יש דברים שלא מצפים למצוא במרתף הבניין החדש של הספרייה הלאומית שהולך ונבנה בימים אלה בירושלים, סמוך למשכן הכנסת ולמוזאון ישראל. למשל, רבע מיליון אבני סלע. אבל הן שם, מסודרות במקבצים גדולים שכל אחד מהם עטוף ברשת ברזל.
הקומפלקס הזה, שמזכיר ביקור בבונקרים ממלחמת העולם השנייה, הוא למעשה המזגן הגדול בישראל וגם המקורי ביותר. באוקטובר, אז צפויה הפתיחה החגיגית של הספרייה הלאומית בביתה החדש, הציבור הרחב ייחשף אליו מקרוב.
מדובר במערכת קירור שמבוססת על כללי הפיזיקה הבסיסיים. בלילות ירושלים הקרירים, מפוח ישאב אוויר מבחוץ ויזרים אותו בין האבנים. אוויר ההרים הצונן יקרר את הסלעים. בשעות היום החמות, אותם מפוחים יזרימו אוויר חם מבחוץ שיעבור דרך הסלעים שהתקררו בלילה ויפחיתו את הטמפרטורה שלו בכמה מעלות. משם האוויר ישוגר אל החללים הגדולים של הבניין.
האוויר המקורר לא יספיק כדי להחליף לחלוטין את מערכת המיזוג הקונבנציונלית, אבל לפי כל המודלים והתחשיבים אמורים להיחסך כ-20%-30% מצריכת האנרגיה של הבניין ומהעלויות שנגזרות ממנה. באשר למפוח, למי שתהה, האנרגיה שנדרשת להפעלתו נמדדת בפרומילים לעומת החיסכון האנרגטי שתניב המערכת.
האוויר המקורר לא יספיק כדי להחליף לחלוטין את מערכת המיזוג הקונבנציונלית, אבל לפי כל המודלים והתחשיבים אמורים להיחסך כ-20%-30% מצריכת האנרגיה של הבניין ומהעלויות שנגזרות ממנה
שלוש מערכות כאלה כבר פועלות בבניינים בעולם – שתיים בבריטניה ואחת בדרום אפריקה – אבל המערכת הישראלית עתידה להיות הגדולה ביותר, ולהציב את הבניין החדש במקום מכובד בחזית האדריכלות הסביבתית.
שלוש מערכות כאלה כבר פועלות בבניינים בעולם – שתיים בבריטניה ואחת בדרום אפריקה – אבל המערכת הישראלית עתידה להיות הגדולה ביותר, ולהציב את הבניין החדש בחזית האדריכלות הסביבתית
זה לא מפתיע, בהתחשב בכך שהמשרד השוויצרי שמוביל את הפרויקט (הרצוג ודה מרון, לצד משרד האדריכלים הישראלי אמיר מן – עמי שנער) נחשב לאחד המובילים בעולם בתחום הבנייה הירוקה; ושעיקר התקציב לבנייה הגיע מתרומות של שתי קרנות – משפחת גוטסמן האמריקאית וקרן יד הנדיב של משפחת רוטשילד.
במבנה אחר של קרן יד הנדיב, בגן הלאומי רמת הנדיב, פועלת מערכת גיאותרמית מסוג אחר – כזו שמשתמשת באוויר הצונן ממעבה האדמה כדי לקרר את המבנה.
"הרעיון עלה בסיעור מוחות שנערך בצוות התכנון", אומר לזמן ישראל האדריכל חן שליטא מחברת "אלפא פרויקטים ירוקים", שמלווה את הבנייה. "מעבר להיבט האנרגטי, חיפשנו פתרון לכמות עצומה של אבנים שנחצבו באתר. הספרייה הלאומית נזקקה למרתפים גדולים ועמוקים כדי לאחסן את מטמון הארכיון וזה היה חלק מדרישות הפרויקט.
"החלטנו לחסוך את השינוע של הסלעים למקום אחר, להשאיר אותם במקום ולהשתמש בהם – רווח סביבתי וכלכלי כפול".
היעילות של המערכת ודאית? או שמדובר בעצם בפיילוט?
"הפיזיקה כמובן מוכחת. המודל הורץ באנליזות ונעשו כל החישובים האפשריים. הסלעים נגרסו לגודל מסוים כדי לאפשר לאוויר לעבור בחריצים על כל שטח הפנים שלהם. כדי לוודא שלא מתפתחים בקטריות ועובש, האוויר יטופל על ידי מערכת UV.
"תמיד יש אלמנט ניסיוני במערכות ייחודיות מהסוג הזה, ובהחלט ייתכן שבתקופה הראשונה יידרשו כיולים ואופטימיזציה של המערכת, אבל באופן עקרוני אין ספק שזה עובד".
"תמיד יש אלמנט ניסיוני במערכות ייחודיות מהסוג הזה, ובהחלט ייתכן שבתקופה הראשונה יידרשו כיולים ואופטימיזציה. אבל באופן עקרוני אין ספק שזה עובד"
יש למערכת כזו היתכנות גם במישור החוף, שבו הטמפרטורות בשיא הקיץ מגיעות בלילה ל-25 מעלות ויותר, או שרק בירושלים זה אפשרי?
