בקיץ האחרון הגיעו אלפים להיכל מנורה כדי להשתתף באירוע "הגיע הזמן" – למען עסקת חטופים, סיום המלחמה והסדר מדיני. מאז יצאה לדרך עסקה נוספת, אך נקטעה בשלב ב'. ברצועת עזה נוספו הרוגים והרס, לצד פשעי מלחמה שרובם אינם נחקרים, ובגדה המערבית נמשך גירוש של קהילות רועים והסיפוח המואץ.
ועדיין, יש מי שמתעקשים להאמין שאפשר לשנות כיוון. ב־8–9 במאי תתקיים בירושלים "ועידת השלום העממית", שבמסגרתה, ביומיים של אירוע מתמשך, יתאחדו 60 ארגונים יהודיים וערביים כדי לדבר על סיום המלחמה ועל אפשרות לשלום — גם אם הדבר נשמע מוזר בימים אלה.
"אני מתנגדת לחלוטין למלחמה בעזה. ברור לי שיש גלגל כאב שהולך ומתגבר עם כל סבל שאנחנו מוסיפים לעצמנו, לחיילים ולפלסטינים", אומרת אמנה ארנרייך שלמה בת ה־26, שתהיה בין המשתתפות בוועידת השלום הקרובה, שם תנחה ערב לימוד תורה פתוח לקהל. "אני כואבת את כמות ההרוגים בעזה, שהיא בלתי נסבלת. אני לא ישנה בלילה".
"אני מתנגדת לחלוטין למלחמה בעזה. ברור לי שיש גלגל כאב שהולך ומתגבר עם כל סבל שאנחנו מוסיפים לעצמנו, לחיילים ולפלסטינים. אני כואבת את כמות ההרוגים בעזה"
מהגבעות לשמאל האמוני
ארנרייך שלמה מגיעה מרקע פחות שגרתי בנוף מחנה השלום: היא גדלה בהתנחלות תקוע במשפחה ציונית־דתית־ימנית ("הארדקור"), ויצאה למסע של חיפוש ושינוי, בין היתר לאחר שחברתה הטובה נרצחה בפיגוע.
"בילדות הייתי מאוד ימנית – הסתובבתי בגבעות, בחוות ובתנועות נוער ציוניות־דתיות. אחרי שבגיל 19 חברתי הטובה נרצחה ונאנסה, חוויתי שבר שדרש ממני לא להיות אדישה ולשאול שאלות על המרחב שבו אני חיה", מספרת ארנרייך שלמה. "יצאתי למסע מטלטל ומערער על עצם המקום שבו גדלתי".
במשך כמה שנים היא הנחתה מפגשים בין בני נוער יהודים וערבים במרכז שורשים בגוש עציון. כיום היא מתגוררת ביפו, ולאחר שבעה באוקטובר הקימה יחד עם רועי קלייטמן את "המדרשה האמונית", שמקדמת ערכים של יהדות של שלום, שוויון וצדק, באמצעות מפגשי לימוד וסמינרים הנערכים באופן רציף.
התוכנית שלהם היא חלק מזרם המתפתח בשנים האחרונות תחת השם "שמאל אמוני". בקיץ הם קיימו תוכנית בת חודש עבור 15 משתתפים מרקע ציוני־דתי, חרדי וחילוני, שחיפשו לשלב בין הגות יהודית, העמקה בסכסוך ועשייה בשטח.
"פתחנו את בית המדרש לציבור כי הבנו שיש לזה דרישה בשטח, גם מצד כאלה שגדלו בשמאל חילוני ורוצים זהות יהודית אחרת. הזהות שלי היא לא הסכסוך, אבל היא כן זהות רוחנית שמנסה לפתור אותו"
"יש המון הוגים, בנוסף לרב קוק, שלא לומדים עליהם, וזה ניסיון לחזור אליהם ולשלב את כתיבתם עם שאלות אקטואליות, בבית מדרש שמביט על המציאות מצד שמאל. למדנו הגות יהודית מהבוקר עד הצוהריים, ואז עברנו ללמוד על הסכסוך – בעיקר מהצד הפלסטיני. הסתובבנו ברחבי הגדה, פגשנו פלסטינים, פעילים, היסטוריונים ומרצים, וכל מי שיכול להרחיב את הכתפיים להבנה עמוקה יותר של שמאל אמוני.
