כאשר איים להחזיר בכוח את מדבר סיני שנלקח ממנו, ביטלנו אותו כיורשו המטורלל של נאצר. כאשר נאם בפרלמנט המצרי והכריז שהוא מוכן לבוא לירושלים אם ביקורו יקדם את השלום, אמרנו שהוא משקר.

כאשר חג מטוסו עשרה ימים לאחר מכן מעל שדה התעופה בלוד עם צבעי הדגל המצרי על זנבו, קבע הרמטכ"ל מוטה גור כי כשיפתחו דלתות המטוס לא אנואר סאדאת, הנשיא המצרי, ייצא מהן, אלא חיילים חמושים בנשק אוטומטי וברימוני יד – והורה להציב צלפים בעמדות אסטרטגיות עם אצבע על ההדק.

אבל כפי שתמיד קורה כאשר מנהיגים ערביים מאיימים־מבטיחים לעשות משהו, דלת המטוס נפתחה והנשיא עם השפם הבריטי והמצח הגבוה עמד בראש המדרגות הניידות ומאחוריו משלחת שריו ומקורביו – אלה שהסכימו להשתתף בטיסה לקנוסה בכנסת – המומה ומבוהלת מהתרגשות.

תזמורת משטרת ישראל, שלא הצליחה להשיג את תווי ההמנון המצרי בעשרת הימים שהיו לה להתכונן לביקור, ניגנה אותו על סמך עשרות האזנות לו ושמיעה טובה. זה היה רגע נדיר בעוצמת תחושותיו, חד־פעמי בהיסטוריה המדממת של האזור, והוא חנק את גרונם של בכירי הציניקנים.

נשיא מצרים אנואר סאדאת מבקר בישראל, לצדו ראש הממשלה מנחם בגין, ירושלים, 1977 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

הנשיא המצרי שגירש את אלפי יועציו הסובייטים, שעסק בסדרת הונאות אסטרטגיות שחשפו את המודיעין הישראלי על כל זרועותיו בשיא יוהרתו ותחושת ההתנשאות שלו; שצלח את התעלה וחצה את קו בר־לב, שהשיב את כבודה האבוד של האומה המצרית אחרי תבוסת ששת הימים, הטיל עצמו כעת אל תוך שורת גדולי האומה, שניצבה מולו כחבורת תלמידים נבוכים שהמורה תפס לא מוכנים לבוחן פתע.

כל זה בזמן שהוא משפריץ שארם לכל עבר, לוחץ ידיים בחמימות ונושק ללחייה של הגברת הזקנה שהמתינה בסבלנות לתורה, ואמרה לו: "אדוני הנשיא, שנים רבות חיכיתי לרגע הזה".

בפרלמנט הישראלי, מוקף באויביו ההיסטוריים, נשא סאדאת נאום תוכחה נוקב; הוא בא לירושלים לעשות שלום על כל המשתמע מכך, אבל תבע מישראל לשלם את המחיר במלואו – החזרת כל השטחים הכבושים

מארחו הישראלי, ראש הממשלה מנחם בגין, שנבחר לתפקיד שישה חודשים בלבד קודם לכן, נאפד בהדר ז'בוטינסקאי ובגינוני כבוד של קצין פולני, התפלל שליבו החולה יעמוד בתעוקתו של הרגע. הכבוד ההדדי השזור בחשש וחשד היסטורי, התפוגג כאשר תפס סאדאת את מקומו על דוכן הנואמים בכנסת.

בפרלמנט הישראלי, מוקף באויביו ההיסטוריים, נשא סאדאת נאום תוכחה נוקב; הוא בא לירושלים לעשות שלום על כל המשתמע מכך, אבל תבע מישראל לשלם את המחיר במלואו – החזרת כל השטחים הכבושים לבעליהם, כולל פירוק כל ההתנחלויות; הכרה בפלסטינים, בזכותם למדינה לצד ישראל, כולל זכות השיבה; החזרת ירושלים המזרחית, חוץ מהכותל המערבי שיישאר בריבונות ישראלית.

נשיא מצרים אנואר סאדאת, מלווה בראש הממשלה מנחם בגין, בביקור ב"יד ושם", 20 בנובמבר 1977 (צילום: AP Photo)

במהלך נאום סאדאת העביר עזר ויצמן בשולחן הממשלה פתק לבגין. "צריך להתכונן למלחמה", כתב ויצמן. בגין הנהן בהסכמה. מחיאות הכפיים בהיכל לא הרימו את הגג. הן שיקפו את תחושת ההלם שבה נתקפה ישראל.

