הצטרפתי לצוות של J Street על מנת לקדם את הערכים שלי כציוני פרוגרסיבי עם ניסיון והכרות עם הזירה האמריקאית. כדיפלומט ששירת שנים רבות בארה"ב, הבנתי שאין בית פוליטי בארגונים הממוסדים בקהילה היהודית לציונים תומכי ישראל, שרוצים שישראל תקדם שלום ודמוקרטיה.
מאז הקמת J Street, כשכיהנתי כקונסול הכללי של ישראל למדינות ניו אינגלנד, חל שינוי מאד חיובי, שמאפשר מרחב והשפעה ליהודים פרוגרסיביים, אוהבי ישראל אבל ביקורתיים כלפי עמדות ממשלות הימין. מאז הקמת הארגון נוצר גם מרחב פוליטי במחנה הפרו ישראלי לחברי קונגרס שמאמינים כי יש גם לפלסטינים זכויות לגיטימיות.
נדב תמיר מכהן כמנכ"ל בישראל של JStreet - הבית הפוליטי של אמריקאים תומכי ישראל ותומכי שלום, חבר הועד המנהל של מכון מתווים למדיניות אזורית וכיועץ לעניינים בינלאומיים למרכז פרס לשלום וחדשנות. לשעבר דיפלומט בנציגויות ישראל בוושינגטון ובוסטון ויועץ מדיני לנשיא המדינה.
מדיניות הבידול בין עזה ליו"ש נמשכת גם בעקבות המלחמה, ואין שינוי בעניין במדיניות בנימין נתניהו והימין הקיצוני.
העולם לוחץ ומעקר יכולת אמיתית לתקוף באופן רחב היקף ברפיח. מה שלא נעשה עד כה כבר יהיה קשה לעשות. נתניהו מורתע. הוא מאיים ונסוג, מפגין שרירים ומתקפל, נחוש בהצהרותיו ורכרוכי במעשיו. סוג של "תפסו אותי שאני לא ארביץ".
משה בן עטר הוא פובליציסט, מחבר הספר "המסע לישראל האחרת". עסק שנים בתכנון אסטרטגי והיה מנכ״ל המועצה הציונית בישראל, מנהל כפר הנוער יוענה ז'בוטינסקי, ומנהל המכון למחקר וחינוך בקרן כצנלסון. היה יועצם של כמה שרים ויועץ ליצחק הרצוג.
התותחים עוד רועמים, דובר צה"ל מתיר לפרסום כמעט מדי יום שם של הרוג נוסף ועוד אחד, המסוקים פורקים את הפצועים בבתי החולים, הידיעות על עשרות אלפי הרוגים פלסטינים ממשיכות לזרום, ברקע שיחות הגישור והתיווך להפסקת אש ולהסכם חטופים – ובמקביל ניצבים ארגוני השלום.
ארגוני השלום שחוו שבר ענק, שלא חוו כמותו בעבר.
פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד הפעיל של אמנסטי ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.
בכניסה לטבריה שמנו ווייז כדי להגיע למלון נוף כנרת, וגילינו שאנחנו בשדה התעופה רפיק אל חרירי בביירות. אולי ווייז צדק. נהג אמבולנס לא אדיב הסביר לנו את הכיוון הכללי, ואחרי נהיגה ברחובות תלולים הגענו לחניה בגינה פורחת, שאכן השקיפה על נוף הכנרת מגובה 300 מטר מעל פני הים.
באתי לשבעה של אהרל'ה. אביו של שי, בן כיתה וחבר טוב.
מעצבת, חושבת, מאיירת וכותבת. בעלת המותג B.Knit לטקסטיל ואפנת בית. פרסמה סיפורים קצרים בפלטפורמות שונות, בין היתר באתר המוסך, עברית ובכתב העת פטל. איירה עבור מוסף שישי של מעריב. גרה בתל אביב
הגיע הזמן לומר את דעתך
רוצים להגיב? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט? הצטרפו לזמן ישראל רוצים לפרסם פוסט ולהגיב לכתבות? הצטרפו לזמן ישראל רוצים שנשמור לכם את הלייקים שעשיתם? הצטרפו לזמן ישראל
- לכל תגובה ופוסט עמוד בזמן ישראל שניתן לשתף ישירות ברשתות החברתיות ולשלוח באימייל
- עמוד הפרופיל הפומבי שלך ירכז את כל התגובות שפרסמת בזמן ישראל
- אפשרות להגיש פוסטים לפרסום בזמן ישראל
- אפשרות להגיב לכתבות בזמן ישראל
- קבלו את המהדורה היומית ישירות לתיבת האימייל שלכם
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
הכתבה הזו הייתה יכולה איכשהו לעבור לפני השבעה באוקטובר, כאשר עוד היה מי שהאמין שיש עם מי לדבר. הכתבה מתארת, למעשה, את שירת הברבור הפרוגרסיבי. על הנייר, אם הערבים לא היו ערבים, היה אפשר להניח שיש להם את אותו סולם הערכים שיש למרבית המערב. אבל ראינו שזה לא המצב. כמובן – חשוב להם לחיות ברווחה, חשובה להם בריאותם, חשובים להם ילדיהם. העניין הוא שבראש סולם הערכים שלהם עומד הערך של "להרוג יהודים וכמה שיותר" – זה מבטל את האפשרות לדון איתם. אחרי השבעה באוקטובר, מי שמסרב להודות בכך, לא רק משקר לעצמו ולאחרים, אלא גם מסכן את חייהם של תושבי מדינת ישראל.