אנו רואים אותן ברחוב הישראלי, מחזיקות שלטים עם מסרים פשוטים: "בשביל החיים", "שלום אינו מחיר – הוא חובה מוסרית", ו"לא הורגים ילדים". זוהי בדרך כלל דמות האם שנושאת את הזעקה, את המצפון הציבורי. הן לא מבקשות כוח, אלא אחריות. קבוצות כמו "ארבע אימהות", "אימהות נגד אלימות" ו"האימהות של החטופים" זוכות ללגיטימציה מיתית לומר "די למלחמה".

אבל הלגיטימציה הזו חושפת שבר עמוק: המדינה שלנו הפכה כל כך גברית, עד שנדמה שמוּסָר הפך כמעט לתכונה נשית בלבד. כאילו האחריות, החמלה והגבול האנושי יצאו מהשפה המדוברת.

הלגיטימציה של האימהות לזעוק חושפת שבר עמוק: המדינה שלנו הפכה כל כך גברית, עד שנדמה שמוּסָר הפך כמעט לתכונה נשית בלבד. כאילו האחריות, החמלה והגבול האנושי יצאו מהשפה המדוברת

השאלה הגדולה היא: מה זה אומר עלינו כחברה, כשמוסר הפך לנחלת האימהות בלבד? ואיפה האבות?

היעדרות הקול הגברי והאתוס הצבאי

היכן הקול הגברי שאומר: "זה לא מוסרי", "זה לא אנושי", או "את זה לא נעשה"? מדוע גברים ישראלים – לוחמים, מפקדים ומנהלים – שותקים דווקא כשהמאבק הוא על ערכים, ולא על גבולות?

היעדרות האבות היא גם הֵעָדְרָהּ של שפה מוסרית גברית. החברה לא יצרה לגברים מרחב שבו הם יכולים לדבר על חמלה בלי לאבד מעמד, להביע חרטה בלי להיראות חלשים, או להודות באשמה בלי להיחשב בוגדים. וכך נוצר מצפון מגודר מגדרית: מוסר שמור לנשים, וכוח שמור לגברים. זו התמצית של המשבר הישראלי – לא רק ביטחוני או פוליטי, אלא מוּסָרִי.

המקור לשתיקה הזו טמון עמוק בתרבות הצבאית. בתרבות שבה גבריות נמדדת בכמה אתה מסוגל להילחם – ולא בכמה אתה מסוגל לעצור. גברים חוששים שקריאת תיגר מוסרית תתפרש כבגידה, בעוד נשים, שלא הוטענו באותה חובת נאמנות ביטחונית טוטלית, יכולות לדבר בשם מוסר אוניברסלי. הפרדוקס נחשף: דווקא מי שלוחם למען החיים, נֶאֱלַם כשהשאלה היא על החיים עצמם.

זה לא חלום, זו הייתה הנורמה: כוחה של האתיקה

כמעט כל חדר שבו מתקבלות החלטות ביטחוניות – הקבינט, המטכ"ל, המל"ל – הוא חדר גברי לחלוטין. השפה שם ביטחוניסטית: "הרתעה", "תמרון", "נזק אגבי". המילים "חמלה" ו"השלכות אנושיות" כמעט ואינן נשמעות. וכך נוצרה "אתיקת הכוח" – תפיסה שלפיה כל מה שמחזק את המדינה מוצדק, ושיקול מוסרי נדחק לשוליים.

היעדרות האבות היא הֵעָדְרָהּ של שפה מוסרית גברית. החברה לא יצרה לגברים מרחב לדבר על חמלה בלי לאבד מעמד, להביע חרטה בלי להיראות חלשים, או להודות באשמה בלי להיחשב בוגדים. כך נוצר מצפון מגודר מגדרית

בישראל של היום, מה ש"אפשר" (לפי חוק) הפך להרבה יותר חשוב ממה ש"ראוי". אבד לנו המושג הבריטי: "It's not done" – יש דברים שפשוט לא עושים, לא כי הם אסורים, אלא כי הם חוצים את גבול המכובד והמוסרי.

אבל זה לא תמיד היה כך.

אני מגיע מתוך אותה מערכת: מעל עשרים שנות שירות כקצין ומפקד בחיל האוויר. הייתי שותף לנושא הקצאת המטרות לתקיפה, ואני מעיד: בתקופתי, בכל פעם שהיה חשש לנזק אגבי בלתי-מידתי – המטרה בוטלה לחלוטין. לא כי החוק אסר, אלא כי ידענו שיש דברים שפשוט אינם ראויים.

זוכרים את הסיפור שפורסם בזמנו בגאווה על ידי מפקד חיל האוויר? על המוביל שהחליט לבטל תקיפה יזומה כיוון שזיהה אדם בלתי מעורב סמוך למטרה. הערכים ניצחו את היכולת המבצעית.