אחרי 30 שנים של דקלום דל תוכן בדבר מאוויי השלום שלה, היה זה נשיא מצרים שהימר בחייו על מהלך היסטורי נדיר בקורות המזרח התיכון, ובא לירושלים שאותה תפס המומה, לא מוכנה ונטולת מענה אינטליגנטי למשנתו הסדורה.

הישראלים ברובם יצאו מגדרם כדי להרעיף חיבה על המהלך האמיץ של סאדאת כאשר ניצבו בצדי הדרך לירושלים והריעו לו. אבל ההנהגה נותרה מפלבלת עיניה באור היום המסמא ומגמגמת רפליקות שחוקות

מה שבגין ניפק בתגובה היה "כן, אבל". הישראלים ברובם יצאו מגדרם כדי להרעיף חיבה על המהלך האמיץ של סאדאת כאשר ניצבו בצדי הדרך לירושלים והריעו לו. אבל ההנהגה נותרה מפלבלת עיניה באור היום המסמא ומגמגמת את הרפליקות השחוקות שלה.

הרגע ההיסטורי, שאמור היה להיקבע בחומת התודעה היהודית כאחד האירועים הגדולים בתולדותיה, נמוג ברבות השנים והפך לדבר של מה בכך; יותר "מגיע לנו" מאשר "איזה מהלך אמיץ זה היה". במקום לאמץ את הרגע ולהתעקש להפוך אותו לאירוע מכונן, הניחה לו ישראל לדעוך בתודעתה, מה שהיה קל שבעתיים לעשות אחרי ההתנקשות בסאדאת חמש שנים אחרי ביקורו בירושלים.

נשיא מצרים אנואר סאדאת בתחילת המצעד הצבאי בקהיר, 6 באוקטובר 1981. מאוחר יותר, במהלך המצעד, סאדאת נהרג יחד עם 11 אחרים כאשר חמושים פתחו באש לעברו (צילום: AP Photo/Bill Foley, File)

במהלך שהותו במלון "קינג דיוויד" – המלון שעל פיצוצו הורה בגין לחיילי אצ"ל ובו נהרגו חפים מפשע – מת אחד משומריו של סאדאת מדום לב. מהתרגשות כנראה. גופתו מולטה בחשאי לקהיר כדי לא לעורר שמועות בדבר ניסיון התנקשות בנשיא.

***

"Thirteen Days in September" ("13 ימים בספטמבר") מאת חתן פוליצר לורנס רייט, מתאר בפירוט מדוקדק את 13 הימים של פסגת השלום בין ישראל למצרים שנערכה בקמפ דיוויד בספטמבר 1978. הספר הוא מהמקרים המביכים שבהם אירוע משמעותי בהיסטוריה של ישראל זוכה לטיפול עיתונאי מוצלח בידי עיתונאי אמריקאי ולא ישראלי.

קרטר האמין שבידוד שתי המשלחות באתר החופשה הנשיאותי ביערות מרילנד, יכפה על המשתתפים ריכוז, ירחיק אותם מגירויים חיצוניים ויתנהל מחוץ לעיני התקשורת

הספר מתאר את הפסגה מנקודת מבטו של הנשיא ג'ימי קרטר, שאלמלא אמונתו הדתית ותחושת השליחות שלו, כולל על חשבון קדנציה שנייה והתמקדות יוצאת דופן בנושאי חוץ בימים קשים בנושאי פנים, הייתה הפגישה מסתיימת בכישלון וממשיכה את מעגל האלימות.

ביקור סאדאת בירושלים היה מקרה נוסף שבו לא סיפק ה־CIA את הסחורה במידע מוקדם. ההחלטה התקבלה בראשו של סאדאת ללא שותפים. שתי המדינות לא התקדמו במהלך השנה שחלפה מהביקור וקרטר, אדם בעל אמונה דתית יוקדת, בא להציל.

מנחם בגין ואנואר סאדאת בעת ביקור נשיא מצרים בישראל, 1979 (צילום: יעקב סער/לע"מ)

הוא האמין שבידוד שתי המשלחות באתר החופשה הנשיאותי ביערות מרילנד, יכפה על המשתתפים ריכוז, ירחיק אותם מגירויים חיצוניים ויתנהל מחוץ לעיני התקשורת.

