בממלכה מפולגת ומסוכסכת, שני בתי אצולה נאבקים על כס המלכות: אחד, שסמלו אריה, הוא ערמומי וחסר רחמים ומשתמש במזימות קטלניות, הונאה ומניפולציות כדי לסלול את דרכו לשלטון. מעוז התמיכה העיקרי שלו הוא בדרום.

כנגדו, ניצב בית שסמלו זאב, ואשר כבוד וערכים הם בראש מעיניו. הוא כמעט נמחק כליל בעקבות מותו הטרגי של אב המשפחה, ובשל מאבק על כס המלוכה שניצת בעקבותיו. עם זאת, נותרת להם עוד תמיכה משמעותית בצפון (הרי, כמו שאומרים, "הצפון זוכר").

בליבו של הסיפור הזה ניצב בחור צעיר, שהיה משוכנע שהוא ממזר, אך מגלה לפתע את מורשתו האמיתית.

באופן מפתיע, זאת לא עלילת "משחקי הכס" או "שיר של אש ושל קרח" – אלא של "מלכים ג", רומן תנ"כי פרי עטה של יוכי ברנדס מ-2008.

באופן מפתיע, זאת לא עלילת "משחקי הכס" או "שיר של אש ושל קרח" – אלא של "מלכים ג", רומן תנ"כי פרי עטה של יוכי ברנדס

הבית שסמלו זאב הוא בית שאול, משבט בנימין, ואילו הבית שסמלו אריה הוא כמובן בית דוד, משבט יהודה.

קשה שלא לתהות לגבי האפשרות שסאגת "שיר של אש ושל קרח", או לכל הפחות העיבוד הטלוויזיוני המפורסם שלה, עשויים היו להשפיע על כתיבת ספר זה.  הרי זה ידוע שסופרים מהמיינסטרים משלבים לעתים קרובות טרנדים מודרניים בעבודתם.

עם זאת, הספר זה יצא לאור בשנת 2008, שלוש שנים לפני שסדרת הטלוויזיה "משחקי הכס" הזניקה את סדרת הספרים "שיר של אש ושל קרח" לתודעת המיינסטרים. ובהתחשב בסגנון הכתיבה שלה, ובאישיותה הציבורית, קשה לדמיין שיוכי ברנדס נוהגת לקרוא להנאתה פנטזיה אפית כמו סאגת "שיר של אש ושל קרח".

הקבלות רבות בין הספרים, כמו הסמלים המקושרים לשבט בנימין של שאול המלך ולשבט יהודה של דוד המלך, שואבים את השראתם ישירות ממקורות מקראיים ולא מהספרים של ג' ר' ר' מרטין. באופן דומה, חלוקת הנאמנויות בין הצפון לדרום, והתרחשותן של רציחות ומזימות בסגנון "משחקי הכס" לאורך הספר, נטועים עמוק בנרטיב המקראי.

עם זאת, יוכי ברנדס אינה מגבילה את עצמה רק לנרטיב התנ"כי אלא מחדירה לסיפור את הרוויזיוניזם המודרני והפמיניסטי הייחודי שלה, לצד לא מעט יצירתיות אמנותית.

יוכי ברנדס אינה מגבילה את עצמה רק לנרטיב התנ"כי אלא מחדירה לסיפור את הרוויזיוניזם המודרני והפמיניסטי הייחודי שלה, לצד לא מעט יצירתיות אמנותית

זה כמובן עורר ביקורת מהקהל השמרני והמסורתי. כך, למשל, בדיון בפורום של אתר "כיפה" מישהי מתארת את ספרה של ברנדס:

"אני מניחה שכולנו מכירים את הדיון על 'תנ"ך בגובה העיניים', בספר הזה התנך הוא בגובה המותניים, הסופרת שופטת את המלכים והנביאים, ומעבירה עליהם ביקורת".

בהמשך היא אף מכנה את הספר "מסוכן".

בפינת "שאל את הרב" של אתר "כיפה", הרב גלעד שטראוס כינה את ברנדס "כותבת רבי מכר שמחפשת פרסום", ש"אינה אפילו מנסה לכבד את האמת התנכ"ית".

במקום אחר באתר, נשאלת השאלה אם זה נכון שמי שיקרא בספר לא יהיה לו חלק בעולם הבא, ואחד מרבני מעייני הישועה עונה לו שזה נכון. 

ישנן גם דעות אחרות: כך, למשל, הרב צבי יניר עונה לשאלה דומה שהוא לא היה אומר שאסור לקרוא אותו, אך יש לקוראו מתוך ביקורתיות והבנה שמדובר ביצירה בדיונית.

תגובות כאלה אינן אמורות להפתיע, בהתחשב במקום המרכזי שדמותו של דוד המלך תופסת בתודעה הקולקטיבית של העם היהודי. עצם מרכזיותה של האמונה בביאת המשיח מבית דוד, אמורה להיות מספיקה בשביל להבהיר זאת.