"פתחנו את בית המדרש לציבור כי הבנו שיש לזה דרישה בשטח, גם מצד כאלה שגדלו בשמאל חילוני ורוצים זהות יהודית אחרת. הזהות שלי היא לא הסכסוך, אבל היא כן זהות רוחנית שמנסה לפתור אותו. לאחרונה היה מחזור שני – שלושה וחצי שבועות שבמהלכם למדנו שבוע בירושלים, שבוע בחיפה, שבתות בנצרת, דרום הר חברון ובמזרח ירושלים.
"זה היה אירוע נודד בקהילה מתרחבת. במאי תתחיל תוכנית נוספת פעם בשבוע שמיועדת לבני 20 עד 35. זה כולל גם שבתות של נוכחות מגינה לזוכרי ושומרי שבת. מביאים אוכל ועושים קבלת שבת וזה מרגש גם את הפלסטינים שחלק מהחבר'ה שמגיעים אליהם מביאים תרבות יהודית ומדברים בשפה כזו".
"חזון משיחי של ארץ לכולם"
מבחינתה, הזהות היהודית לא צריכה לבוא על חשבון הזדהות עם הצד השני. "מצד אחד, הנשמה שלי – אם לדבר בשפה רוחנית – יכלה לרדת לכל גוף אחר; יכולתי להיוולד בצד השני של הגדר בעזה, זה מחזיק עבורי סיפור של אחדות עולם ואדם, של בצלם אלוהים, שגדול יותר מדת כזו או אחרת. מצד שני, הנשמה שלי לא סתם בחרה להיוולד לסיפור ולדת מסוימים, ויש לי מחויבות לסיפור שלי".
"יש לי ביקורת גם על השמאל הציוני והצבא והמשטרה והממסד, ואני רואה איך המדינה משתמשת בנערים האלה ונותנת להם אפשרות להיות אלימים"
איך מישהי שגדלה בהתנחלות ויש לה משפחה וחברים שם יכולה לפעול בשדה שמתנגד לכיבוש ורואה בהתנחלויות מכשול לשלום?
"יש לי ביקורת עמוקה על ההתנחלויות. לפני שלושה שבועות היינו בפארסיה בבקעת הירדן. הגיעו כ־15 חבר'ה בני 18 ועשו שם פוגרום והפחידו את כל הקהילה. הם דומים לחברים שלי מהתיכון מבני עקיבא וזה כואב ומכעיס ולתחושתי זה יותר רחב מהם כי אני מתקשרת לצבא ולא מגיע אף אחד; או למשטרה שבאה ועוצרת אותי.
"יש לי ביקורת גם על השמאל הציוני והצבא והמשטרה והממסד, ואני רואה איך המדינה משתמשת בנערים האלה ונותנת להם אפשרות להיות אלימים. אני יכולה לכעוס על אותו נער אבל מבינה שהוא שבוי בקונספציה שנותנים לה לגדול.
"אני כועסת גם על האדישות של המתנחלים. גרתי כמה חודשים ברותם והייתי בהלם לראות יישוב אקולוגי שמתחת לאפו מתרחשות כאלה עוולות – ולאף אחד לא אכפת.
"מצד שני בהתנחלויות יש אנשים טובים וזה מחרפן ומורכב ומעלה חמלה לאנשים שרק אומרים להם את המילה 'ביטחון' והם נהיים דחלילים. אני מאמינה בחזון הגדול – המשיחי – של ארץ לכולם, גבולות פתוחים, אדמה ששייכת לאלוהים ולכולנו יש בה מקום. לפלסטינים מגיע להיות בשטחי 48 וליהודים בשטחי האבות.
