בחודש דצמבר הקרוב ימלאו שבע שנים למותו של עמוס עוז על סף גיל שמונים. מאז קולו חסר כאן מאוד והוא חסר במיוחד מאז ה-7 באוקטובר. בראש מהדהדת השאלה: מה הוא היה אומר על אירועי האימים?

האם עוז היה משכיל להראות לנו איזשהו אור בקצה המנהרה? אולי אפשר להקיש משהו על תגובותיו המשוערות לפי ספרו "דברים שבעל פה", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת "כתר".

האם עוז היה משכיל להראות לנו איזשהו אור בקצה המנהרה? אולי אפשר להקיש משהו על תגובותיו המשוערות לפי ספרו "דברים שבעל פה", שיצא לאור לאחרונה בהוצאת "כתר"

הספר כשמו כן הוא. מאגד 16 פרקים נבחרים, הכוללים דברים שעוז השמיע בנאומים, בראיונות רדיופוניים, בכינוסים, בהפגנות, בעצרות. הדברים מתפרסמים לפי סדרם הכרונולוגי.

הספר, ככתוב על עטיפתו האחורית, "מעניק מבט אורכי על תהליכי החשיבה של עמוס עוז, על האופן שבו הושפע מאירועים מכוננים ומניסיון החיים שצבר". בכותרת המשנה של הספר נזכרים נושאיו העיקריים: "על כתיבה, מלחמה ושלום, פוליטיקה, תרבות, ישראל והקיום היהודי". עורכות הספר, בתו של עמוס עוז פניה עוז זלצברגר וגפנית לסרי קודיא מציינות ב"פתח דבר" שעוז היה תמיד "ידיד למבוכה, לספק, לניואנסים לריבוי הקולות".

הרעיונות הנזכרים בספר כבר מוכרים, ולמרות זאת עמוס עוז שוב מפתיע ומעורר התפעלות בזכות חדות המחשבה הנוקבת, האירוניה והסרקזם, הדבקות העקבית בהומניזם, ביהדות חילונית, באהבת נפש למדינת ישראל למרות כל נפילותיה. הניסוחים המרהיבים מעוררים השתאות מחודשת. ספרות ופובליציסטיקה משתרגים זה בזה באורח יפהפה.

עמוס עוז היה בין שאר פעליו מיוזמי ומובילי הפקת הקובץ "שיח לוחמים", המאגד שיחות של כ-140 לוחמים קיבוצניקים "בוגרי" מלחמת ששת הימים. הקובץ הנודע יצא לאור כחצי שנה לאחר המלחמה. הייתי בין מנחי השיחות הכלולות בו ואני מנסה להיזכר בישיבות המערכת שמנתה 15 חברים, אז כולם אנשי קיבוצים.

הרעיונות הנזכרים בספר כבר מוכרים, אך עוז שוב מפתיע ומעורר התפעלות בזכות חדות המחשבה, האירוניה והסרקזם, הדבקות העקבית בהומניזם, ביהדות חילונית, באהבת נפש למדינה למרות כל נפילותיה

אני לא זוכרת כמעט כלום מאותן ישיבות מערכת. זכורה לי בבירור רק התרשמותי העזה מעמוס עוז. הוא היה אז בן 28, מורה לספרות מקיבוץ חולדה שהתפרסם כבר אז בעקבות שני ספריו הראשונים, אשר עלילותיהם מתרחשות בעיקר על רקע הקיבוץ: ספר הסיפורים "ארצות התן" והרומן "מקום אחר". ספרו השלישי של עמוס עוז – "מיכאל שלי" – יצא לאור ב-1968. הוא השלים את חיבורו זמן קצר לפני ששת הימים.

הייתי אז בת עשרים ומשהו ועד לאותן ישיבות של מערכת "שיח לוחמים" מעולם לא שמעתי דובר כה רהוט ששפתו כל כך הדורה ומלוטשת וניסוחיו הנוקבים מעוררים השתאות. עמוס עוז שבעל-פה היה מופלא, מהפנט לא פחות מעוז ככותב. בכך נוכחתי גם לאחר שאברהם שפירא (פצ'י), העורך הראשי של הספר, שיתף אותי בשכתוב ראשוני של שיחות אחדות.

מכשיר ההקלטה קולט כידוע כל פיפס וכל אהה. נדהמתי להיווכח שאצל עוז כמראיין אין הברה ומילה מיותרת ולא שמץ היסוס. שדיבורו מדויק ממש כמו כתיבתו. וחשבתי שאולי יש פה ליטוש מוגזם במקצת, שספק אם זהו דיבור טבעי.

*  *  *

ספרו החדש של עמוס עוז נחתם בהרצאתו האחרונה שהושמעה באוניברסיטת תל אביב בחודש יוני 2018, כחצי שנה לפני מותו (הצפוי). כותרת ההרצאה – "כל החשבון עוד לא נגמר", כביטויו הנודע של י.ח ברנר. ההרצאה המופתית יצאה לאור ב-2019 בהוצאת "כתר".

עוז התייחס בין השאר לשאלה: מה תכליתה הבסיסית של הציונות? הוא שלל את הגישה האומרת שהתשוקה אל ארץ אבותינו היא הכוח המניע שדחף את בני עמנו חזרה לארץ ישראל. "שחזרת זאת מחלה מובנת לי", הוא אמר, "אבל היא מסוכנת מאוד".