"ברור שהעובדה שאפילו באוגוסט הטמפרטורה בירושלים מגיע בלילה ל18-20 מעלות גורמת לזה שזה יעבוד טוב יותר ויהיה יותר כלכלי".
מה זמן ההחזר של ההשקעה במערכת?
"העלות היא כ-5 מיליון שקל, בעיקר על הלבירינט של הסלעים. החזר ההשקעה אמור לקחת עשרות שנים. אם מדברים במונחים כלכליים נטו, זה לא הפרי הכי נמוך שאפשר לקטוף מהעץ.
"אבל יש כאן ערכים מוספים אחרים: זה יהיה עוד אלמנט מושך קהל במבנה, נערוך סיורים לקהל הרחב, לבתי ספר ולאנשי מקצוע, וזה חלק מהתפיסה הכוללת של הבניין שנותנת לקהל ששוהה בו נוחות, בריאות ואוויר באיכות טובה".
ואכן, מערכת המיזוג הייחודית היא רק חלק מפרויקט שאפתני שכבר נבחן על ידי מבקרים חיצוניים מארצות הברית וזכה בדירוג LEED פלטינום – הסיווג הגבוה ביותר בעולם למבנים ירוקים.
סביב מבנים כאלה מתעוררות בדרך כלל שאלות באשר לנחיצותה של עצם הבנייה – שהיא תהליך עתיר זיהום והשלכות סביבתיות. בספרייה הלאומית טוענים שהמבנה הישן של הספרייה, שנבנה לפני כ-70 שנה, כבר אינו שמיש וכי הדבר נקבע במספר דוחות שבחנו אותו, ולכן לא היה מנוס מהקמת מבנה חדש.
עדיין, מדובר בקומפלקס עצום שישתרע על פני 45 אלף מ"ר שיתפרסו על שש קומות – שתיים מעל הקרקע וארבע מתחתיה. הנתח של המדינה במימון, אגב, צנוע למדי: 16% מתקציב הבנייה.
מנכ"ל הספרייה הלאומית אורן וינברג מרגיש שלם לחלוטין עם הפרויקט שהוא מוביל: "לא רק מערכת המיזוג לא שגרתית – אין שום דבר שגרתי במבנה הזה. הוא נבנה מלכתחילה מתוך תפיסה שמדובר במבנה ציבורי שאמור לשרת את הציבור, לעורר שיח פתוח ודיאלוג.
"אין שום גדר מסביב לבניין, בניגוד לשאר המבנים בקרית הממשלה. הוא שקוף לרחוב, אפשר לראות כל מה שנעשה בו מהמדרכה הצמודה. הוא פתוח בחינם לכולם, לא מקום מאיים או מנכר. מסביב למבנה יש פארק ציבורי יפהפה שגם הוא פתוח לכל. כמובן שתפיסת הקיימות היא חלק מובנה מכל זה".
"אין שום גדר מסביב לבניין, בניגוד לשאר המבנים בקרית הממשלה. הוא שקוף לרחוב, אפשר לראות כל מה שנעשה בו מהמדרכה הצמודה. הוא פתוח בחינם לכולם, לא מקום מאיים או מנכר"
הקמת המבנה מעוררת עניין בקרב האדריכלים שמתמחים בבנייה ירוקה. ד"ר יוסי קורי, שתכנן את מבנה בית הספר "פורטר" ללימודי הסביבה באוניברסיטת תל אביב, ערך כבר כמה סיורים במתחם המיועד, והתרשם.
"זה פרוייקט מטורף", אומר קורי. "בהיבטים מסוימים, הוא בחמש רמות מעל היכולת של אנשי מקצוע מקומיים. הכמות העצומה של הסלעים שנחצבו יצרה בעיה, מפני שאם היו מפנים אותם, החישוב של הזיהום היה מוריד את הניקוד ועלול למנוע את הדירוג של ה-LEED פלטינום. הפתרון שנמצא בהחלט יצירתי.
"ברור שבמערכת כזאת יש גם היבט ניסויי, עד שהיא לא בוצעה לאורך זמן אתה לא יכול להיות בטוח בהצלחה. צריך אומץ כדי לעשות את זה, אבל בפרויקטים ציבוריים – בעיקר כאלה שנתמכים על ידי קרנות עם תפיסת עולם מסוימת – יש נטייה לקחת יותר סיכונים. וזה מבורך".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנוערמת האבנים הגדולה היא " בית" נהדר לכל מיני חיות קטנות כמו לטאות, נחשים, עכברים, צרעות ו כו" .
וזה מנסיוני ונסיון של הרבה עיריות ומועצות ברחבי הארץ.
אם יחליטו להטמין בה פיתיונות רעילות למיניהן, זה לא מעשי, כי ההאויר שיוצא משם לא ראוי לנשימה.