בשבועות האחרונים ממשלת ישראל טוענת שיש הכרח להיכנס לרפיח, ויש בה אפילו גורמים המציעים לכבוש את רפיח. זאת כדי להשיג את "הניצחון המוחלט" המובטח לנו מזה 7 חודשים. כנגד הכניסה הצבאית המלאה לרפיח עומדת על הפרק עסקה עם פוטנציאל גבוה מאלו שהוצעו לפניה להחזרת החטופים.
ישנה דחיפה בינלאומית משמעותית לקבל את העסקה בהובלת האמריקאים. מחמאס ומממשלת ישראל נשמעו קולות שאינם מרוצים מהעסקה הנוכחית. חמאס טוען שלא יקבל שום עסקה שלא תפסיק את הלחימה לצמיתות ואילו איתמר בן גביר, אורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ' טוענים שאם הלחימה תיפסק ללא כניסה לרפיח הם יפילו את הממשלה.
עידו תמיר הוא קצין בשירות מילואים. לומד לתואר שני בממשל בהתמחות במדיניות ציבורית ושיווק פוליטי באוניברסיטת רייכמן. עמית בתכנית ארגוב למנהיגות ודיפלומטיה.
עכשיו, לאחר סיום המלחמה מול איראן ולפני הסבב הבא אם חלילה יבוא, זה הזמן לבחינת תפקוד המערכות העירוניות כדי שלפעם הבאה נגיע מוכנים יותר. לא אקים כאן זעקה גדולה בשאלה איפה היינו כל השנים האלה, מה נעשה מאז סוף מלחמת לבנון הראשונה, השנייה, ועשרות המבצעים שצה"ל ביצע והיה בהם פוטנציאל להסלמה ולפגיעה בעורף.
איך קרה שאחרי כל זאת הגענו למלחמה הזו עם עורף חשוף ולא ערוך מספיק?
פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד הפעיל של מפקדים למען ביטחון ישראל, בוועדת ההיגוי של פורום ארגוני השלום ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום. היא חברה במועצה הדתית של עיריית תל אביב. בעלת ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתונים חדשות ועל המשמר ועורכת ומגישה יומני חדשות ותוכניות מלל ברשת ב של קול ישראל.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כי הכל דיבורים גבוהים בתכלס לא מתפקדים .מס רכוש זורק את המפונים מצד לצד השמאים עושים מה שהם רוצים. אין שר אוצר אין ראש ממשלה שדופק על השולחן ואומר עד כאן תטפלו במפונים תוך שבוע תאשרו את הבקשות וקדימה תסיימו עם זה
וזה לא קורה כי אנחנו המפונים אולי צריך לשנות ולקרוא לנו פליטים ואני ימני מאז ומעולם
ככה לא מנהלים ככה לא מתנהגים
12 ימים הספיקו למתקפת הפתע של ישראל ועמה מתקפת המחץ של ארה"ב על איראן ומתקני הגרעין של משטר הטרור האיראני. ההישגים עד הפסקת האש, שנכפתה על איראן, מרהיבים ומעוררים השתאות רבתי.
הגאווה הלאומית ותחושת הגאולה העומדת במפתן הדלת עדיין מורגשת בחזקה. תחושות דומות לאלו ששררו בארץ מיד לאחר מלחמת ששת הימים – של אופוריה לאומית אדירה לאחר ניצחון חסר תקדים של ישראל על מדינות ערב המקיפות אותה.
הרב ד"ר יצחק בן דוד הוא ראש בית המדרש "שערי ציון" ביד הרב נסים בירושלים, מרצה באוניברסיטת רייכמן, ורב קהילה בצור הדסה.
אין אדם שחגג יום הולדת ולא שמע לפחות פעם אחת את הברכה: "עד מאה ועשרים שנה". ומי מאתנו לא שר בילדותו או שמע את השיר "שתזכה לשנה הבאה, עד מאה ועשרים שנה"?
מפתיע לגלות, אך הברכה הפופולרית הזו אינה המצאה מודרנית, אלא מיוחסת למנהל הקריאטיבי הגדול מכולם: אלוהים. בספר בראשית (פרק ו פסוק ג) נכתב:
דפנה צרויה היא אזרחית ותיקה, תל אביבית. פעילה ויזמית חברתית. נציגת תל אביב במועצת האזרחים הוותיקים הארצית, שהוקמה על ידי הגוינט וקרן דליה ואלי הורביץ. בעלת הפודקאסט "בטל בשישים", שבו יחד עם שני שותפים מדברים על הגיל השלישי מזווית ייחודית ועם הומור.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
כתבה מעניינת. כאדם זקן, אני לא מרגיש שום שהמדינה הולכת לקראת אנשים מבוגרים. נכון, אני לא משלם על הנסיעות בתחבורה הציבורית וזוכה להקלות מס, על פי חוקים שנחקקו בעבר.
מקבלי ההחלטות בממשל הנוכחי חוששני, שאנשים מבוגרים, מעניינים אותם כקליפת השום. גם בנושא זה, המציאות תהיה שמי שיכול להרשות לעצמו כלכלית, יזכה לאריכות ימים מיטבית, בעוד שהשאר, ידחקו לשוליים. עצוב לראות איך סדרי עדיפויות ממשלתיים לא נכונים, פוגעים באיכות ובאריכות הימים של אנשים מבוגרים, שאין להם קול ברור וחזק, או לובי, שמייצג אותם.
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
אין חלופה מתונה לחמאס כל עוד חמאסטן קיימת. צריך לחסל את המעוז המדיני האחרון שלו, רפיח; לבנות מחדש את הרצועה; ומהניהול המקומי של הבנייה מחדש, להקים מערך אדמיניסטרטיבי כבסיס לאותה אלטרנטיבה. בסוף המודל הוא גרמניה אחרי מלחמת העולם השנייה. אבל אם היטלא היה נשאר בברלין, זה היה עובד? פחחח.