"מה תהיה הדרך לשם וכמה זמן זה ייקח או האם נצטרך לפנות ולהזיז יישובים ולחלק תעודות זהות בצבעים שונים? יש מצב. אם יפנו את השטחים, אבין את זה, עם זאת יהיה לי כאב עמוק על קהילות שייחרבו".
הדור שמכיר רק מלחמה
מארגני ועידת השלום העממית מקווים כי זה יהיה האירוע האנטי־מלחמתי הגדול של התקופה (ניתן להירשם כאן). במסגרת הוועידה מתוכננים אירועים באתרי תרבות שונים ברחבי ירושלים, ובהם הקרנות סרטי פיוס ושלום, הופעות של הרכבים יהודיים וערביים, תערוכות אומנות וסיורים. היום השני של הוועידה יתקיים בבנייני האומה.
ראש הממשלה לשעבר אולמרט והשר הפלסטיני לשעבר אל־קודווה יחשפו יוזמת שלום משותפת. שגרירי צרפת, הולנד וגרמניה ידברו על תפקידה של אירופה בקידום השלום
ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט והשר הפלסטיני לשעבר נאסר אל־קודווה יחשפו יוזמת שלום משותפת. שגרירי צרפת, הולנד וגרמניה ידברו על תפקידה של אירופה בקידום שלום, ושני אורחים מצפון אירלנד ידברו על תהליך השלום.
בין השמות שצפויים להשתתף בוועידה ניתן למנות את איימן עודה, אלוף במילואים נמרוד שפר, נעמה לזימי, גלעד קריב, ח'ליל שקאקי, אמיר פאח'ורי, משפחות שכולות מהשבעה באוקטובר ואומנים.
במסגרת הוועידה יתקיימו גם עדויות של משפחות שכולות, הצגת סקרים, ופאנלים שיעסקו בחינוך לשלום, חזון כלכלי משותף לאזור שאחרי המלחמה, צדק מאחה ופיוס, ודמיון לעתיד אחר.
"זהו המשך ישיר לאירוע שהתקיים בקיץ בהיכל מנורה, שהיה מלא עד אפס מקום, ולמסע השלום העממי שנערך מאז ועבר בכ־15 תחנות מהצפון ועד העוטף", אומרת מאי אטר בת ה־27, סמנכ"לית בארגון "מחזקים".
"זו הבנה שלנו שהמציאות כפי שהייתה לא תחזור, והשאלה היא איזה עתיד נבנה מול חוסר הוודאות והייאוש. אנחנו בוחרים בתקווה ובשלום, והגיע הזמן לסיים את המלחמה ולהחזיר את כולם הביתה"
"זו הבנה שלנו שהמציאות כפי שהייתה לא תחזור, והשאלה היא איזה עתיד נבנה מול חוסר הוודאות והייאוש. אנחנו בוחרים בתקווה ובשלום, והגיע הזמן לסיים את המלחמה ולהחזיר את כולם הביתה. הדור שלי בקושי יודע לדמיין שלום, ואני לא רוצה שהילדים שלי יגדלו ככה".
אטר מתגוררת בתל אביב. בן זוגה היה בשלושה סבבי מילואים, ומשפחתה חיה בקיבוצי עוטף עזה, בהם סבתה, מהגרעין המייסד של ניר עוז. מהאירוע בהיכל מנורה היא זוכרת את הרגע שבו הקהל הדליק פנסים בטלפונים: "כל ההיכל נמלא אורות של תקווה, והבנתי שיש מחנה שלם שיכול לייצר שינוי. לא האמנתי שנהיה במצב שבו אנחנו עכשיו, עם כל כך הרבה סבל, חטופים, עקורים ומפונים".
אין תסכול מכך שזה לא משתנה?
"המציאות המדממת היא לא זו שאני רוצה לחיות בה אבל אני לא יכולה לדמיין את עצמי חיה במקום אחר ולכן אין לי ברירה אלא להחזיק בתקווה ולפעול. רוב הציבור תומך בעצירת המלחמה וגם אם התהליכים לא קורים בקצב הנכון בשבילי, הם קורים ויש תנועה ואנחנו הרוב. לאירוע כזה יכולה להיות השפעה כאמירה משמעותית של מחנה שמתאחד סביב זה.
"אחד המושבים יעסוק במתווים אפשריים והרבה דמיון פוליטי לפרקטיקה של שלום ושיח פתרונות. אחד האירועים המרגשים במסע השלום קרה בחודשים האחרונים במה שנשאר מבית משפחת ינון בנתיב העשרה. לבחור לקיים אירוע כזה בקריאה לעתיד טוב יותר ולא לנקמה – זה עשה לי צמרמורת.
"באחד הפאנלים שהנחיתי לאחרונה שאלתי בפרובוקטיביות, 'ואט דה פאק שלום?' ובחורה צעירה ענתה לי באותה מטבע, 'ואט דה פאק מלחמה?' וזה חוזר לשיחה על הדור שלא מכיר מציאות אחרת. אז זו המשימה – שברירת המחדל: שלום ולא מלחמה".
"באחד הפאנלים שהנחיתי לאחרונה שאלתי בפרובוקטיביות, 'ואט דה פאק שלום?' ובחורה צעירה ענתה לי באותה מטבע, 'ואט דה פאק מלחמה?' וזה חוזר לשיחה על הדור שלא מכיר מציאות אחרת"
למה שונאים אותנו?
מתחת למילים הגדולות על פתרון הסכסוך מתקיימים גם יחסים ועבודה משותפת בין יהודים לפלסטינים, שגם מהם אפשר ללמוד, כפי שמספר יקיר רנבאום בן ה־34: "כשגרתי באבו תור זיהינו שיש פלסטינים שמגיעים לפארק בלי סקייטבורד, ומה שנשאר להם זה להפריע. אז אספנו סקייטבורדים וחילקנו להם, במטרה שנוער משני הצדדים יגלוש יחד.
"הם רק רצו לגלוש אבל לאו דווקא יחד עם הצד השני – והקבוצה לא החזיקה מעמד. זה פתח לי את העיניים, להבין מה המשמעות עבור פלסטינים ממזרחי ירושלים לשתף פעולה עם ישראלים ממערב העיר".
רנבאום גדל במעלה מכמש, שממוקמת על כביש אלון בין רמאללה ליריחו, וכיום מתגורר בעין כרם. את תחילת השינוי בתפיסותיו הוא מסמן בתקופת ההתנתקות: "הייתי בן 15 וראיתי שאני לא מקבל תשובות לשאלות על מה הצד השני – השמאל – חושב, אלא רק את האג'נדה הימנית שבה גדלתי, של התנגדות לפינוי. הבנתי שאצטרך לשאול בעצמי.
"גדלתי עם גדר סביב היישוב והרבה פחד, ראיתי הרבה הלוויות של קרובים שנרצחו. גדלתי על אהבת אדם ותיקון עולם ולא הבנתי למה אנשים שונאים אותנו כל כך והרגשתי שאני רוצה להבין את המתח. התחלתי ללמוד ערבית בעצמי והבנתי שגדלתי בחוסר מודעות לפלסטינים במרחב שליד ההתנחלויות. התחלתי להבין שלנו בתור הצד החזק יש יותר אחריות לדינמיקה הזו".
"גדלתי על אהבת אדם ותיקון עולם ולא הבנתי למה אנשים שונאים אותנו כל כך והרגשתי שאני רוצה להבין את המתח. התחלתי ללמוד ערבית בעצמי והבנתי שגדלתי בחוסר מודעות לפלסטינים במרחב שליד ההתנחלויות"
בצבא שירת רנבאום בחיל הים, ושם הבין כמה כוח מופעל במצור על עזה, וכמה מהאלימות, לדבריו, הייתה בלתי מוצדקת, לא אפקטיבית ובעיקר לא מוסרית. "מונעים מאנשים לדוג בלי סיבה", הוא אומר. עם הזמן חזר בשאלה, ולאחר הטיול הגדול בעולם הבין שכדי לחזור לישראל, יהיה עליו לעסוק בשינוי מערכת היחסים בין ישראלים לפלסטינים. הוא התמקד בלימודי ערבית ומזרח תיכון ברמה גבוהה.
איך המשפחה והחברים קיבלו אותך?
"גידלו אותי על הערכים שלפיהם אני פועל גם היום – לראות את האחר, אחריות למרחב ואנושיות, אף שלפי הפרשנות הפוליטית שלי אנחנו חלוקים. לא הייתי גר בשטחים; אני חושב שזה פסול וחלק ממערכת של שליטה בעם אחר. במשפחה תומכים בי, למרות שבפרקטיקה אנחנו חלוקים".
לא נידו אותך.
"לא, וזה תהליך ארוך שלי להרגיש יותר ביטחון ולתת מקום לזהות שלי וגם להבין שיש מה ללמוד מהם – תחושת השייכות לעם, האחריות והבשורה שעם ישראל יכול להביא לעולם, דברים שהשמאל פחות מחובר אליהם. עשייה משמעותית תבוא מתוך הקשבה גם לחלקים האלה. שפה חדשה שתדבר את הזהות היהודית בצורה לא גזענית ולא לאומנית ולא מנותקת מעצמה ומהחיבור לאדמה".
התנסות נוספת שהייתה עבורו שיעור חשוב מתוארת כך: "הקמתי תוכנית קהילתית לסטודנטים יהודים וערבים, שנפגשו לדיאלוג, ללמידה על המרחב ולעשייה משותפת. אנשים נרשמו – ואז פרצה המלחמה. עשינו 'זומים', ולאורך השנה נפגשנו. היה מורכב וקשה: חלק היו במילואים, ולחלק אחר היו קרובים בעזה. השיח חשף עד כמה כל אחד מהצדדים צריך לעבוד על עצמו כדי להיפתח ולשמוע את האחר".
"גם למתנחלים וגם לשמאלנים יש עבודה כדי לצאת מעצמם. גם אני צריך להבין מהי סולידריות, ומה אני עושה עם הפריווילגיות שלי – וזו עבודה שאין לה סוף, לא משנה איפה האדם נמצא"
לשבור דיכוטומיות
ההתנסות הזו חידדה עבורו את ההבנה כי לצד העבודה מול הצד הפלסטיני, ישראלים צריכים לעשות גם עבודה פנימית בינם לבין עצמם. כיום, לאחר שנים של פעילות בארגון "יד ביד", שמפעיל בתי ספר דו־לשוניים ומסגרות חברתיות משותפות ליהודים וערבים, החל רנבאום לעבוד בקול רבני לזכויות אדם, כמנהל המחלקה הבין־דתית.
בוועידת השלום רנבאום מפיק בית מדרש בין־דתי ותפילה משותפת של אחת הרבניות עם כומר. הוא נזכר במפגש שהתקיים לאחרונה עם חברי ילדות, שבו אחד מהם סיפר כיצד ירד לעשות "סיבוב של נוכחות" אצל השכנים הפלסטינים. רנבאום תהה בינו לבין עצמו מה היה קורה אילו היה מגיע במקרה לשטח במסגרת פעילות להגנה על פלסטינים – ופוגש שם את חברו המתנחל.
"יש משהו בחיבורים האלה ובשבירה של הדיכוטומיות – לצאת מדינמיקה אלימה שמתרגלים אליה. אם היינו יכולים לראות את הגשרים שצריך לבנות גם בתוך המרחב היהודי, לשמוע את הצד האחר, לא בהכרח להסכים – אולי היינו מצליחים לנהל את השיחה.
"אני עושה מאמץ לפרק את האנטגוניזם שיש לי כלפי הממסד הדתי־מתנחלי. זה דורש עבודת פירוק – לראות את היופי, האנושיות ואת מה שמניע אותם. אפשר להיות שותף לחלק מזה מבלי לוותר על אף מרחב. גם למתנחלים וגם לשמאלנים יש עבודה כדי לצאת מעצמם. גם אני צריך להבין מהי סולידריות, ומה אני עושה עם הפריווילגיות שלי – וזו עבודה שאין לה סוף, לא משנה איפה האדם נמצא".
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו