את לוח השחמט הצבעוני והיפהפה של מאסימו קאופמן ראיתי במוזיאון לאומנות מודרנית במילאנו. צילמתי במהירות ושלחתי את התמונה לאחיין, שבאופטימיות הרעננה שלו עדיין מנסה לשכנע אותי ללמוד את המשחק המתוחכם הזה. "וואו" הוא כתב מה שכל אוהב שחמט שמכבד את עצמו אמור לענות: " זה מגניב, אבל מבלבל. חחח איך אפשר לשחק ככה?"

"האומן טוען שאפשר לשחק למרות הבלבול שנוצר מאינספור האפשרויות. אבל אולי אפשר לקחת את זה צעד קדימה?" שאלתי. "מעבר ליופי של הלוח והכלים הצבעוניים, כשנעים מהדואליות של שחור מול לבן ונפתחים למגוון – המשחק משתנה. במקום שנשחק אחד נגד השני לניצחון או לתבוסה נוצר משהו חדש".  דיברנו על איך משחק חדש כזה יכול להיראות. אולי סוג של ריקוד? אולי שיתוף פעולה? אולי משהו אחר לחלוטין?

לוח שחמט צבעוני של מאסימו קאופמן, מוצגת במוזיאון לאומנות מודרנית במילאנו (צילום: שרון אביטל)

בשנים האחרונות אני חשה בחיי האישיים את מה שרבים חווים גם כן: עימותים קשוחים עם מכרים, ידידים, קולגות וחברים בארץ ובחו"ל, שמובילים אפילו לפרידות. ויכוחים בנוגע למדיניות הקורונה והחיסונים, עימותים בנוגע להפיכה המשטרית, למלחמה בעזה. העימותים האלו מתנהלים ברטוריקה אלימה ("פרזיטים ורוצחים" קראו הפוליטיקאים למי שלא התחסן, "כולם טרוריסטים כולל הילדים" אמרו על הפלסטינים, "הם נאצים" אומרים על צה"ל ועל ישראל כולה).

בשנים האחרונות אני חשה בחיי האישיים את מה שרבים חווים גם כן: עימותים קשוחים, המתנהלים ברטוריקה אלימה, עם מכרים, ידידים, קולגות וחברים בארץ ובחו"ל, שמובילים אפילו לפרידות

אחד מהכשלים הלוגיים הגדולים ברטוריקה הוא צמצום האפשרויות לשתיים בלבד. "אתם אתנו או בלעדינו במלחמה בטרור", הכריז ג'ורג' בוש ג'וניור אחרי הפלת מגדלי התאומים. זו אמירה שנשמעת חזקה ומרשימה ומחייבת אותנו בנקיטת בעמדה ברורה. מי רוצה להיות בעד הטרור? מי רוצה להיות נגד ארה"ב הגדולה?

האפשרויות במציאות הן רבות ומגוונות בהרבה: אפשר להיות גם נגד הטרור וגם נגד מדיניות ארה"ב, אפשר להיות אדישים, אפשר להיות נגד הטרור אבל לא לתמוך במדיניות ארה"ב ואפשר להיפך. המציאות מורכבת, אבל לאנשים ולקבוצות שונות יש אינטרס לצמצם בפנינו את מנעד האפשרויות כדי לאלץ אותנו להיענות להם. כשאומרים לנו, למשל: חייבים לבנות תחנת כוח בשמורת הטבע הזאת או שלא תהיה לנו אנרגיה – האם הקביעה הדואלית והנחרצת הזו נכונה? בדרך-כלל קיימות אפשרויות נוספות שרוצים להשכיח מאתנו.

זכורה לי אינטרקציה משפחתית באחת מארוחות השבת לפני אי אלו שנים. אני לא זוכרת את ההקשר המדויק, אלא רק את מילות הסיכום של אחי: "החיים לא מצטמצמים לשחור ולבן, הם בגווני אפור". אחותי, שהייתה אז טינאייגרית וכדרכם של בני הגיל הזה – דיכוטומית ומלודרמטית נזעקה: "אני שונאת אפור". "אז תחשבי על זה בגוונים של טורקיז" הוא ענה.

"מדוע טורקיז?" שאל אותי חבר אחר כשדיברנו על הנושא לא מזמן בביתו שבטוסקנה. "הוא בחר דוגמה אקראית של צבע שפחות משויך עם שעמום", עניתי. "אבל גם הטורקיז מצמצם את שפע הצבעים והאפשרויות", הוא מחה. "נכון, אבל יש גם יופי בעובדה, שככל שיורדים לרזולציה של כל צבע מבחינים במגוון שבתוכו והמציאות פוסקת להיות בינארית. כמובן, כשעושים זום אאוט ויוצאים מהדרמטיות של שחור מול לבן ואפילו של האפורים ושל הטורקיזים -מבחינים במגוון אינסופי ומרגש. המציאות הרי מורכבת אפילו מזה – מגוון הריחות למשל גדול אפילו ממגוון הצבעים. המציאות מופיעה בקשת החוויה החושית, וכשפוגשים את המגוון אנחנו פחות מצומצמים, יש יותר נקודות מבט, יש פחות טעם במלחמה".

כשיוצאים מהדרמטיות של שחור-לבן ואפילו האפורים והטורקיזים -מבחינים במגוון אינסופי ומרגש. המציאות מורכבת וכשפוגשים את המגוון – פחות מצומצמים, יש יותר נקודות מבט ופחות טעם במלחמה

אבל איך להביא את הצבעים לשיחות ולעימותים שלנו עם אנשים? איך לעשות אינטגרציה של ההבנה הזו בחיי היום יום?