מעט כל כך היה ידוע לו על שני המנהיגים, שקרטר הורה ל־CIA להכין לו פרופילים פסיכולוגיים וביוגרפיים של השניים. אחד היה טרוריסט יהודי שפעל נגד הבריטים והשני מעריץ מצרי של היטלר. נתוני פתיחה קשים, במיוחד על רקע המקום שתפסה השואה בתודעתו של בגין, שאיבד בה את בני משפחתו.

בפגישות מוקדמות עם השניים מאז בחירתו, גילה קרטר שהוא אינו מחבב את בגין כלל ועיקר. המנהיג הישראלי לא דיבר בגובה העין, נטה לנאומים ארכניים – וניסה להגיע להסכם שלום מבלי לשלם את מחירו המלא

בפגישות מוקדמות עם השניים מאז בחירתו, גילה קרטר שהוא אינו מחבב את בגין כלל ועיקר. המנהיג הישראלי לא דיבר בגובה העין, נטה לנאומים ארכניים שהתחילו באירוע היסטורי מרוחק, הרצה לבני שיחו ולא שוחח איתם, וניסה להגיע להסכם שלום מבלי לשלם את מחירו המלא.

בסאדאת מצא קרטר מנהיג עממי, בעל אמונה דתית שהדריכה אותו, איש אמת שדיבר דוגרי. למרות העדפתו האישית הצליח קרטר להישאר מתווך הוגן, מה שלא ניתן היה לומר תמיד על בגין, שלא התנזר משיפוץ העובדות. כמו בפעם שבה סיפר שהוא מכיר את הטרור הפלסטיני מידע אישי משום שבנו, בני בגין, נפצע בפיגוע.

נשיא מצרים אנואר סאדאת משוחח עם נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר בבית הלבן, 26 במרץ 1979 (צילום: AP Photo/stf)

בגין כיוון לפיגוע באוקטובר 1966 ברוממה, שבו התפוצצו מטענים בשני בנייני דירות סמוכים. ארבעה ישראלים נפצעו, כולם באורח קל. בני בגין ומשפחתו התגוררו באחד הבניינים הללו, אבל הם לא היו בין הפצועים. הישראלים הגיעו לקמפ דיוויד בתחושה שהפסגה תיארך ימים ספורים בלבד ושלא יגיעו בה להסכמה.

ישראל הגיעה ללא ניירות עבודה, ללא עמדות פתיחה או נקודות למשא ומתן. אחרי שנעל את הפגישה הראשונה ב־11 בלילה, בתום דיון ארוך ונטול תכלית, חזר קרטר זועף לחדר השינה בבקתת Aspen ודיווח לרעייתו רוזלין: "אני חושב שאין לבגין כל כוונה להגיע להסכם שלום".

בגין, לעומתו, בחל בפעילות גופנית אך בניגוד לסאדאת הצליח להיגמל מעישון. הוא נטל תרופות שונות לסוכרת ומחלת לב שהתישו אותו והשפיעו לרעה על מצב רוחו

בניגוד לבגין הנרגן, המתלונן התמידי ונטול שמחת חיים, היה סאדאת עבד לסדר יום נוקשה, שנועד להרגיע את עצביו ולהיטיב עם בריאותו. שני המנהיגים סבלו מבעיות לב. סאדאת נהג לישון עד תשע בבוקר. כאשר התעורר אכל כפית של דבש עם כוס תה ונענע. הוא התפלל, התקלח והתגלח וחזר למיטה כדי לעבור על העיתונים עד ארוחת הבוקר – לרוב יוגורט או פפאיה עם דבש.

לאחר מכן התלבש ושתה כוסית או שתיים של וודקה וטוניק כדי לזרז את הדופק. בשלוש–ארבע השעות הבאות קיבל סאדאת אורחים וקרא מסמכים. בטענה שהוא נוטה להצטנן בקלות, אסר סאדאת על שימוש במיזוג אוויר ולא משנה כמה חם היה.

נשיא מצרים אנואר סאדאת מנופף לקהל לצד סגנו חוסני מובארכ, 6 באוקטובר 1981 (צילום: AFP PHOTO / AFP)

במשך שעה כל אחר־צוהריים הוא שכב על הרצפה בחדר השינה עם צעיף מכסה את עיניו. כחלק ממשטר הדיאטה שלו דילג סאדאת על ארוחת־צוהריים אף שלא הפסיק לעשן מקטרת שלא משה מידיו. כל יום צעד ארבעה קילומטרים בקצב מהיר.