ברנדס, שגדלה בבית דתי-לאומי, ללא ספק מודעת היטב לחשיבות זו. לכן בחירתה בפרשנות הזאת בכתיבתה מצריכה מידה גדולה של אומץ.

הפרשנות השנויה במחלוקת הזאת לסיפור התנ"כי, לעומת זאת, אינה שלה בלבד. חוקרים חילונים מודרניים רבים הדגישו, בצדק, את חוסר העקביות המובהק בסיפורו של דוד המלך. לעתים, הסדר הכרונולוגי נראה מבולבל, ובמקרים אחרים, מתברר כי אנו מתמודדים עם שני נרטיבים שונים או מסורות סותרות שחוברו יחדיו בצורה מרושלת במקצת – תופעה די שכיחה בטקסטים מקראיים, מנקודת המבט המחקרית של ביקורת המקרא.

אף על פי כן, גם כאשר ניגשים לסיפורו של דוד כפי שמוצג בתנ"ך ומתמקדים אך ורק במעשיו, תוך התעלמות מהפרשנות והמסגור הנלווים שסיפק המחבר המקראי האלמוני, במהרה נהיה די ברור כי ייתכן שדוד אינו באמת הגיבור בסיפור הזה.

גם כאשר ניגשים לסיפורו של דוד כפי שמוצג בתנ"ך ומתמקדים אך ורק במעשיו, תוך התעלמות מהפרשנות והמסגור הנלווים שסיפק המחבר המקראי האלמוני, במהרה מתברר כי דוד אינו באמת הגיבור בסיפור הזה

למי שמעוניין להעמיק בנושא חוסר העקביות ובהטיה המקראית לטובת בית דוד, הייתי ממליץ להאזין לפרקים 121 ו- 122 של הפודקאסט המעולה "The Oldest Stories" (באנגלית).

סגנון הכתיבה של ברנדס תמיד פשוט וישיר, ואינו מתפאר בתחכום רב מדי. לעתים זה מרגיש שהוא עשוי להתאים יותר לקהל מתבגרים או צעירים. עם זאת, הפשטות הזו לא מפחיתה מהערך הכללי של הספר גם למבוגרים.

בעקבות עליית "משחקי הכס" בפופולריות, בתקשורת החלו להכתיר דרמות היסטוריות רבות מימי הביניים שמשלבות בתוכן אלימות אינטנסיבית, בתור הגרסאות המקומיות של סדרת הלהיט. לדוגמה, "משחקי הכס הטורקית" ו"משחקי הכס הקזחית".

השוואה כזאת רחוקה מלהיות מדוייקת. הרי בעוד ש"משחקי הכס" שואבת השראה מבריטניה של ימי הביניים, היא מתרחשת בעולם בדיוני לחלוטין – בניגוד לסדרות המתרחשות בעולמנו שלנו אבל בתקופה היסטורית אחרת, ובדרך כלל אין בהן אלמנטים קסומים ופנטסטיים. 

אך אם נתעלם מכל זה, ונלך עם ההשוואה הזאת בכל זאת, הרי שבאותה קלות אנחנו יכולים להכתיר את הספר של ברנדס בתור "משחקי הכס היהודים", או "משחקי הכס התנ"כיים".

האם בסופו של דבר נהיה עדים לעיבוד של הספר לסדרה באחד משירותי הסטרימינג? נכון לעכשיו, ישראל הצטיינה בהפקת מותחני פעולה מודרניים, אך עדיין לא נכנסה לתחום של דרמות אקשן היסטוריות/תנ"כיות עתירות תקציב. עם זאת, יש כבר סימני התקדמות במידת ההשקעה בז'אנר הדרמה ההיסטורית, שהומחש, למשל, בתקציב שהושקע ב"מלכת היופי של ירושלים".

אמנם איננו יכולים לחזות את העתיד בוודאות, אך סביר להניח שברגע שמפיקים ישראלים יאזרו מספיק אומץ בשביל להשקיע בז'אנר הזה, ל"מלכים ג" יש פוטנציאל גדול מאוד בתור סדרת טלוויזיה ישראלית מצליחה.

ברגע שמפיקים ישראלים יאזרו מספיק אומץ בשביל להשקיע בז'אנר הזה, ל"מלכים ג" יש פוטנציאל גדול מאוד בתור סדרת טלוויזיה ישראלית מצליחה

"מלכים ג", בהוצאת כנרת-זמורה-דביר, זמין לרכישה בעותק דיגיטלי או מודפס דרך אתר עברית, ולהשאלה באמצעות הספרייה הקרובה אליכם או דרך אפליקציית ליבי.

אנטוני וולקוביצקי הוא יליד בלארוס הסובייטית, אך גדל והתחנך בחיפה. בוגר תואר ראשון במדעי המדינה מאוני' חיפה, במסגרתו למד יחסים בינלאומיים באוני' ווארשה. התגורר כשנתיים וחצי באיחוד האירופי (פולין, צרפת, יוון). היה פעיל ב-European Students for Liberty, וממייסדי תנועת "חופש לכולנו" (לפני שהפכה לעמותה רשומה).