אני לא זוכרת כמעט כלום מאותן ישיבות מערכת. זכורה לי בבירור רק התרשמותי העזה מעוז בן ה-28, מעולם לא שמעתי דובר כה רהוט. עוז שבעל-פה היה מופלא, מהפנט לא פחות מעוז ככותב

לדבריו:

"מה זה הציונות, זה לא מחלת שחזרת אחת גדולה? חשבתי על זה הרבה והתשובה הבסיסית שלי היא לא, בעירבון מוגבל. בדרך כלל לא. אם להיות זהיר מאוד, לא לגמרי. לא בעיקר שחזרת. מדוע?"

"אבותיי ואימותיי ואבותיכם ואימותיכם אמרו בליל הסדר 'לשנה הבאה בירושלים'. זה נכון. אבל אם לא היו משפילים אותם ולא היו מענים אותם ולא היו רוצחים אותם, הם היו אומרים את זה עוד אלפיים שנה ולא באים הנה.

"הסיבה היחידה שבגללה יהודים ממזרח אירופה באו הנה ראשונים, ויהודים מהמזרח באו מאוחר והם קצת כועסים על זה, היא לא שהם קשי תפיסה והם לא הבינו. ולא שהם אהבו את ארץ ישראל פחות מאברהם ממאפו או מנפתלי הרץ אימבר. פשוט לא עינו אותם כמו שעינו את יהודי רוסיה או את יהודי פולין או את יהודי רומניה.

"זאת אומרת, עניין השחזרת בציונות היה מרכיב. הוא היה כוח דחף. הוא היה גם אמצעי גיוס. הוא היה אפילו המנון. כי בשיר המקורי של נפתלי הרץ אימבר לא כתוב 'להיות עם חופשי בארצנו'. כתוב 'לשוב לארץ אבותינו'.

"לשוב היה מרכיב של שחזרת. גם חלק מהמארש, מהגיוס, מההשפעה, מהסוגסטיה של תנועה פוליטית חדשה ותנועה אידיאולוגית חדשה. אבל זה לא היה העיקר, זה לא היה המרכיב העיקרי, זה לא היה המניע העיקרי. אלא הסבל והרדיפות והידיעה ששום דבר אחר לא עוזר. לא ההסתגרות בתוך הגטו ולא התבוללות מוחלטת, זה לא עוזר…זה לא בא מהשחזרת. זה לא נולד רק ולא בעיקר מ'השנה הבאה בירושלים'. באמת לא היה לאן ללכת".

השחזרת, כדברי עמוס עוז, "הייתה תבלין, הייתה דחף, הייתה המנון, הייתה שיר, הייתה כוח ממריץ". בגרסתו היא בלתי אפשרית:

"באותו מובן שבלתי אפשרי לחזור לליפתא. פיזית זה בלתי אפשרי. לא בגלל הערבים, לא מפני שהם לא תופסים שזה שלנו ולא שלהם, ובטמטומם חושבים שזה שלהם ולא שלנו. זה בלתי אפשרי מפני שהאנשים האלה, חולי השחזרת אצלנו, מחפשים במרחב משהו שאבד להם בזמן. אתה רוצה את בית המקדש, כתוב שיר. אורי צבי גרינברג עשה את זה יפה מאוד. תכתוב מחזה, תעשה סרט. תכתוב רומן. תתגעגע. איש לא צריך לוותר על געגועיו…אתה רוצה לשחזר בדמיונך, שחזר בדמיונך. אתה רוצה לפנטז על האישה שכל כך אהבת לפני עשרות שנים, תפנטז עליה כמה שאתה רוצה. תכתוב עליה. תתגעגע אליה. תעשה לה בדמיונך כל מה שעולה בדעתך ועוד יותר. רק אל תנסה ללכת עם הגעגועים שלך לכספומט".

"האנשים האלה, חולי השחזרת אצלנו, מחפשים במרחב משהו שאבד להם בזמן. אתה רוצה את בית המקדש, כתוב שיר […] כתוב מחזה, סרט. רומן…תתגעגע…רק אל תנסה ללכת עם הגעגועים שלך לכספומט"

ומכאן שוב לאנלוגיה שבין שיבה אל אהבת נעורים לבין פנטזיית השחזרת:

"וזה נכון לגבי הרצון לתפוס כל גבעה בשטחים. נניח שיתפסו כל גבעה. נניח שכל הערבים ילכו מפה או יולכו מפה. אז יהיו רמזורים ומחלפים. זה לא יהיה הנוף התנ"כי שמתגעגעים אליו. זאת לא תהיה ארץ הנביאים עם הזית והתאנה והמעיין והעדר. אלה לא יהיו הכפרים השלווים של עובדי האדמה. ולא יהיה איש תחת גפנו ותחת תאנתו".

"…זאת מחלת השחזרת. אני רוצה לומר לכם: הדבר שמאיים יותר מכל על מדינת ישראל זה השחזרת, שהייתה מרכיב, הייתה תבלין בציונות, הולכת ונהיית מוטיב שליט. אני אומר לכם, אנשים מתים מהמחלה הזאת. או משתגעים. אני מפחד נורא".

שלומית טנא היא עיתונאית לשעבר (ב"על המשמר" ובהמשך ב"ידיעות אחרונות")..יוצאת קיבוץ. ב-1981 החלה בסיקור עיתונאי שוטף של הקיבוצים.