"בתום 100 ימים למלחמה אנו מגיעים לצומת החלטה קריטי. הנהגת ישראל צריכה לקבל החלטה אחת: מה חשוב יותר? חזון מדיני לא פופולרי, אך שיבטיח את שינוי המציאות הביטחונית במזרח התיכון, והשגת מטרות המלחמה באופן חלקי; או לחלופין נחישות צבאית להעמקת תבוסת חמאס, ואולי פתיחת חזית מלחמה נוספת בצפון שתחליש את חזבאללה.

"המלחמה תזכה לתמיכת רוב הציבור, אך ספק אם בסופו של דבר תשיג לנו את השינוי היסודי של מאזן הביטחון הלאומי. ואגב, גם פה השגת כל מטרת המלחמה מוטלת בספק. בעיקר זו הנוגעת בהשבת החטופים" (אלוף במיל' תמיר הימן, מנהל המכון למחקרי ביטחון לאומי INSS).

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

כל מלחמה חייבת להסתיים, אך הרבה יותר קל לפתוח במלחמה מאשר לסיימה בהצלחה.

המפתח להצלחה במלחמה הוא הצבת יעדים בני השגה, צבאיים ומדיניים כאחד, ועצירת הלוחמה כאשר הם מושגים. בשלב מסוים במלחמה – צפויים יותר הישגים מהגעה להסדר שיביא לסיומה – מאשר בהתעקשות להמשיך בה. האלטרנטיבה היא לדשדש במלחמה שוחקת ועתירת קורבנות עד שהסכסוך ידעך, וכשהציבור כבר לא יתמוך במלחמה.

המפתח להצלחה במלחמה הוא הצבת יעדים בני השגה, צבאיים ומדיניים כאחד, ועצירת הלוחמה כשהם מושגים. בשלב מסוים במלחמה – צפויים יותר הישגים מהסדר שיביא לסיומה – מאשר בהתעקשות להמשיך בה

דו"חות ותוכניות, גם אם הם מפורטים בקפדנות, אינם תחליף להנחות בלתי מבוססות או לאי-ניסוח יעדים מדיניים וצבאיים ואופן השגתם. נקמה היא תכונה פרימיטיבית הרסנית שמשרתת גרוע את הנוקטים בה. אין לה מקום באסטרטגיה מודרנית לניצחון ולשלום.

ישראל לא צריכה להיכנס למלחמה המבוססת על אסטרטגיה של "ענישה" או נקמה נוסח "פעולות התגמול" של האויב, על ידי הפצצה או הפגזה של מטרות, שהשמדתן לא תשמש להבסת כוחות האויב מבחינה צבאית.

אסור שצה"ל ייצא למלחמה ללא אסטרטגיה צבאית ברורה, בין אם לצורך הבסת האויב (חמאס במקרה הנוכחי) ובין אם לגירוש כוחותיו ולהשבת השלום. בקביעת יעדי המלחמה חייבים לוודא שיש לנו את היכולת, את האמצעים ואת הזמן לצאת למתקפה, להתגבר על האויב ולגרום לו לוותר על רצונו להילחם.

אסור לשלוח את צה"ל ללחימה רק כדי להפגין את נחישותה ומחויבותה של ישראל. הפגנה כוחנית כזו אינה תחליף לאסטרטגיה צבאית ברורה להכרעת כוחות האויב. היא לא תגרום ליריב נחוש כמו חמאס לסגת או להפסיק את תוקפנותו.

כישלון בניסוח יעדים בני השגה עלול להוביל להסטת הדיונים מהעיקר, אך רק לעתים רחוקות יוביל לצעדים להפחתת ההסלמה במשבר. ברגע שהמלחמה מתחילה, הלחימה נתונה לעתים קרובות תחת מכבש של כוחות, שהם לא בהכרח הדרך המועילה ביותר לעצור אותה. לא בהכרח הדרך לביסוס הישגי הצד שמנצח, או למזעור נזקיו של הצד המפסיד.

אסור לשלוח את צה"ל ללחימה רק כדי להפגין את נחישות ישראל. הפגנה כוחנית כזו אינה תחליף לאסטרטגיה צבאית ברורה להכרעת האויב. היא לא תגרום ליריב נחוש כמו חמאס לסגת או להפסיק את תוקפנותו

מטרות המלחמה עשויות להשתנות באופן קיצוני במהלך הלחימה. מרגע שפורצת מלחמה, לציבור בדמוקרטיה יש אולי מושג לגבי מועד סיומה – אך עמדת הציבור לא בהכרח עולה בקנה אחד עם זו של ההנהגה הצבאית או האזרחית.

