בשבועות האחרונים ממשלת ישראל טוענת שיש הכרח להיכנס לרפיח, ויש בה אפילו גורמים המציעים לכבוש את רפיח. זאת כדי להשיג את "הניצחון המוחלט" המובטח לנו מזה 7 חודשים. כנגד הכניסה הצבאית המלאה לרפיח עומדת על הפרק עסקה עם פוטנציאל גבוה מאלו שהוצעו לפניה להחזרת החטופים.

ישנה דחיפה בינלאומית משמעותית לקבל את העסקה בהובלת האמריקאים. מחמאס ומממשלת ישראל נשמעו קולות שאינם מרוצים מהעסקה הנוכחית. חמאס טוען שלא יקבל שום עסקה שלא תפסיק את הלחימה לצמיתות ואילו איתמר בן גביר, אורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ' טוענים שאם הלחימה תיפסק ללא כניסה לרפיח הם יפילו את הממשלה.

כל צד חושב שבין הנהר לבין הים – הריבון צריך להיות הלאום שלו, ויש התלכדות אינטרסים בהימנעות מעסקה שעלולה להוביל לנורמליזציה עם אופק למדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל.

כל צד חושב שבין הנהר לבין הים – הריבון צריך להיות הלאום שלו, ויש התלכדות אינטרסים בהימנעות מעסקה שעלולה להוביל לנורמליזציה עם אופק למדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל

כנגד ההתעקשות של ממשלת ישראל להיכנס בכוח צבאי מלא לרפיח והתוכניות האופרטיביות שהוצגו, האמריקאים הציבו רמזור אדום. אני תומך בעצירה באדום ומטיל ספק בהכרחיות של כניסה מלאה לרפיח לאור ניתוח עלות מול תועלת. יודגש, שאשמח מאוד לראות את ארגון הטרור חמאס נמחק מעל פני האדמה, אבל חלופה כזאת אינה קיימת.

הטיעון המרכזי התומך בכניסה מלאה לרפיח הינו שנמצאים שם ארבעה גדודי חמאס ושעלינו להשלים את חיסולם כדי למנוע התרחשות חוזרת של טבח השבעה באוקטובר. במילים אחרות, אם לא ניכנס לרפיח בכל הכוח – חמאס יתעצם, ונידרש לתגבר משמעותית את כוחות הגבול בכמה שנים הקרובות.

בנוסף, ישנה חשיבות משמעותית בשליטה ישראלית על ציר פילדלפי שממנו מועברים מזה שנים אמצעים שמסייעים לחמאס להתעצם. ציר פילדלפי משמעותי, משום שהוא הגבול היחידי של עזה שאין לישראל שליטה על כלל הסחורה שנכנסת ויוצאת ממנו.

יש בהחלט חשיבות צבאית בשליטה ישראלית על היוצא ונכנס לרצועה, וכיבוש הציר יביא תועלת משמעותית לביטחון המדינה. החלופה של הסתמכות על כוחות בינלאומיים ומצריים בשמירה על הגבול פחותה בתועלתה מהבחינה הצבאית הטהורה, אבל עדיפה בשקלול החלופות והחסרונות והיתרונות של כל חלופה.

עמדה נוספת התומכת בכניסה לרפיח נובעת מן הביטוי הישראלי "שלא יצא החוטא נשכר". לא יכול להיות מצב שטרוריסט עתידי יסתכל על טבח השבעה באוקטובר ויסיק שזו שיטה אפקטיבית להישגים משמעותיים.

כנגד התעקשות ממשלת ישראל להיכנס בכל הכוח לרפיח והתוכניות האופרטיביות שהוצגו, האמריקאים הציבו רמזור אדום. אני תומך בעצירה באדום ומטיל ספק בהכרחיות כניסה מלאה לרפיח לאור ניתוח עלות מול תועלת

הטיעונים הללו נשמעים לי הגיוניים וחשוב מאד לשקללם במאזן עלות התועלת. אולם, כנגד טיעונים אלו קיימים טיעונים חזקים שמעודדים את סיום הלחימה, תוך הגעה לעסקה שמחזירה את החטופים מבלי להיכנס לרפיח.

טענה מרכזית אחת אומרת שגם אם נשמיד את כוחות הטרור הנותרים ברפיח וגם אם לאו, נדרש בשנים הקרובות לחזק באופן משמעותי את ביטחון הגבולות השוטף שלנו שהתגלה כפגום. זאת תוך הוצאה כלכלית וחברתית משמעותית של יותר ימי מילואים וחיזוק כוחות הביטחון.

גם אם נחסל את ראש הארגון הטרור, יגיע מנהיג חדש לא פחות מסוכן להחליפו. השנאה שנוצרה בעקבות הלחימה המתמשכת הולידה פוטנציאל לדור הבא של פעילי טרור שיאיימו על ישראל. משכך, חיסול אותם גורמי טרור שנותרו ברצועה לא תוביל לכשעצמה לשקט והביטחון שאנו מחפשים.

אכן חשוב לוודא כי אחרון מבצעי הטבח ישלם על מעשיו. אולם, ההצלחה של חמאס וכלל מבצעי הטבח במעשיהם כבר התממשה גם אם כולם יחוסלו. אנחנו כבר יודעים שאידיאולוגיות טרור אינן מורתעות מאובדן חיים. משכך, גם הכניסה לרפיח לצורך השמדת כוחות הטרור הנותרים לא תוביל למציאות שבה "לא יצא החוטא נשכר".

חשוב להבין שהכניסה המלאה לרפיח מוותרת סופית על המאמץ להחזיר את החטופים בחיים. כבר למדנו שהדרך היחידה להחזיר אותם בחיים היא על ידי הסכם. גם אם באורח נס נצליח לחלץ באמצעות כוחות הביטחון חטוף אחד או שניים, אין בכך כדי לשנות את המצב והסבירות לכך היא נמוכה מאד.

בנוסף קיים סיכון משמעותי לפגיעה בחטופים מאש כוחותינו, שכרוך בלחימה אורבנית במרחב שבו הם מוחזקים. זאת בנוסף לכך שהכניסה לרפיח מייתרת כל סיכוי שחמאס יסכים לעסקה שתוצג להם לשחרור החטופים.

אכן חשוב לוודא כי אחרון מבצעי הטבח ישלם על מעשיו. אך הצלחת חמאס וכלל מבצעי הטבח במעשיהם כבר התממשה גם אם כולם יחוסלו. אנו יודעים שאידיאולוגיות טרור אינן מורתעות מאובדן חיים

צריך לקחת בחשבון גם את אורך הרוח של חיילינו ואזרחינו, שתיפגע משמעותית ככל שהלחימה תימשך. מאז תחילת הלחימה, נפלו בממוצע בין 40-50 חיילים בחודש בעזה. כל חייל שנפל הוא עולם ומלואו, ולא ניתן לשאת יותר הודעות "הותר לפרסום".

מצבם הנפשי והפיזי של הלוחמים ומוכנותנו למערכה בצפון הולכת ונשחקת. קבוצה של לוחמי מילואים יצאו לאחרונה בהצהרה על אותה שחיקה ובצדק. חמישה חודשי לחימה אינם דבר של מה בכך. הצבא שלנו יעשה כל שיידרש ממנו ולוחמינו הוכיחו את מוכנותם לסכן את חייהם עבור המדינה, אבל יש לכך מחיר עצום, ולא נראה ששווה לשלמו ללא תכלית ראויה.

לבסוף, כניסה מלאה לרפיח נוגדת את כל ההמלצות והלחצים מצד הקהילה הבינלאומית. יחסי ישראל ארה"ב, שכבר נמצאים בשפל, יחטפו מכה משמעותית מדהירה ישראלית לרפיח למול הרמזור האדום שהוטל על כך. החלטות גינוי נגד ישראל בזירה הבינלאומית יהיו דבר נפוץ יותר, וככל שמועד הבחירות בארה"ב מתקרב, הווטו האמריקאי נגד אותם גינויים יתרחק.

מספר האזרחים שייפגעו יהיה משמעותי, והתמונות שיצאו מרפיח תהיינה קשות מנשוא. הדרך היחידה שבה כניסה לרפיח תהיה כדאית עבור ישראל היא אם היא תקבל אור ירוק מהאמריקאים. אור ירוק שכזה יגיע רק אם יוכח המאמץ הכירורגי לפגוע רק במנגנוני חמאס תוך צמצום בפגיעה בחייהם של בלתי מעורבים.

מאזן זה מטה את הכף לטובת הגעה להסכם, גם אם זה כרוך בוויתור על השמדת כלל גורמי חמאס. תמרון צבאי רחב היקף ברפיח מהווה את האלטרנטיבה הכי פחות כדאית עבור האינטרסים שלנו. אנחנו חייבים לראות את החטופים והחיילים שלנו חוזרים הביתה ולא בתוך ארון.

המאזן מטה את הכף לטובת הגעה להסכם, גם במחיר ויתור על השמדת חמאס. תמרון צבאי רחב היקף ברפיח הוא האלטרנטיבה הכי פחות כדאית לנו. אנו חייבים לראות את חטופינו ואת חיילנו חוזרים הביתה ולא בתוך ארון

האופציה הטובה ביותר שקיימת כיום היא לעצור באדום, להסכים על החזרת החטופים ולהפסיק את הלחימה בעזה לתקופה משמעותית. זאת במקביל להמשך חיזוק מערכות ההגנה, יצירת אופק מדיני לחלופה מתונה לחמאס ומינוף ההזדמנות חסרת התקדים לנורמליזציה אזורית. זה ה"ניצחון" היחיד שיכול לצאת לישראל מהמערכה הכואבת הזו.

עידו תמיר הוא קצין בשירות מילואים, בעל תואר ראשון במשפטים ותואר שני בממשל בהתמחות במדיניות ציבורית ושיווק פוליטי מאוניברסיטת רייכמן, ובוגר תוכנית ארגוב למנהיגות ודיפלומטיה.