הספורט היחיד שהרשה לעצמו היה פינג־פונג. אחרי הצעדה חיכו לו עיסוי, אמבטיה ותנומה, ממנה התעורר בשבע בערב. אז שתה כוס תה ואכל ארוחת ערב קלה. הוא חזר לעבודה עד 21:00, שעה שבה לבש פיג'מה והגיש לעוזריו את רשימת הסרטים שבהם רצה לצפות, בעיקר מערבונים שמהם נהנה עם כוס ויסקי.

 ה־CIA תרגם לאנגלית את "לילות לבנים" ו"המרד", שני הספרים שבגין כתב וקרטר קרא. לימים נמצאה גרסה באנגלית של "המרד" במחנה אימונים של אל־קאעידה

בגין, לעומתו, בחל בפעילות גופנית אך בניגוד לסאדאת הצליח להיגמל מעישון. הוא נטל תרופות שונות לסוכרת ומחלת לב שהתישו אותו והשפיעו לרעה על מצב רוחו.

הוא העדיף לאכול עוף מכובס וקוטג', אבל שתה תה ללא הפסקה בסגנון הרוסי, עם קוביית סוכר בין שיניו. ה־CIA תרגם לאנגלית את "לילות לבנים" ו"המרד", שני הספרים שבגין כתב וקרטר קרא. לימים נמצאה גרסה באנגלית של "המרד" במחנה אימונים של אל־קאעידה.

ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין נושא דברים אחרי שהוענק לו פרס נובל, אוסלו, 1978 (צילום: MILNER MOSHE, לע"מ)

***

הפסגה התדרדרה להאשמות הדדיות ולדו־קרב קולני מיומה הראשון. כאשר איבד את שלוות רוחו, קרא סאדאת לבגין פרימייר במקום "פריים מיניסטר", הרגל שהרגיז את בגין. סאדאת האשים את בגין בכך שאינו חפץ בשלום כלל. כשהוא תוקע את אצבעו בחלל הרעים סאדאת: "פרמייר בגין, אתה רוצה אדמה!"

שניהם היו סמוקים מכעס וקולם רעם. רוזלין קרטר, שהייתה בחדר הסמוך, שמעה אותם צועקים אחד על השני מעבר לקיר. סאדאת דפק על השולחן והכריז כי השטחים אינם פתוחים למיקוח. במשך 30 שנה טען, חיפשה ישראל ביטחון, סוף לחרם הערבי והכרה בה. והינה זה מונח על השולחן. אם בגין ימשיך לאחוז בשטחים, יגיע הדיון לסיומו.

"ביטחון כן! שטחים לא!" צעק סאדאת. אף ישראלי לא יישאר בסיני. השטח המצרי יגולח מישראלים. נוכחות מתיישבים יהודים בסיני, אמר בגין, אינה פוגעת בריבונות המצרית

"ביטחון כן! שטחים לא!" צעק סאדאת. אף ישראלי לא יישאר בסיני. השטח המצרי יגולח מישראלים. נוכחות מתיישבים יהודים בסיני, אמר בגין, אינה פוגעת בריבונות המצרית. גם בתוך התפרצויות הכעס הללו נקלעו שני המנהיגים לרגעים משעשעים. הם התווכחו בקלות דעת מי אחראי למסחר בחשיש בין ישראל למצרים בסיני וגעו בצחוק.

עזר ויצמן: "סאדאת רצה לכבוש את השלום בסערה… בגין העדיף לזחול אינץ' אחרי אינץ'. הוא לקח את חלום השלום וטחן אותו עד דק. אבקה יבשה של פרטים, סעיפים לגליסטיים וציטוטים מהחוק הבינלאומי".

נשיא מצרים אנואר סאדאת ושר הביטחון עזר ויצמן, חיפה, 1979 (צילום: חנניה הרמן/לע"מ)

עליזה ומנחם בגין ערכו קבלת שבת באולם הקולנוע בקמפ דיוויד. מוושינגטון הובאו חלות, גפילטע פיש וכיפות. בשעה שבגין תרגם לרוזלין את מילות אחד השירים, היא שאלה אותו כמה שפות הוא מדבר. בגין השיב שהוא מדבר שוטף את כל השפות הסלביות, כולל רוסית ופולנית. וגם גרמנית, אנגלית, עברית וצרפתית. הוא קורא איטלקית ולטינית.

