצח פולחני של ילד נוצרי בן תשע בשם יו בעיר לינקולן והובאו למצודה.
כפי שזיהה המחקר של מקללאן, עד שנת 1275 רק מעטים מהיהודים שנכלאו במצודה הואשמו בגזירת מטבעות. רובם נכלאו בשל פיגור בתשלום מס האריסים
זמן קצר לאחר מכן, 18 מהם נתלו, "לאחר שעת ארוחת הערב", על פי "ספר החוקים העתיקים" של לונדון. אחד הגברים, ג'ון מלינקולן, שציפה לו גורל דומה, התנצר, קיבל חנינה ושוחרר.
גבר נוסף, האדון בנדיקט, בנו של האדון משה מלונדון, זכה גם כן בחנינה ושוחרר. שאר היהודים ניצלו מההוצאה להורג ושוחררו מהמצודה שישה חודשים לאחר מכן הודות לאחיו של המלך, ריצ'רד, רוזן קורנוול והנזיר של לונדון.
12 מהרשומות עוסקות ביהודים שנכלאו במצודה באשמת חטיפה ומילה של ילד נוצרי וניסיון להמיר את דתו בנוריץ' ב־1234. התיק נגד אותם יהודים נגרר במשך כמה שנים, תקופה שבמהלכה הם קרוב לוודאי מתו בכלא או הוצאו להורג, אבל מה שקרה באמת כנראה כבר לא ייוודע לעולם, מאמין מקללאן.
מקללאן גם זיהה שלושה מקרים שבהם יהודים נחלצו מהמצודה. איש עסקים מיורק בשם אברהם בן יוסף, למשל, נכלא ב־1270 לאחר שנמצא אשם בהונאה. אולם, הוא הצליח להימלט מהמצודה בזמן כלשהו לפני 18 במרץ 1272, כשנתן למלך 12 מטבעות זהב בתמורה לחנינה על כך שעזב את המצודה ללא רשותו של שומר הכלא או המונרך.
12 מהרשומות עוסקות ביהודים שנכלאו במצודה באשמת חטיפה ומילה של ילד נוצרי וניסיון להמיר את דתו בנוריץ' ב־1234. התיק נגד אותם יהודים נגרר במשך כמה שנים, תקופה שבמהלכה הם קרוב לוודאי מתו בכלא
מקום מקלט
כפי שמבהיר המחקר, היו גם מקרים שהשהות במצודה הייתה לטובה. בין שאר תחומי האחריות של נציב המצודה, הוא היה אחראי גם על הגנת היהודים כפרטים ועל הקהילה ככלל. בספטמבר 1189 הוצע ליהודים מקלט במצודה כאשר הם הותקפו בעת הכתרתו של המלך ריצ'רד הראשון בלונדון.
ההרג היה כל כך נרחב שהכרוניקן והדיפלומט בן המאה ה־12 רוג'ר מהאודן ציין שרק יהודים שהסתתרו במצודה או בבתי חברים ניצלו ממוות. בשל הכאוס שאפף את חגיגות ההרג, לא ניתן היה להצביע על המספר המדויק של היהודים שמצאו מקלט במצודה, אבל מקללאן מעריך כי ככל הנראה מדובר במאות.
בעוד שהכתרות של מלכים אחרים באותה תקופה לא הביאו לאלימות נגד יהודים, אוסף הנסיבות של שנת 1189 הצית את הגפרור, אומר מקללאן. "הלהט של מסעי הצלב בסוף שנות ה־1180 ככל הנראה היה הגורם המניע למעשי הטבח, בשילוב עם הדעות הקדומות הקיימות נגד יהודים, המרמור הכלכלי וההתנגדות ליחסיו של הכתר עם היהודים".
עם זאת, ננקטו אמצעים להגנה על יהודים בעת הכתרת מלכים מאוחרים יותר – בהם הנרי השלישי ב־1220 והמלכה שלו, אלינור מפרובנס, ב־1236 – והמצודה שוב שימשה כמקום מקלט.
"הלהט של מסעי הצלב בסוף שנות ה־1180 ככל הנראה היה הגורם המניע למעשי הטבח, בשילוב עם הדעות הקדומות הקיימות נגד יהודים והמרמור הכלכלי"
30 שנה לאחר מכן, כשמלחמת אזרחים הכתה באנגליה, יהודי לונדון שוב מצאו את עצמם תחת איום. כשהבירה נכבשה מידיו של הנרי על ידי מנהיג המרד, סימון דה מונפור, יחסיה המיוחדים של הקהילה היהודית עם המונרך הציבו אותה בקו האש.
על רקע השמועות שהם מתכננים להשמיד את לונדון, כוחותיו של דה מונפור רצחו יהודים ובתיהם הוצתו. במציאות, מציין מקללאן, המורדים לא הונעו רק מדעות קדומות נגד יהודים, אלא גם מהרצון להשמיד את תיעוד החובות שלהם ומההזדמנות לפתוח ב"מלחמה כלכלית נגד הכתר".
יהודים רבים חבו את חייהם להגנה שהעניקה להם המצודה. מקללאן איתר שמות של שלושה מאלה שתפסו שם מחסה: אליאס בלאנד, שמת במצודה, ככל הנראה מפצעים שספג בתקיפות, ליאו בן פרסיוסה והאגין, עורך דינו של אחיו של המלך ובנו של האדון משה.
