מחוץ לחלון נפרש ליל שחקים אלתרמני רקוע כשהצצתי בסלולרי. לא רציתי לשמוח לפני שאדע שיצא משם. כשפרצה המלחמה גויס גם הבן שלי למילואים וכבר 4 חודשים כמעט, מהם חודשיים בעזה וחאן יונס. מי ידע שכך יהיה. ב-7.30 כתב "אני בארץ" ונפשי שבה עימו.

כל הזמן הזה ניסיתי להרחיק עצמי מחדשות. ולא הצלחתי, המלחמה הציצה מכל סדק, אבל בתוך הכאב והחרדה הייתה גחלת קטנה. גיליתי אנשים. מעומק מחדל המלחמה העצום של הנהגה מופקרת עלתה רוח האדם, בלי טיפת ציניות. סיפורי גבורה שלא תיאמן קרעו לב והפעימו בה בעת.

כל זמן שהבן שלי היה במילואים בעזה ניסיתי להרחיק עצמי מחדשות, אך המלחמה הציצה מכל סדק. אבל בתוך הכאב והחרדה הייתה גחלת קטנה. מעומק מחדל ההנהגה המופקרת עלתה רוח האדם

והייתה בזה נחמה. במלחמת חרבות ברזל, איזה שם נורא, קם דור צעירים מופלא, אלה כמו נגזרו מדור מקימי המדינה, וכמוהו עמדו על נפשו של עם. דור הטיקטוק והאינסטוש טבל בדם ואש וסחב על גבו מדינה פצועה, ועשרות אלפי אזרחים טובים קמו ותפסו עמדות שהופקרו בידי שלטון חולה, וכולנו היטלטלנו בין אימה להשתאות.

מאז השבעה באוקטובר אני סאקרית של חדשות, כינור לכל עדות מהשבת השחורה בגלקסיית הכאב ההיא. זה היה גדול ממני, גם בגלל החרדה הפרטית לבני. לא מצאתי מנוח ולא סמכתי על נתניהו, הו לא.

הארץ סביבי רעדה, להקשיב ולכאוב היה המעט שיכולתי מול התופת שעברו אנשים כמונו בעוטף עזה. וכמו כולם עברתי במנהרת רגשות סותרים. כאב וכעס, חרדה ותקווה, גאווה ובושה, חמלה והשתאות.

רחוק מהרקמה האנושית האחת שהזדהרה בחשכת הימים, וסליחה על הקלישאות, לפעמים אין מילים אחרות לתאר התגלות, היו השליט וסריסיו. אלה שרו זמירות ישנות ומפלגות, הרחק מעמם. מין בלון פורח שמשייט בסערת המלחמה מעל גיא ההריגה ועושה פוליטיקה נבזית עם קואליציה דתית משיחית שחולמת לחזור לגוש הממאיר ההוא, גוש קטיף.

השליט וסריסיו שרו זמירות ישנות, הרחק מעמם. מין בלון פורח שמשייט בסערת המלחמה מעל גיא ההריגה ועושה פוליטיקה נבזית עם קואליציה דתית משיחית, החולמת לחזור לגוש הממאיר ההוא, גוש קטיף

זו מלחמת שבטים על אדמת מריבה והשילוש הלא קדוש: אדמה, אדם, דם. לפני המלחמה הרבו להשתמש ב"שנאת חינם" ו"אהבת חינם" שהתרוקנו מתוכנם כמו "אחי" המעיק, דוחפים אהבה בכל חור.

במלחמת החרבות, זה תמיד חרבות כאן, נולדו סיסמאות ריקות: "כולנו אחים" המאוס או אחיו המאוס ממנו "כולנו יהודים". רוח אלוהים ריחפה על הארץ, הוא ולא שרף זוטר, גויס בצו 8 ע"י משיחי שקר מאמינים בני מאמינים, שאין להם על מי להישען. "יחד ננצח". עוד קלישאה ריקה מתוכן, שמגיע עם כוכבית חוק הלאום. תנסו "עם אחד, ארץ אחת ומנהיג מושחת". זה גם חרוז.

"כנראה אלוהים אמר לי תישאר עוד קצת", אמר האזרח הראשון שראה את המחבלים יורדים מסירה ועולים אל חוף זיקים, מטרים ספורים ממנו ומהכלבים שהוציא לטיול בוקר. ראה וניצל.

המשפט הזה שאמר בפליאה יחזור בווריאציות דומות במאות עדויות של ניצולי הטבח בשבת השחורה ההיא, שחשו איך יד נעלמה ירדה משמיים וגוננה על חלקם. העדויות מרטיטות. מה חבל שרבים לאין ספור לא זכו למתת האל שהתחננו אליו על נפשם.

מי לשבט ומי לחסד. לעולם לא נבין.

היה מי שהסביר את הטבח בעוטף במשפט הנורא "אלוהים לא נמצא במקום בו אין רוצים בו". זו לא טעות, זו מדיניות. יראי שמיים הגדילו בשקל תשעים ואמרו שזה היה רצון האל ואל לו לאדם לחקור במופלא ממנו. לאלוהים פתרונים.

היה מי שהסביר את הטבח בעוטף במשפט הנורא: "אלוהים לא נמצא במקום בו אין רוצים בו". זו לא טעות, זו מדיניות. יראי שמיים הגדילו בשקל תשעים ואמרו שזה היה רצון האל

בחילונים כמוני האמונה התמה הזאת מעוררת זעם נורא ושמץ קנאה, גם אני מבקשת נחמה במחוזות האמונה אבל יש לי שאלות שאין עליהן פתרונים.
אלוהים אדירים, אם ישנך – אייכה?

ולאן נעלמת בבוקר הנורא ההוא בשעה 6.29 כשילדים וזקנים ונשים וגברים נחטפו יחפים לעזה או נטבחו בבתיהם שהועלו באש? מי בעל הבית של השנאה התהומית בין ברואיך?

ושוב. ומחילה שאני מנדנדת אבל אני מתעקשת, ענני:
אייכה?

ותהייה חילונית קטנה: אם כבר איש באמונתו (גם לאבק אדם חילוני יש אמונה): מה עם שוויון מוחלט בנטל? גם אתם שם שנהרגים באוהלה הממוזג של תורה, האלונקה כבדה, אחים יקרים, לא תשימו יד? אבל כוווולם, לא דוגמית סמלית.

ישנו קומץ בתוך עם רב, קומץ לוחמי הסדיר והלוחמים שמשרתים במילואים. על הקומץ הזה נשענה המדינה במלוא כובד משקלה. הקומץ שחלקו התייצב עוד לפני שנקרא, הקומץ שהיה נכון לסכן את עצמו בלי מדוע ובלי כיצד, בלי לאן ובלי איך. כמו בשיר "אליפלט" של אלתרמן. בכל דור ודור יש כאלה.

ומול גדודי אליפלט יש רוב עצום של משוחררים משירות ואלה שתורתם אמנותם, והמשרתים חלקית, והמשתמטים ומקטיני הראש. ובראש הגדוד צועד אצבעוני המפקד, בצלאל סמוטריץ' ששירת שירות סמלי, גם בנו, אגב, ופירומן-גביר שלא שירת כלל, ועתה הם מחמרים בבנימין נתניהו וקוראים לו להמשיך במלחמה ולא לעצור. ומאיימים בפירוק הקואליציה. הסיוט שרודף את לילותיו של השליט המופקר הזה.

ותהייה חילונית קטנה: אם כבר איש באמונתו, מה עם שוויון מוחלט בנטל? גם אתם שם שנהרגים באוהלה הממוזג של תורה, האלונקה כבדה, אחים יקרים, לא תשימו יד? אבל כוווולם, לא דוגמית סמלית

והנה, עוד סמוטריץ' מדבר ואיתמר בן גביר בא וקהלם עמם. במקום "יחד ננצח" שהפיח תקוות מעט וחשד לא קטן עם כל הכהניסטים שהתחבאו בחוריהם כשהתותחים רעמו, הגיע כנס השיבה לגוש קטיף תחת השם "התיישבות מביאה ניצחון" לעידוד התיישבות בחור הזה, רצועת עזה. מהלך שהוא דעת מיעוט משיחי בעם, בהשתתפות שרים וח"כים, וכל השמחה הרוקדת הזאת בזמן שחטופים נמקים במחשכים באין תקווה. פשוט נועצים סכין בגבם ומסובבים חזק. אתה מסתכל ולא מאמין, מי אתם?