בגין לא התעניין בספורט, לא שתה אלכוהול ולא ירה ברובה מימיו. הוא לא אהב לראות דם והיה מסיט את עיניו כאשר שימש כסנדק בברית מילה. הוא אהב מערבונים. בבית צפה בסדרות אמריקאיות כסטארסקי והאץ', הוואי חמש־אפס, קוג'אק והחביבה עליו ביותר – דאלאס.

בגין הגיע לקמפ דיוויד בתחושה שיש לו הכי פחות להפסיד אך מהר מאוד הבין כי טמן פח לעצמו. לא היה לו שום דבר חדש להציע. המשלחת הישראלית הגיעה לפסגה לא מוכנה, ללא הצעות אלטרנטיביות וללא חומרי רקע

בגין הגיע לקמפ דיוויד בתחושה שיש לו הכי פחות להפסיד אך מהר מאוד הבין כי טמן פח לעצמו. לא היה לו שום דבר חדש להציע. המשלחת הישראלית הגיעה לפסגה לא מוכנה, ללא הצעות אלטרנטיביות וללא חומרי רקע. בשעה שסאדאת ניפק מסמך מנוסח בקפידה ובו דרישותיו, לא השכילה ישראל להציג מסמך נגדי. את החלל הזה מילא קרטר כאשר ניסח נייר עבודה אמריקאי בן 17 עמודים.

פניו של בגין החווירו כאשר קרא את המסמך האמריקאי. הוא הביט בקרטר וביקש ממנו לא להציג את המסמך בפני סאדאת. "לא ניסחתי את ההצעה כדי שכל אחד מהצדדים יכניס בה שינויים מהותיים", אמר קרטר. "שמרתי על כל האינטרסים החיוניים של ישראל. יחסי שלום עם מצרים יגנו את ביטחון ישראל".

ראש ממשלת ישראל מנחם בגין לצד נשיא מצרים אנואר סאדאת ונשיא ארה"ב ג'ימי קרטר לפני החתימה על הסכם השלום עם מצרים, 26 במרץ 1979 (צילום: CONSOLIDATED NEWS / AFP)

בגין ניסה להתנער מהחלטת האו"ם 242. "איסור על כיבוש שטחים בכוח מתייחס רק למלחמות ברירה", אמר. "האם אתה מתכחש ל־242?" שאל קרטר בכעס. "למחוק את זה משמעו שאין לנו בסיס למשא ומתן כעת או בעתיד. מה שאתה אומר משכנע אותי שסאדאת צדק. מה שאתה רוצה זה אדמה ולא שלום". שפתיו של קרטר הכחילו מכעס ועיניו הכחולות רשפו.

הוא מעך את ההצעה לכדור והשליך אותה על השולחן. "יהיה עליך לקבל את זה!" אמר. "אדוני הנשיא", אמר בגין, "בלי איומים בבקשה". במיטתו, אחרי היום הקשה ביותר בפסגה בה השתכנע שפניו של בגין אינם לשלום, אמר קרטר לרעייתו כי יש לו ספקות בדבר שפיותו של בגין. לפני שנרדם אמר שהוא מאמין שבגין הוא "פסיכופט".

כאשר נודע לקרטר כי סאדאת הרים ידיים ונואש מהפסגה ומשלחתו אורזת את המזוודות, כעס קרטר כפי שלא כעס בחייו. הכעס שטף אותו. סאדאת הונה אותו

"סאדאת חכם ממני", אמר קרטר לרוזלין בארוחת בוקר ומנה באוזניה ארבעה דברים שהנשיא המצרי אמר על בגין: 1. הוא אינו רוצה ולא מתכוון לחתום על כל מסמך במהלך הפסגה. 2. קמפ דיוויד יחשוף את עמדותיו. 3. הוא רוצה שטחים. 4. קמפ דיוויד הוא מלכודת עבורו.

***

כאשר נודע לקרטר כי סאדאת הרים ידיים ונואש מהפסגה ומשלחתו אורזת את המזוודות, כעס קרטר כפי שלא כעס בחייו. הכעס שטף אותו. סאדאת הונה אותו. עד אותו רגע חשב קרטר כי סאדאת והוא היו קרובים כמו אחים. הם צעדו כל יום יחדיו במהלך הפסגה וסאדאת לא שיתף אותו בשום דבר שהניח לו לחשוב שהוא ינטוש את קמפ דיוויד באורח בהול כזה.