ואולי הדוגמה החזקה ביותר היא זו: מפקד חיל האוויר לשעבר, אליעזר שקדי, הפך את האחריות המוסרית ליעד מבצעי לכל דבר. שקדי התגאה בכך שקיבל את הפיקוד כשהיחס בין פגיעה במבוקשים לפגיעה בלא מעורבים עמד על 1:1, והוא הציב שיפור ביחס זה כיעד מרכזי. כשהוא סיים את תפקידו, היחס עמד על 1:24.

זה מוכיח שהמוסר לא רק נשמר – הוא נוהל והושג כחלק ממצוינות צבאית.

מנהיג אמיץ איננו זה שעושה מה שאפשר, אלא זה שאומר "עצור". כי חברה, שבה רק נשים שואלות "מה מוסרי", היא חברה שבה הגברים ויתרו על חלק מהאנושיות שלהם.

כקצין ומפקד בחיל האוויר השתתפתי בהקצאת מטרות לתקיפה. אני מעיד: בתקופתי, כשהיה חשש לנזק אגבי לא-מידתי – המטרה בוטלה לחלוטין. לא כי החוק אסר, כי ידענו שיש דברים שפשוט אינם ראויים

המנהיג הוא האבא, והאם היא המחאה

הדיכוטומיה הזו מתבטאת גם בבית: האבות מייצגים שליטה וסמכות, והאימהות מגלמות דאגה, מצפון וחֶמְלָה. כשאנו נותנים את ההנהגה לגנרלים, אנחנו בוחרים בדמות האב השומר, ובאותה נשימה אנחנו שולחים את דמות האם לעמוד בחוץ עם שלט.

כשהבן מתגייס, האב מדבר על שליחות ואחריות, והאם מדברת על פחד ועל חיים. זהו דיאלוג שבין ציווי לִדְאָגָה, שבין ציות לַמַּצְפּוּן. במקום שבו ההנהגה גברית והמחאה נשית, נוצרה תרבות שבה הכוח מנותק מהמוסר. 

הדרך לתיקון: לגשר על הפער האנושי

השינוי לא יקרה רק אם נוסיף נשים לשולחן ההחלטות. הוא יקרה כשנמדוד מנהיגות לא רק לפי היכולת להכריע – אלא לפי היכולת לעצור. כשנשאל לא רק "איך מנצחים" אלא "איך נשארים בני אדם אחרי הניצחון".

אם נרצה חברה מוסרית באמת, נצטרך לשבור את הדיכוטומיה בין חמלה לעוצמה. נאפשר לגברים להיות מוסריים – בלי להתנצל. במובן הזה, התופעה של יאיר גולן, למשל, היא תרבותית: גבר, קצין ולוחם, שמדבר בשפת האחריות – הוא לא מתבייש ברגש ולא מתנצל על מצפון. במובן מסוים, הוא היה אב שניסה להשמיע קול של אם. וזה בדיוק מה שחסר כאן – גשר אנושי בין אתוס הביטחון לאתוס המצפון. 

בסופו של דבר, המאבק הישראלי איננו בין ימין לשמאל – אלא בין אתיקה לכוח. בין האפשרי לראוי. 

גם בבית: האבות מייצגים שליטה וסמכות והאימהות מגלמות דאגה, מצפון וחמלה. כשאנו נותנים את ההנהגה לגנרלים, אנו בוחרים בדמות האב השומר, ובאותה נשימה שולחים את דמות האם לעמוד בחוץ עם שלט

המפכה האמיתית תתרחש – כשגברים ירגישו בנוח לְדבר בשפת מוסר. וכשאימהות לא יצטרכו עוד לצאת לרחוב כדי להזכיר למדינה את נִשְׁמָתָהּ.

השאלה איננה רק "איפה האבות". השאלה היא: מתי הם יחזרו לתודעה מוסרית שוויונית. היום שבו המוסר יחדל להיות מגדרי, והאחריות לא תישאר רק על כתפיהן של האימהות – יהיה היום שבו נוכל לומר באמת: גדלנו והתבגרנו כחברה וכמדינה.

ארנון הראל הוא כותב ואזרח הפועל במסגרת המחאה האזרחית בישראל. כתיבתו נעה על התפר שבין ניתוח ביקורתי לפעולה אזרחית, ומתמקדת בפערים שבין חוק, מוסר וכוח בפעולת מוסדות המדינה. הראל רואה בכתיבה עצמה אקט אזרחי, ובשתיקה לנוכח עוולות – צורה של שיתוף פעולה. 20 שנות קבע ועוד 15 שנות מילואים בחיל האוויר בתפקידי פיקוד בשדה, מודיעין ומטה; 25 שנות אפיון, עיצוב פיתוח וניהול פרויקטים של מערכות מידע גדולות; 6 שנות הוראה בתיכון. בעל השכלה אקדמאית נרחבת ומגוונת.