1
כבר בצעדים הראשונים על כבש המטוס בשדה התעופה 'מרקו פולו' בוונציה, היה ברור שהתקווה למפלט צונן מחום יולי הישראלי דינה להתבדות. איזה מפלט ואיזה צונן: בהליכה הקצרה אל האוטובוס שהוביל אותנו לבית הנתיבות הרגשנו את מגעו של האוויר החם והדחוס. מהקרירות המבורכת של צפון איטליה לא נותר דבר. במציאות האקלים החדשה, דין אירופה כדין המזרח התיכון.
כבר בצעדים הראשונים היה ברור שהתקווה למפלט צונן מחום יולי הישראלי דינה להתבדות. במציאות האקלים החדשה, דין אירופה כדין המזרח התיכון
מטרת הנסיעה בכלל לא הייתה ונציה מוכת החום והתיירים. הכביש הוביל אותנו לעבר הים האדריאטי, אל עיר הנמל האיטלקית טריאסט ומעבר לה אל גבול סלובניה. שם, לאורך הריביירה האדריאטית, יש הרבה פחות תיירים ולחץ, והרבה יותר שלווה. ורק החום לא מבחין בין מדינה למדינה.
לכאורה התמזל מזלי לשהות בסוף השבוע האחרון בחלק של אירופה שבו גל החום היכה במתינות יחסית: הטמפרטורות נעצרו בסביבות ה-34, בעוד אזורים רבים בחלקה הדרומי של היבשת נאנקו תחת 40 מעלות ויותר.
ועדיין, לגל החום הייתה נוכחות מאיימת, שהבהירה מדוע בניו יורק, למשל, מתכוננים לגלי חום כמו למלחמה עתירת קורבנות: לראשונה הרגשתי ברגעים מסוימים שהאוויר החם ממש מקשה על הנשימה ומעיק על מערכות הגוף, בעיקר כשצועדים בעלייה – ובעיירות הסלובניות הקסומות שעל שפת הים האדריאטי לא חסרות מדרגות ועליות – בשעות החמות של היום.
לגל החום הייתה נוכחות מאיימת. לראשונה הרגשתי שהאוויר החם ממש מקשה על הנשימה ומעיק על מערכות הגוף, בעיקר כשצועדים בעלייה בשעות החמות של היום
החום הכבד והאוויר העומד הופכים בימים כאלה להרבה יותר מאייטם בסוף מהדורת החדשות. הם משפיעים על כל היבט של החיים. בהיעדר מרחבים ממוזגים – אירופה, כן? – המסעדות עמדו שוממות למדי בשעות היום והתעוררו לחיים רק בלילה.
סדרי היממה השתנו: חופי הרחצה התחילו לפרוח לקראת שבע בערב. הסופר הממוזג הפך למקום מפלט, אבל בקבוקי הסודה – כמה ערגנו למים מוגזים קרים שישיבו את רוחנו – היו חמימים באופן מדכדך, כי המקרר הענק לא הצליח לתת פייט לחום. כמוהו גם המזגן בחדר של המלון: הוא לא תוכנן להתמודד עם יריב בקנה מידה כזה. הכללים השתנו, המזגנים לא.
אבל גם תוך כדי ניסיון לחמוק מהשמש האלימה ודילוג מצל לצל, אי אפשר היה להחמיץ את החן הרב של המקומות שביקרנו בהם. למשל פיראן, עיירה עתיקה ששוכנת על שפיץ יבשה שבולט לתוך מפרץ טריאסט. אין כאן 'אטרקציות' או אתרים נוצצים. הכל מאופק, צנוע, כמעט יומיומי.
המרינה, הכיכר המרכזית שמוקפת בניינים בשלל צבעים ים תיכוניים ומציעה שני בתי קפה נעימים, הסמטאות מהסוג המכונה 'ציוריות', המדרגות התלולות שמובילות אל הכנסייה והמצודה עם התצפית הנהדרת אל המפרץ. כמו לוקיישן לסרט על איטליה של שנות השישים, או סלובניה של היום.
גם תוך כדי ניסיון לחמוק מהשמש האלימה ודילוג מצל לצל, אי אפשר היה להחמיץ את החן הרב של המקומות שביקרנו בהם. כמו לוקיישן לסרט על איטליה של שנות השישים
השקט, הרוגע והנופים הכובשים הם מנת חלקו גם של המשך המפרץ: פורטורוז' היא עיירת נופש טובלת בירוק עם בתי מלון מעולים, רצועת חוף רחבה ובית קפה/קונדיטוריה נהדרת בשם 'אופרה' שמכינה עוגות לתפארת. בין כל העיירות באזור מתפתל שביל אופניים מצויין, אבל הנה הבעיה: מי יכול לרכוב בחום הזה?
אם חשקה נפשכם בטיול זול יחסית, בסביבה נטולת ישראלים (לא שמעתי מילה בעברית במשך 4 ימים), בלי אטרקציות מסחררות אבל עם כל מה שנפש האדם צריכה כדי להירגע מרכבת ההרים הרגשית המוכרת בשם ישראל, מומלץ לשקול את הריביירה האדריאטית. אבל באפריל-מאי או בסתיו. בחודשיים הקרובים מומלץ להרכין ראש בפני גנרל קיץ, להניף דגל לבן ולהישאר במזגן.
2
לבלוב מלניקוב נולד בשם אברהם, אבל בשלב מסוים הבין שייעודו הוא להפריח את השממה ולהצמיח דברים טובים ושינה את שמו בהתאם. את הייעוד הוא הגשים, יחד עם בת זוגו אלה, בחלקת אדמה סמוכה למושבה יבניאל שליד הכנרת.
בעשרים אצבעותיהם הם הקימו שם את 'גן החיים', חווה אקולוגית שבה גידלו ירקות בצורה מקיימת, הציעו אירוח שליו בחיק הטבע, הכינו ארוחות מגידולי השדה וסיפקו מפלט ומרגוע לנפש שנחוץ לרבים כל כך בעיקר בעשרים החודשים האחרונים.
באחד הימים של המערכה עם איראן, כשלבלוב שהה מחוץ לחווה, הוא קיבל הודעה שעליו להגיע בבהילות. כבר מרחוק הוא ראה את הלהבות. מנוע של טיל יירוט נפל בחווה ושרף הכל. לא נותר דבר
באחד הימים של המערכה עם איראן, כשלבלוב שהה מחוץ לחווה, הוא קיבל הודעה שעליו להגיע בבהילות. כבר מרחוק הוא ראה את הלהבות. מנוע של טיל יירוט נפל בחווה ושרף הכל. לא נותר דבר. "הרגע שבו אתה עומד ורואה את מפעל חייך נשרף – אין לי מילים לתאר את זה", הוא אומר, "אני נכנסתי למוד אוטומטי של הדחקה ועשייה, אלה לקחה אחריות על הצד הרגשי".
כשלבלוב מדבר על עשייה הוא מתכוון לשיקום של גן החיים והקמתו מחדש. רק שזה עולה כסף. בגלל שמדובר במיזם שממוקם באזור הדמדומים – לא בדיוק עסק, לא בדיוק חקלאות, לא בדיוק נכס נדל"ן – הם לא בונים על מס רכוש ופיצויים מהמדינה.
גן החיים לא בונים על המדינה, אלא על התגייסות של הציבור ושל הקהילה שמכירה את המקום ומוקירה אותו. לצורך כך נפתח דף של מימון המונים, בתקווה שניתן יהיה להחזיר את גן החיים לחיים
הם כן בונים על התגייסות של הציבור ושל הקהילה שמכירה את המקום ומוקירה אותו. לצורך כך נפתח דף של מימון המונים, בתקווה שניתן יהיה להחזיר את גן החיים לחיים.
3
תקרית השירותים בבית הקפה בנווה צדק, וחילופי הדברים בין שורדת השבי דניאלה גלבוע למנהל המקום, העמידו במרכז הדיון הציבורי (או 'הסערה', כמקובל אצלינו) את האטימות וחוסר השירותיות – אם לנקוט לשון עדינה – של האיש. אבל בלהט הדברים, הוחמץ לטעמי ההקשר הרחב יותר של האירוע: המחסור המקומם של שירותים במרחב הציבורי בערי ישראל.
בואו נניח לרגע שהבחורה שצריכה דחוף לשירותים לא היתה שורדת שבי ושמנהל בית הקפה היה דוחה באדיבות מופלגת את בקשתה להשתמש בשירותים. האם זה לגיטימי? בוודאי. עסק קטן באזור מתוייר כמו נווה צדק לא אמור להפוך בהתנדבות לטיילת של עוברי אורח עם שלפוחית מלאה. מעבר למטרד יש לזה גם משמעות כלכלית – בית הקפה משלם במיטב כספו על המים שיורדים בכל הדחה של האסלה.