נשיא מצרים אנואר סאדאת משוחח עם נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר בבית הלבן, 8 באפריל 1980 (צילום: CONSOLIDATED NEWS / AFP)

כאשר קרטר מצא את סאדאת, היה האחרון לבוש בבגדי מסע. הכבודה שלו הייתה ארוזה וניצבה על מרפסת הבקתה. "אני מבין שאתה עוזב" אמר קרטר. "אכן", ענה סאדאת בהתרסה. "האם חשבת עד הסוף מה זה אומר?" שאל קרטר והמשיך מבלי לחכות לתשובה.

"אז תן לי להסביר לך. דבר ראשון, זה יביא לסיום כל קשר בין ארה"ב ומצרים. אין כל דרך שנוכל להסביר זאת לאנשינו. זה יביא סוף למאמצי השלום שבהם השקעתי כל כך הרבה זמן ויוקרה. וזה יהיה כנראה גם סופה של הנשיאות שלי. אבל מעבר לכל, זה יהיה הסוף של משהו שיקר ביותר עבורי: החברות איתך. מדוע אתה עושה את זה?"

סאדאת נשם בכבדות. עיניו של קרטר היו סנטימטרים ספורים ממנו. הוא אמר כי בגין מעולם לא התכוון לעשות שלום. "אנחנו משחיתים את זמננו על האיש הזה!"

סאדאת נשם בכבדות. עיניו של קרטר היו סנטימטרים ספורים ממנו. הוא אמר כי בגין מעולם לא התכוון לעשות שלום. "אנחנו משחיתים את זמננו על האיש הזה!" בגין זימן את המשלחת הישראלית לבקתתו. הקלה גדולה ניכרה בו. הוא אמר לאנשיו כי אריאל שרון התקשר אליו ואמר כי אם ההתנחלויות הן המכשול האחרון לשלום, "אינני רואה התנגדות צבאית לפנות אותן".

מתחת למטריית ברכתו של שרון, היה לבגין את הצידוק הפוליטי לפשרה אבל למרבה תסכולה של המשלחת, הוא בחר לא לנצל אותו. "פינוי ההתנחלויות הכרחי אם אנחנו רוצים שלום", אמר ויצמן. "שמעתי אותך!" התפרץ בגין.

ראש ממשלת ישראל מנחם בגין לצד נשיא מצרים אנואר סאדאת ונשיא ארה"ב ג'ימי קרטר לפני החתימה על הסכם השלום עם מצרים, 26 במרץ 1979 (צילום: CONSOLIDATED NEWS / AFP)

בבקתת סאדאת התנהלה דרמה דומה עם אנשי משלחתו. "אינני רוצה שיום אחד תטענו כי לא הקשבתי לכם", אמר. "אבל כל מה שאמרתם נכנס באוזן אחת שלי ויוצא בשנייה. אתם יודעים מדוע? מכיוון שכולכם שרברבים. אינכם עושים דבר. אני מדינאי. אני יודע לאן פני מועדות. אני רוצה לשחרר את השטחים משום שאינני רוצה שנכדיכם ילחמו שוב בסיני, מלחמה אחרי מלחמה".

מזכירתו של קרטר הביאה לו חבילת צילומים של שלושת המנהיגים כדי שיקדיש אותם לנכדיו של בגין, שביקש זאת ממנו. מזכירתו סיפקה לקרטר את שמות הנכדים. קרטר התקשה לשאת את הרעיון שיהיה עליו לפגוש את בגין שוב, אבל במקום לחתום "בברכה", כתב קרטר "באהבה" והוסיף את שמו של כל ילד.

שפתיו רעדו ודמעות מילאו את עיניו. הוא חזר על שמות נכדיו בבכי. "אורית, מירב, מיכל". המחווה האנושית של קרטר הצילה את הפסגה. המשלחות חזרו לשולחן הדיונים והסכימו על טיוטה

הוא צעד לבקתה של בגין כדי לתת לו אישית את הצילומים. כאב הלב שלו היה כמעט פיזי. בגין התבונן בצילומים וקפא. "לאוסנת". שפתיו רעדו ודמעות מילאו את עיניו. הוא חזר על שמות נכדיו בבכי. "אורית, מירב, מיכל". המחווה האנושית של קרטר הצילה את הפסגה. המשלחות חזרו לשולחן הדיונים והסכימו על טיוטה שהייתה הבסיס לחוזה השלום בין ישראל ומצרים.

פורסם לראשונה ב"מעריב", 2014.