"מביאים את המרחב" ענה הידיד שלי בעודו מתבונן על גבעות טוסקנה. מחקרים מראים, שכשאנשים מתבוננים אל האופק, הם אופטימים יותר ויכולים למצוא זוויות התבוננות חדשות באותו המצב.

במציאות הישראלית המרחב שלנו מצומצם מאוד: שטח המדינה קטן והאוכלוסייה רבה ומרוכזת, הבנייה מתפתחת לגובה וכתוצאה מזה גם את השמים אנחנו מתקשים לראות. בלילה, האורות חזקים ומסונוורים והכוכבים נעלמים מעינינו.

רעש הבנייה של התמ"אות האינסופיות והרכבות וגידול האוכלוסייה מצמצם אף הוא את המרחב שלנו. איך למצוא אותו מחדש? בבודהיזם הטיבטי יש תרגולים, שעוזרים להבין את אלמנט המרחב בגוף ובתודעה. למשל, בהייה והתמזגות עם תכלת השמים, או תרגולי נשימה מיוחדים.

הידיד האיטלקי שלי השתמש במטאפורה שימושית: בינאריות נמתחת כמו חוט מנקודה לנקודה – אך מה קורה כשפורמים את הקשר באחד מהקצוות?  המרחב נפתח. מדובר בשחרור מצמידות לתפיסה מסוימת והרפיה. בשביל מרחב צריך להקשיב ולהתבונן – בעצמנו, באחרים, בהקשר. צריך להרפות, לחמול – אי אז גווני המציאות מתגלים.

במציאות הישראלית המרחב שלנו מצומצם מאוד: שטח המדינה קטן והאוכלוסייה רבה ומרוכזת, הבנייה מתפתחת לגובה ולכן גם את השמים אנו מתקשים לראות. עם האורות המסוורים בלילה גם הכוכבים נעלמים 

רבים מאתנו מתמודדים בשנתיים האחרונות ובכלל בצורך בהצבת גבולות. כשגבולות המדינה והגוף נפרצים, הצורך הבסיסי הוא להגן, להתכווץ, לתקוף. איך לשמור על הגבולות של עצמנו ועדיין להיפתח למרחב?

כמתרגלים בודהיסטים אין סתירה. בעבר לימדו בשיעורי מדע, שהחלל מלא באטומים אשר המרחק ביניהם גדול, אך היום ידוע שרוב החלל לא מורכב מחומר. המרחב הוא ממד שאין בו דבר מלבד…מרחב. 

מבחינת תרגול התודעה, אחת המשמעויות של מרחב היא מודעות וקבלה – ראשית הבנה מה אנחנו חשים, נינוחות ורגיעה לתוך המקום הזה, ומכאן אפשר לפעול גם בעולם בצורה נינוחה יותר. פעילות מתוך רגיעה וחמלה לעצמנו ולאחר.

פעילות כזו בהחלט יכולה לכלול גם הצבת גבולות לאחרים. לעיתים מעשה חומל משמעו הפסקת אלימות אחרת, התרחקות. גם בהצבת הגבולות חשוב האופן בו זה נעשה, משום שפעולה מתוך פתיחות ולא מתוך כיווץ תצליח להבין יותר נקודות מבט ולפגוע פחות בכל המשתתפים.

משמעות הצבעים עם זאת, היא לא רק גיוון. בצבעים יש היבט משחקי. הם פחות רציניים, פחות תופסים את עצמם כקשיחים ויציבים. זה לא מקרי כנראה שהאופנה בשנים האחרונות, במיוחד בקרב צעירים, היא של גוונים מונוכרומטיים. המציאות לא רק מדכאת, היא גם נתפסת כמוחלטת ומתנצחת באופן שלא משאיר מקום לתהיות. מציאות מונוכרומטית היא "חד משמעית" ומחפה בנחרצות שלה על הבלבול, שהפך לבלתי נפרד ממציאות חיינו בהוויה דיגיטלית ומלחמתית.

האופנה בשנים האחרונות, בעיקר בקרב צעירים, היא בגוונים מונוכרומטיים. המציאות לא רק מדכאת, היא גם נתפסת כמוחלטת ומתנצחת בנחרצות שלא משאירה מקום לבלבול, שהפך בלתי נפרד ממציאות חיינו

אולי נפשנו מבקשת את השחור והלבן משום שאנו מחפשים עוגן במציאות של שינויים ומניפולציות? אולי אנחנו זקוקים לנחרצות כדי להתמודד עם הערפול והקושי במציאות הקואורדינטות בעת הסערה? אבל אולי אולי השחור והלבן רק מקשים עלינו יותר? אולי הם דוחקים אותנו אף יותר למציאות מסוכסכת?

איך להשיב את המשחקיות ואת הצבעוניות לחיינו? איך אתם מוצאים את המרחב בתוככם ובשיחות עם האחר?

שרון אביטל היא בעלת דוקטורט ברטוריקה מאוניברסיטת טקסס באוסטין. היא מרצה וחוקרת שכנוע, תקשורת בלתי מילולית, ותקשורת בין תרבותית. בשל הכובע הכפול שהיא חובשת כרטוריקנית וכמטפלת בשיטות שונות של רפואה משלימה, היא מתעניינת גם בקשר בין פוליטיקה ותהליכי ריפוי ושליטה (צילום: קובי וולף)