שלוש שנים לאחר מכן, כשלונדון שוב הותקפה על־ידי הברונים המורדים, היהודים – שלא במפתיע – מיהרו למצודה. בתוך זמן קצר הם גויסו לסייע בהגנה על חלק מחומות המבנה. המצור ב־1267, אומר מקללאן, הוא האירוע המתועד היחיד מאנגליה של ימי הביניים שבו יהודים ונוצרים לחמו יחד אלה לצד אלה.
המצור ב־1267, אומר מקללאן, הוא האירוע המתועד היחיד מאנגליה של ימי הביניים שבו יהודים ונוצרים לחמו יחד אלה לצד אלה. אולם, כפי שחושף המחקר, זה לא היה המקרה היחיד של שיתוף פעולה בין הקהילות
אולם, כפי שחושף המחקר, זה לא היה המקרה היחיד של שיתוף פעולה בין הקהילות היהודיות והנוצריות באנגליה. "מצאתי שוב ושוב אסירים יהודים במצודה שהואשמו בשותפות לדבר עבירה עם נוצרים, דבר שלא התייחסו אליו כאירוע חריג", כותב מקללאן.
הוא מציין כי הנוצרים נכנסו לעתים קרובות לרובע היהודי בלונדון כדי לעשות עסקים עם יהודים. הוא איתר תיק משפטי אחד בענייני חוב שבו אישה יהודייה צידדה בשכנתה הנוצרייה ולא בחברתה היהודייה. יתר על כן, הפרעות נגד היהודים בלונדון בוצעו לרוב על־ידי זרים ולא על ידי שכניהם.
"רוב האנשים חושבים על זה יותר כמו מזרח אירופה של המאה ה־19, שבה היהודים חיו בגטאות, אבל זה בכלל לא היה המצב באנגליה של ימי הביניים", מסביר מקללאן. "היה יכול להיות רחוב שהיו בו יותר יהודים מנוצרים, אבל הוא לא היה מופרד בכלל. הוא היה הרבה יותר נגיש, הוא לא היה כמו גטו".
ייתכן כי הממצא המרתק ביותר של מקללאן הוא שלפחות שלושה גברים יהודים עבדו במצודת לונדון בתקופת ימי הביניים. שניים מהם המירו את דתם לנצרות
![ד"ר רורי מקללאן (צילום: באדיבות המצולם)](https://static.zman.co.il/www/uploads/2023/03/MacLellan-photo-280x360.jpg "ד"ר רורי מקללאן (צילום: באדיבות המצולם)")
ייתכן כי הממצא המרתק ביותר של מקללאן הוא שלפחות שלושה גברים יהודים עבדו במצודת לונדון בתקופת ימי הביניים. שניים מהם המירו את דתם לנצרות. פיליפ לה קונברס היה קשָׁת במשך 12 שנים, ואילו סר הנרי מווינצ'סטר – שקיבל בית במצודה באוגוסט 1278 בהוראת המלך אדוארד הראשון – השתתף בחקירה סמויה סביב גזירת מטבעות.
ככל הידוע, היהודי היחיד ששמר על דתו ועבד במצודה היה ג'ורנט, בן אברהם, ששימש כסַמל. באופן אירוני, הייתה לו היכרות מוקדמת עם המצודה כשנכלא בה בגין פיגור בתשלום המיסים.
היות שהיה חבר מכובד בקהילה היהודית – יהודים אחרים זימנו אותו שוב ושוב לדיונים משפטיים כעד, כסנגור או כערב. בסופו של דבר הוא זכה לחנינה ושוחרר. המחקר של מקללאן מעלה את ההשערה כי תחום האחריות של ג'ורנט כסמל במצודה כלל נשיאת גופות לקבורה בבית הקברות היהודי של לונדון.
אולם, כל זה התנפץ בשנת 1290 כשבתקדים הרה גורל המלך אדוארד קבע כי על כל היהודים באנגליה להתנצר או לצאת לגלות מחוץ למדינה. הסיבה העיקרית: המיסוי הנצלני והרדיפות שהמלך השית על יהודי המדינה החלישו את הקהילה מבחינה כלכלית, ולפיכך הפחיתו את יכולתה לתרום לקופת הארמון.
כל זה התנפץ בשנת 1290 כשבתקדים הרה גורל המלך אדוארד קבע כי על כל היהודים באנגליה להתנצר או לצאת לגלות מחוץ למדינה. הסיבה העיקרית: המיסוי הנצלני החליש את הקהילה מבחינה כלכלית
המצודה שימשה במה למערכה האחרונה והקודרת של החיים היהודיים באנגליה של ימי הביניים. כמחצית מ־3,000 היהודים שחיו במדינה על פי ההערכות יצאו לגלות מרציף על גדת המצודה.
אולם, 600 שנים מאוחר יותר – זמן רב אחרי שהיהודים הורשו לחזור לאנגליה במאה ה־17 – מצודת לונדון שוב סימלה מקום מקלט. עבור רבים מאלה שנמלטו מהפרעות ברוסיה הצארית, רציף המצודה סימן את מקום הגעתם ללונדון ואת תחילתו של פרק חדש בסיפור של יהודי בריטניה.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו