מאז פרוץ המלחמה באוקטובר 2023, ישראל נמצאת במצב ביטחוני וחברתי חריג. הלחימה המתמשכת, האובדן הקשה והיעדר אופק מדיני יוצרים תחושת קיפאון ואי-ודאות.

במציאות כזו, היה מצופה מהתקשורת הישראלית למלא את תפקידה המרכזי: לשאול שאלות נוקבות שנוגעות בשורשן של בעיות, להציב סימני שאלה ולאתגר את מוקדי הכוח. במקום זאת, קולה של התקשורת הפך מהוסס וזהיר, ולעתים נעלם כמעט לחלוטין.

במציאות כזו, היה מצופה מהתקשורת הישראלית למלא את תפקידה: לשאול שאלות נוקבות שנוגעות בשורשן של בעיות, להציב סימני שאלה ולאתגר את מוקדי הכוח. במקום זאת, קולה הפך מהוסס וזהיר ולעתים נעלם

דווקא בתוך הדממה הזו בולט קולו הבלתי צפוי של אייל ברקוביץ. כדורגלן עבר מחונן ופרשן ספורט שמזוהה בדרך כלל עם פליטות פה ותוכניות בידור, הפך לדמות שמביעה מחאה תקיפה כלפי הממשלה והעומד בראשה.

ברקוביץ לא מתיימר להציג ניתוחים מעמיקים והוא אינו מדבר בשפת האולפנים או אנשי האקדמיה. עם זאת, בדרכו הישירה, לעיתים צעקנית, הוא מצליח להעביר לקהל מאזיניו וצופיו את תסכולו העמוק מהחלטות הממשלה ולהשמיע את ביקורתו הנוקבת על העומד בראשה.

טענתו השכיחה היא שמשיקולים לא ענייניים בנימין נתניהו מוביל את ישראל למצבים קשים בכלכלה, ביחסי חוץ, וכמובן בשדה הקרב עם חידוש המלחמה בעזה.

כשמאזינים לברקוביץ לעיתים נדמה שדווקא הוא, זה שמציג את עצמו כ"איש פשוט", מצליח לנסח בקול רם ובצורה בהירה את מה שרבים בציבור הביקורתי מרגישים אך לא שומעים באולפנים המרכזיים. אין כאן ביקורת על הכתבים והפרשנים. ישנם פרשנים אמיצים המביעים ביקורת ברורה ונוקבת כלפי הממשלה. ההתייחסות כאן היא לתקשורת הממסדית המהססת ומתמהמהת ובכך מותירה חלל שהקולות הבוטים ממלאים.

אולי בלי להתכוון, ברקוביץ נכנס לחלל ריק במידה רבה ומשם צעקתו הופכת לסמל של זעם ביקורתי בלתי מרוסן, שהתקשורת הממסדית לא מרשה לעצמה לקיים.

דווקא בתוך הדממה בולט קולו הבלתי צפוי של ברקוביץ. כדורגלן עבר מחונן ופרשן ספורט שמזוהה בדרך כלל עם פליטות פה ותוכניות בידור, הפך לדמות שמביעה מחאה תקיפה כלפי הממשלה והעומד בראשה

במובנים רבים, דמותו מזכירה את הילד מהסיפור החסידי, שביום כיפור שורק בבית הכנסת כי אינו יודע להתפלל. כוונתו הטהורה פותחת שערים. בדומה לילד בסיפור החסידי, ברקוביץ אינו נוהג לפי כללי הז'אנר המקובלים בתקשורת. כמו שהוא מעיד על עצמו, לא פעם בניגוד לפרשנים מקצועיים יש דברים שאין לו ידע הדרוש להשתתפות בדיון אודותם, ולעיתים הוא אף מתקשה לנמק את התנגדותו לפעולות כאלו או אחרות של הממשלה. אבל בדומה לילד מהסיפור החסידי, התייחסותו הספונטנית, זו שבאה מהבטן, מעניקה לדבריו נופך של אותנטיות, של אמת שחסרה לעיתים בנוף התקשורתי בישראל.

אפשר לברר את הסיבה להמראתו של ברקוביץ בשדה התקשורת הישראלית מכיוון אחר. על פי הטיעון הזה, ברקוביץ הוא לא פחות ולא יותר מכלי משחק בידיה של התקשורת. ברקוביץ הוא אומנם שחקן פרוע אבל הוא בסך הכל ממלא תפקיד שהתקשורת ייעדה לו. על פי הטיעון הזה, המשחק האותנטי של "האיש הפשוט", כפי שהוא עצמו מגדיר זאת, הוא סיפור כיסוי לביקורת שהתקשורת רוצה להעביר על הממשלה אבל חוששת לעשות זאת בעצמה ובאופן ישיר.

האולפנים נותנים לברקוביץ "לשחרר לחץ" ולהביע את מה שהם עצמם חוששים לומר והזעם מתועל, מנוטרל, ומוגש לצופה (ולממשלה) כשהוא חסר תוקף וסיכון פוליטי. דבריו נבלעים כ"עוד דעה" בתכנית בידורית, בשעה שהאולפנים עצמם ממשיכים להתנהג כאילו דבר לא קרה.

השימוש באיל ברקוביץ הופך אפוא לאסטרטגיה נפלאה שמאפשרת לתקשורת הממסדית ללכת עם ולהרגיש בלי. החוליים שעליהם ברקוביץ מרעים את קולו נראים על המסך, אך לא זוכים להכרה רשמית.

על פי טיעון אחר, האולפנים נותנים לברקוביץ "לשחרר לחץ" ולהביע את מה שהם חוששים לומר והזעם מתועל, מנוטרל, ומוגש לצופה (ולממשלה) כשהוא חסר תוקף וסיכון פוליטי. דבריו נבלעים כ"עוד דעה" בתכנית בידורית

בעידן של שיבוש עמוק, שבו המציאות זועקת לשינוי אך השיח הציבורי מרוסן ומבוקר, צעקתו של הילד מהסיפור החסידי הופכת לקול הצלול ביותר בזירה. ברקוביץ אפוא הוא לא הסיפור כאן, אלא ערוצי התקשורת המרכזיים שלחצים פוליטיים וכלכליים גורמים להם לא לעסוק בָאֶמֶת באופן ישיר ומוצהר.

וכשקולו הרם, הברור והנוקב של ברקוביץ מחליף את קולה של העיתונות, אנו מקבלים תזכורת כואבת לשתיקה ולהשתקה של התקשורת הממסדית.

פרופ' לסוציולוגיה ולאנתרופולוגיה, אוניברסיטת בר-אילן. חוקר ומפרסם בתחום היעוץ הארגוני ויועץ לחברות ולמנהלים/ת. אזרח מודאג, בזוגיות ואב לשני בנים.