אין שום סיבה שבחורה צעירה, גבר מתבגר עם שלפוחית רגיזה או הורים לפעוטות שמתקשים להתאפק יצטרכו להתחנן בפני בעלי עסקים פרטיים שיאפשרו להם להתפנות. על העירייה לספק שירותים ציבוריים לתושביה ומבקריה
אין שום סיבה שבחורה צעירה, גבר מתבגר עם שלפוחית רגיזה או הורים לפעוטות שמתקשים להתאפק יצטרכו להתחנן בפני בעלי עסקים פרטיים שיאפשרו להם להתפנות. שירותים ציבוריים הם חלק, ובכן, מהשירותים הציבוריים שהעירייה צריכה להעניק לתושבים ולהולכים ברחובותיה.
השירות הזה הוא מרכיב חשוב ב'הליכתיות' (walkability) של העיר – עד כמה היא ידידותית להולכי רגל ומציבה אותם בראש סדר העדיפויות. מי שמתנייד במכונית מדלת לדלת לא צריך שירותים. מי שהולך ברגל, מפרנס את העסקים הקטנים ומחדיר חיים ואווירה לעיר, צריך צל, מדרכות רחבות ונוחות, ומדי פעם לעשות פיפי.
ברוב ערי המערב הבינו את זה מזמן, בארץ עיריית תל אביב מתחילה להבין – ואף הציבה בשנים האחרונות מספר מתקני שירותים אוטומטיים ברחבי העיר – אבל זה עדיין לא מספיק. שלא לדבר על רוב הערים האחרות, שעדיין מקדשות את צרכי המכוניות הפרטיות על פני כל צורך אחר.
המחסור בשירותים ציבוריים לא פוטר את בעל העסק הפרטי מהחובה להיות בנאדם; אבל בסופו של יום, את הפתרון העוברים ושבים צריכים לקבל מהעירייה, לא מבית הקפה
לפי אתר עיריית תל אביב, לכל אורך הרחוב הראשי של נווה צדק, רחוב שבזי שנמתח מכלבו שלום עד מתחם התחנה, יש מתקן אחד של שירותים ציבוריים (בתקווה שהוא באמת פתוח ובמצב תחזוקתי מניח את הדעת).
המחסור בשירותים ציבוריים לא פוטר את בעל העסק הפרטי מהחובה להיות בנאדם; אבל בסופו של יום, את הפתרון העוברים ושבים הלחוצים צריכים לקבל מהעירייה, לא מבית הקפה.
4
ליאורית הנילוס, שהפכה את הבריכה הקטנה בכיכר הבימה שבתל אביב לביתה, יש הרגל משונה: בהייה ממושכת בבבואה שלה שנשקפת בחלונות היכל התרבות. כבר קרה שחלפתי במקום בהפרש של כמה שעות והיא עדיין הייתה שם, באותה תנוחה בדיוק, שקועה בשרעפים ומתבוננת בעצמה.
לפי צפרים מומחים ששיתפתי אותם בתמונות, התבוננות במראה היא לא הרגל מוכר של יאוריות. הם העלו את האפשרות שהיא דוגרת (לא בדקתי אם יש ביצים מתחתיה אבל זה לא נראה כך), שהיא לא לגמרי 'בסדר' או שהיא סתם נהנית מהצל והקרירות שמספקת האכסדרה של היכל התרבות. לא בלתי סביר, לנוכח העובדה שהכיכר עצמה בוהקת ורותחת במהלך הקיץ.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנווואוו! עוד נושא שחושבת עליו שנים ! לא רק שצריך כמו בחו"ל גם כאן שירותים ציבוריים, צריך גם שהם יתוחזקו כמו בחו"ל ולא יהפכו למרכז ריח רע ולכלוך, אחרת לא הועלנו…באירופה , עובדי הניקיון של השירותים לובשים חליפות נקיות , כולן/ם אסתטיים ונקיים , כן, גובים תשלום סמלי אך זה שווה , השירותים תמיד נקיים ומבושמים , גם אלו שלא מקפידים להשאיר אחריהם נקי לצערינו… מרגישים לא נוח ללכלך. בכלל בארץ היכן שיש שירותים ציבוריים כמו בקניונים בתל אביב וכנראה בעוד ערים, זה ברור שכדאי לךלהתאפק.. תמיד הסרטון חוגג ! לחשוב שתיירים באים לעיר הקודש ירושלים לשירותים בתחנה המרכזית , טראומה !!! זה חלק מהפנים של המדינה ונורא מביש! כתבה חשובה הלוואי שזה יעזור.