"לא הבנתי עד כמה רחוק הוא יכול ללכת", אמרה בראיון העיתונאית ויוצרת הסדרה "האחת", סימה קדמון, על נתניהו בתשובה לשאלה "מה לא ידעת עליו?". שזו תשובת התשובות שמסכמת את האיש באופן בהיר עד חשוך ומדכא.

ונתניהו אכן הלך רחוק עד עצם היום הזה, אחורה ולצדדים, מעל ומתחת. אבל ממש תחת. וכתמיד היה הראשון לזהות קרע בלב האומה ולדחוף לתוכו ידיים שירחיבו בגסות את הקרע לתפלצת מדינת ישראל.

פטריית הרעל הלאומנית צומחת שוב בטרם יבש הדם בשדות הקרב ובטרם חזרו החטופים, ומשיחיה רוקדים כאילו אלוהים התגלה להם ברצועת עזה הארורה. הם רוצים להשיב את הגוש ההוא, קטיף, שאדמתו מלאה דם, ולשתות את הים של עזה. כלומר לראות את הים של עזה בחלון. חלון לים הדם.

אין לי אשליות בקשר לחלומם של פלסטינים על מדינת פלסטין מים עד ים, זה כמו ארץ ישראל השלמה אבל בערבית. תראו מה זה, עם שחי על חרבו ונלחם להקים מדינה מנסה למנוע מעם אחר את מה שהשיג במלחמת הקוממיות שלו עצמו. והעם הזה הוא אנחנו.

פטריית הרעל הלאומנית צומחת שוב בטרם יבש הדם בשדות הקרב ובטרם חזרו החטופים, ומשיחיה רוקדים כאילו אלוהים התגלה להם ברצועת עזה הארורה

הורי היו דור מקימי המדינה, אבא שלי שירת בחטיבת גבעתי ונלחם בקרבות הדרום, נכדיו שירתו ביחידות חי"ר בתקופות שונות על ציר מלחמות ישראל, אחד מהם גם במלחמת חרבו דרבו הנוכחית מהשבת השחורה ורק השבוע חזר משם, ומה אני אגיד לכם? לא כיף.

חיילים מחרפים את נפשם במלחמה וכל הארץ דגלים. החיים שבו למסלולם, החטופים עוד לא, למישהו לא בוער, הדגלים מתנופפים והמלחמה נמשכת כאילו אין ברירה. ויש, רק שהמלחמה של נתניהו אחרת, האיש שהפך זהב לקש נלחם על הכיסא והולך ונטרף מנאום לנאום, שליט במילוי קש וגבבה.

אני לא תולה דגל. לא רוצה להתאחד. לא עכשיו. בטח לא עם אתם יודעים מי. אין חלקי עם הששים לקרב, עם הדנים דגל לתלייה כשאפשר לקפל אותו ולדבר. להציל חיים, לעצור את מכונת המלחמה האיומה. גם הדגל שבוי. בידי ביביסטים ומשחיסטים שהפילו עלינו את האסון שנקרא חרבות הברזל על שם החרבות שנעצו בבטן המדינה וסובבו חזק.

כל הבצלאל סמוטריץ', אורית סטרוק, טלי גוטליב, והפירומן-גביר שנתניהו הכניס לקן הצרעות שנקרא קואליציה. אם נתניהו הוא אבא של המדינה אז אין לי מדינה. רק ארץ.

עד שתפקח את עיניה.

די למלחמה. מי ייתן והחטופים ישובו והחיילים יחזרו, יותר מזה אנחנו לא צריכים.
ושהדגל יחכה.

כרמלה כהן שלומי היא אזרחית מודאגת