האירוע הקשה ב-7 באוקטובר, פרט לטרגיות הנוראה שלו, הוא גם פרשת דרכים עבור מדינת ישראל. ההלם מהאירוע עצמו הסתיר זאת בתחילה, אך אט אט מתחוורת התמונה הגדולה יותר.

כללית, כשמזעזעים באופן חריף גוף – בין אם פיזי או אנושי-קבוצתי – מקבלים  לא פעם מצב חדש שלו. וכך קרה עתה עם מדינת ישראל. היא עברה זעזוע עז, הן באירוע עצמו והן במלחמה שבאה אחריו, מה שהביא לשינויים בסיסיים בה.

כשמזעזעים באופן חריף גוף – פיזי או אנושי-קבוצתי – מקבלים לא פעם מצב חדש שלו. וכך קרה עתה עם ישראל. היא עברה זעזוע עז באירוע עצמו ובמלחמה שבאה אחריו, מה שהביא לשינויים בסיסיים בה

בפרט, בעיות שהיו בה ושכבר התרגלנו להתייחס אליהן כאל נתון קיומי, נראות עתה באור שונה. כשנכנסנו לאירוע הזה, סבלנו מאוסף בעיות, חלק מהן ותיקות,  שאיכשהו למדנו לחיות איתן ומסביבן, אף שהיו לכך מחירים לא פשוטים.

הבעיות נראו חסרות פתרון, או כאלה שהתמודדות איתן כרוכה בקשיים כה משמעותיים, עד שהעדיפו לא להיכנס להתמודדות הזו על אף הנזק המתמשך. בבחינת הרע במיעוטו. אלא שזה לא מצב טוב להיות בו. אך ברגעי זעזוע עז, כאמור, כשהתנאים משתנים, יכולה להשתנות איתם גם אסטרטגיית ההימנעות הזו והבעיות חדלות להראות "בלתי פתירות". זה פן חיובי פוטנציאלי לאירוע שבעיקרו רע.

להלן רשימה של בעיות חשובות שהיו אתנו ערב האירוע ב-7 באוקטובר ועתה יש סבירות שיתחולל בהן ואיתן שינוי.

1. הבעיה של עזה עצמה. היא הפכה להיות בסיס של איראן, שציידה אותה בטילים אשר הוחבאו מתחת לקרקע, ומדי פעם נורו לתוך ישובי ישראל. זה נעשה כתגובה לאיזו התפתחות שלא מצאה חן בעיני חמאס או הג'יהאד האסלאמי או אף רק כהפגנת כוח ואקט קפריזי שלהם.
2. המצב בשטחים כבר מזמן על סף פיצוץ. מתנהלת שם פעילות אלימה של מתנחלים, שחותרים במפורש לגרש פלסטינים מאדמתם ולא בוחלים באמצעים לשם כך. הרשות הפלסטינית, שעם השנים הפכה מתונה ואחראית ועם זאת הנציגות שהיא ברירת המחדל לתושבים הפלסטינים שם, מצויה תחת התקפה מתמדת מהימין הדתי. בייחוד מאז שזה האחרון בשלטון.
3. החרדים כה התעצמו במספר, שהמצב המתמשך של אי-השתתפות משמעותית שלהם במערך העשייה במדינה, נהיה כבר לנטל כבד מנשוא עבור המדינה. אנומליה זו התאפשרה ע"י הדילים שלהם עם נתניהו – שמצדם, אפשרו לזה האחרון להישאר ראש ממשלה גם כאשר רוב רובו של המיינסטרים הישראלי, שעליו נשענת המדינה, כבר מאס בו.
4. ההתקפה על מערכת המשפט, שהתרחשה מאז הקמת "ממשלת ימין על מלא", הוציאה לרחובות, לאורך חודשים ארוכים, המוני בני אדם. זו הייתה המחאה הציבורית המקיפה והממושכת ביותר אי-פעם פה. האנשים הבינו את ההשלכות על איתנות הדמוקרטיה אם יתערערו מעמד וסמכות מערכת המשפט במדינה שאין לה חוקה. וזאת בייחוד כאשר בשלטון נמצאת ממשלה עם גופים קיצוניים, המתעלמת באופן שיטתי מנורמות של תקינות משטרית.עימות זה הוביל למצב מסוכן עבור ישראל: נוצר איום למשבר חוקתי בה עם ביהמ"ש העליון מחד והקואליציה הממשלתית (ונציגותה בכנסת) מאידך. משבר כזה הוא ללא תקדים פה, ולישראל כאמור אין חוקה. לא היה ברור למה הוא יוביל ואיך נחלצים  ממנו.

הבעיות נראו חסרות פתרון, או כאלה שהתמודדות איתן כרוכה בקשיים כה משמעותיים, עד שהעדיפו לא להיכנס להתמודדות הזו על אף הנזק המתמשך. בבחינת הרע במיעוטו

כל האמור לעיל אפיין את מצבנו עוד ב-6 באוקטובר 2023: מדינה עם אוסף בעיות רקע קשות. ואז קרה מה שקרה. השבר הרציני שקרה פה לא מאפשר להמשיך בדרך בה היינו. העתיד לא יכול להיות המשך ליניארי של העבר.

במקביל לאירועים הקשים שעברנו, הזעזוע יצר מצב חדש, שבו מחד אי אפשר עוד להתעלם משלל בעיות הבסיס לעיל ומאידך נוצרו תנאים לטיפול בהן. הגיעה שעתן לזכות בהתייחסות רצינית.

קונקרטית, ביחס לבעיות הספציפיות לעיל, זה אמור להתבטא כדלהלן:

1. פוטנציאל האיום מעזה למדינת ישראל נשחק קריטית. יש סיכוי טוב שהארגונים הקיצוניים שם יאבדו את שליטתם ברצועה לטובת גופים חדשים, מתונים יותר ואחראיים יותר, אולי הרשות הפלסטינית (הרש"פ).
2. המתנחלים האלימים הם עתה על הכוונת. גם כך רמיסת הרש"פ ע"י הקיצונים הלאומנים בממשלה. עניין השטחים קשור אינהרנטית לזה של עזה – הם שניהם חלק מהסוגיה הפלסטינית, שדורשת התייחסות וטיפול שורש. יש עתה נחרצות במערב לדחוף למהלכי פתרון קונקרטיים לבעיה פתוחה זו.בארה"ב מאיימים להטיל סנקציות על אישים וגופים ישראליים פורעי-חוק בשטחים. יש גם לחץ רציני מהם עלינו בעניין הרש"פ ומעמדו. לא נראה שאפשר יהיה לחזור בתחום זה לשגרה של פעם. באופן תקדימי, אלוף פיקוד המרכז היוצא לא היסס, בטקס פרישתו, לדבר מפורשות בעניין.
3. בנושא החרדי יש הרגשה שלא יהיה אפשר להמשיך במסלול שהיינו בו. ה"דילים" שלהם עם בנימין נתניהו, שמעניקים לחרדים זכויות יתר – כאלה שהמדינה לא יכולה עוד להרשות לעצמה – הם עתה בראש סדר-היום הציבורי. תהיינה בוודאות הצהרות חריפות מרבנים ומחאות רחוב, אלא שהפעם הפור נפל. בפרט, בית המשפט העליון גם הוא כבר לא נרתע מלהוציא פסיקות ברורות ומפורשות בעניינים אלו.כללית, הקואליציה של נתניהו ומעמדו האישי נראים רעועים. הממשלה נתקלת עתה במאבק נגדי עז ממתנגדיה, והרוב שיש לה בכנסת, 4 מנדטים, כבר לא נראה יציב. גם סקרי הבחירות, שמדווחים על הפסד הרוב של הקואליציה, מכרסמים ביוקרתה ומעמדה וגם במעמד העומד בראשה.
   התלות של נתניהו באנשים קיצוניים כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' וגם התיאבון הבלתי נדלה של החרדים לכספים (וזאת בתנאי כלכלה מקרטעת), מסבכים את מצבו מאוד. אין כבר גם מישהו מהמיינסטרים שייחלץ לעזרתו.
   הממשלה מצטיירת ככזו שעומדת על כרעי תרנגולת. כאחת שסופה קרוב. המצב הרעוע של הקואליציה משליך גם על יכולת ההתמודדות שלה מול בית המשפט (הבעיה האחרונה ברשימה לעיל).
4. הניסיונות שהיו בזמנו לפגוע במעמד בית המשפט ולהעביר סמכויות ממנו לפוליטיקאים, תוך ניצול העובדה שלישראל אין חוקה, די נבלמו. יש בקואליציה המנסים עדיין להמשיך בקו הקודם, אבל מאמץ זה נתקל בקשיים של ממש. אנשים מרכזיים בממשלה כמו יריב לוין ושמחה רוטמן מנסים, חדשות לבקרים, תרגילים מהסוג האהוב עליהם, אלא שבתנאים החדשים זה כבר לא כ"כ עובד.

במקביל לאירועים הקשים שעברנו, הזעזוע יצר מצב חדש, שבו מחד אי אפשר עוד להתעלם משלל בעיות הבסיס לעיל ומאידך נוצרו תנאים לטיפול בהן. הגיעה שעתן לזכות בהתייחסות רצינית

כללית, הכל עדיין במצב התהוות – מדובר הרי רק ב-9 חודשים מאז האירוע הקטקליסטי שהניע את תהליך השינוי וגם המלחמה עדיין לא הסתיימה. אבל  ברור לעין-כל שנפל דבר בישראל. המדינה היא לקראת דרך אחרת.

מנחם ברג הוא פרופסור (אמריטוס) באוניברסיטת חיפה בחוג לסטטיסטיקה ושימש בעבר כראש החוג. תחום מחקרו: ניתוח סיכונים. שימש גם בעבר כראש התכנית ללימודי אקטואריה באוניברסיטת חיפה.