הלחימה מחדדת את תחושות העוינות. היא יוצרת חשש שהיריב עלול שוב לנקוט באלימות, ובכך מוסיפה לספקנות לגבי אופציה של השגת שלום של פשרה, ומחדדת את הרגשת הממשלה והעם שתוצאות המלחמה צריכות להצדיק את הקורבנות שכבר נגרמו להם.

לא תמיד הכוחות הפוליטיים המחפשים תנאים לסיום המלחמה – עומדים מול קציני צבא שמחפשים מלחמה. לעתים הצבא הוא זה שיש לו הבנה טובה יותר של המחירים שיושתו על ידי פתיחה או המשך מלחמה.

כדאי לחשוב על ישראל והפלסטינים כיום. כדי לעשות שלום אולי יידרש לנטוש את מטרות מלחמה שלשמן בני האדם עדיין מתבקשים להקריב את עצמם. המנהיגים שרוצים לטעון לשלום כזה ישנו ויקטינו תוך כדי תנועה את מטרות המלחמה שכבר הוכרזו. בכך הם למעשה יטענו שהאנשים בחזית נהרגו ונהרגים לשווא.

בנוסף, כדי לעשות שלום אולי צריך שהעם ייפטר ממנהיגו. אבל המנהיג (בנימין נתניהו במקרה של ישראל) כשהוא מבקש עצה משריו מהמנהיגות שלידו כיצד לסיים את המלחמה, אינו יכול לבקש דיון כן על קיצו הפוליטי ועל קיצם הפוליטי של הסובבים אותו.

הלחימה מחדדת את תחושות העוינות, יוצרת חשש מאלימות חוזרת, תורמת לספקנות לגבי השגת שלום של פשרה, ומחדדת את הרגשת הממשלה והעם שתוצאות המלחמה צריכות להצדיק את הקורבנות שכבר נגרמו להם

כדי לעשות שלום צריך הנהגה חדשה, או שינוי מוחלט אצל המנהיגות הקיימת להכרה במציאות החדשה, בדומה לפרדריק דה קלרק, הנשיא האחרון של משטר האפרטהייד בדרום אפריקה ב-1990.

האם ייתכן שיחיא סנוואר ייטוש את המלחמה שהוא מלבה מזה שנים? יתכן שתחת הלחץ של קטסטרופה צבאית ואזרחית גוברת הוא לא יוכל יותר לגייס את הנחישות לבחור מדיניות שתהיה תואמת את המצב הצבאי. העובדות יהיו כה כואבות עד שהוא ומקורביו לא יוכלו עוד להתמודד איתן.

האם ייתכן שראש הממשלה בנימין נתניהו ייטוש את מטרות המלחמה שהוא מממן ומלבה מזה שנים? יתכן שתחת הלחץ של מספר הרוגים וקטסטרופה אזרחית גוברת, הוא ומקורביו לא יוכלו עוד לגייס את הנחישות לבחור מדיניות שתהייה תואמת את המצב הצבאי. העובדות בשטח בעזה ובישראל יהיו כה כואבות עד שהוא ומקורביו לא יוכלו עוד להתמודד איתן.

לקרוא על גרמניה הנאצית ולחשוב על ישראל ועל הפלסטינים. לא משום שהם זהים, הם לא, אלא משום שחלק מאותו היגיון שחל על כניסת גרמניה למלחמה שהיא לא יכולה הייתה להעלות על דעתה לנצח בה, חל גם על קבלת ההחלטות בישראל ובחמאס.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו עדיין עושים בעזה כבר יותר מ-100 ימים, עם יותר מ-130 חטופים ושבויים, מעל 500 חיילים ישראלים הרוגים, יותר מ-25,000 עזתים הרוגים במישרין ובעקיפין, וכטריליון דולר עלויות למשק הישראלי.

אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה אנחנו עדיין עושים בעזה כבר יותר מ-100 ימים, עם יותר מ-130 חטופים ושבויים, מעל 500 חיילים ישראלים הרוגים, יותר מ-25,000 עזתים הרוגים וכטריליון דולר עלויות למשק

השאלות – מהי המטרה המדינית, מהי המטרה הצבאית וכיצד הן ניתנת להשגה – הן שאלות חשובות מאוד.

בהשראת הספר "כל מלחמה חייבת להסתיים" Every War Must End של פרד צ'ארלס איקלה Fred Charles Iklé, לשעבר תת-שר ההגנה למדיניות בממשל רייגן.

אמנון פורטוגלי הוא חוקר תאגידים, ניאוליברליזם ואנרגיה.