אם קיימת תופעה שניתן להגדיר כפשיטת רגל מוסרית, הרי שהיא באה לידי ביטוי השבוע. מצד אחד, משפחות פדויי השבי נאלצו להושיט יד לציבור הרחב ולבקש תרומות כדי לממן את שיקומם של יקיריהם. מצד שני, ראש הממשלה בנימין נתניהו הקצה שני מיליון שקלים לשינוי שם המלחמה ל"מלחמת התקומה".
שני מיליון שקלים הם סכום זעום ביחס לתקציב המדינה – אך עולם ומלואו עבור אלה שכבר הופקרו פעם אחת על ידי אותה מדינה, וכעת מופקרים בשנית ונאלצים לשקם את חייהם לבדם.
הציבור הישראלי, על כל ליבו הרחב, מבין היטב את מה שהממשלה מסרבת להפנים. ברגע שנודע על שובם של בר קופרשטיין, גלבוע דלאל, רום ברסלבסקי, האחים גלי וזיוי ברמן ומקסים הרקין – הושקו עבורם קמפיינים של גיוס המונים. אתמול הצטרפו למצעד הבושה הזה גם מתן צנגאוקר וחברתו אילנה גריצווסקי.
חברים, משפחות ואזרחים טובים מנסים לגייס מיליוני שקלים, רק כדי להעניק לצעירים הללו את מה שהמדינה הייתה מחויבת לספק באופן מיידי, ללא תנאי או בירוקרטיה: ביטחון כלכלי
חברים, משפחות ואזרחים טובים מנסים לגייס מיליוני שקלים, רק כדי להעניק לצעירים הללו את מה שהמדינה הייתה מחויבת לספק באופן מיידי, ללא תנאי וללא בירוקרטיה מסרסת: ביטחון כלכלי. האפשרות לנשום, להשתקם ולטפל בפצעי הגוף והנפש – מבלי להיאבק על הישרדות יום־יומית.
המדינה מצידה מתהדרת ב"מעטפת סיוע". על הנייר זה אולי נשמע סביר: מענק מיידי של 60 אלף שקלים, תגמול בגובה השכר הקודם למשך שנה, הכרה כנפגעי פעולות איבה עם 50% נכות אוטומטית וקצבה חודשית של כ־8,257 שקלים. יש גם סיוע ברכישת רכב ודירה. אלא שבמציאות, מדובר בפלסטר על פצע מדמם. אלו צרכים בסיסיים בלבד, רחוקים מלענות על עומק המשבר.
כדי להשתקם משנתיים בשבי, נדרש הרבה יותר מכך. האנשים האלה אינם יכולים לחזור לעבוד לא למוחרת השחרור – וגם לא בשבועות או בחודשים הקרובים. משפחותיהם קרסו כלכלית לאחר שנתיים של מאבק מתמשך. רבים מהם, תושבי העוטף, נותרו ללא בית לשוב אליו. הסיוע הממשלתי הוא טיפה בים של צרכים אמיתיים – ים של טראומה, אובדן ודרך ארוכה לריפוי.
בזמן שפדויי השבי נאלצים להתמודד עם העלבון שבגיוס תרומות, שרי הממשלה היו עסוקים בדברים החשובים באמת – חלוקת כספים קואליציוניים
אבל האבסורד אינו נעצר כאן. בזמן שפדויי השבי נאלצים להתמודד עם העלבון שבגיוס תרומות, שרי הממשלה היו עסוקים בדברים החשובים באמת – חלוקת כספים קואליציוניים.
במקום לדון בהגדלת הסיוע המיידי לחטופים, השרים אישרו את הצעת שר החינוך יואב קיש להקצות 36 מיליון שקלים ל"חיזוק פעילות הגרעינים התורניים". זאת תוך התעלמות מהמלצות ועדת היגוי מקצועית שקבעה שיש להתנות את התמיכה בהיקף הפעילות. אך מדוע לתת לעובדות או לשיקולים הגיוניים להפריע, כשהאפשרות לחלק כספים למקורבים עומדת על הפרק?
ומי מנצח על התזמורת המנותקת הזו? שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. אותו שר שאמון על הקופה הציבורית – שהיה צריך להיות הראשון שידרוש להעביר כל שקל פנוי לטובת פדויי השבי ומשפחותיהם – מתנהג כאחרון הטוקבקיסטים. במקום לנהל את כלכלת המלחמה והשיקום, הוא מצייץ סיסמאות ברשת X, כאילו היה אוהד בדרבי תל־אביבי ולא האיש האחראי אם תהיה מלחמה – או לא.
בסופו של דבר, סמוטריץ' שכח שלפני שהוא צייצן הוא שר אוצר. לפני שהוא מחרחר מלחמות ברשתות – הוא נושא באחריות לגורלם של אזרחים שהמדינה כשלה בהגנה עליהם.
הפער בין הציבור לממשלה מעולם לא היה גדול יותר. הציבור פותח את לבו ואת ארנקו, מבין את גודל השעה ואת החובה המוסרית. הממשלה, מנגד, עסוקה בפוליטיקה קטנה, במיתוג עצמי ובדאגה למקורבים
הפער בין הציבור לממשלה מעולם לא היה גדול יותר. הציבור פותח את לבו ואת ארנקו, מבין את גודל השעה ואת החובה המוסרית. הממשלה, מנגד, עסוקה בפוליטיקה קטנה, במיתוג עצמי ובדאגה למקורבים. היא שולחת את גיבוריה לקבץ נדבות – בזמן שהיא מבזבזת את כספי המיסים שלהם על מהלכים ציניים שנועדו להבטיח את הישרדותה הפוליטית.
זו אינה רק מדיניות כלכלית כושלת. זו פשיטת רגל ערכית ומוסרית מהדהדת.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו