בשבועות האחרונים מפרסם המדען הראשי של משרד החינוך שורה של מחקרים שעניינם בחינות במערכת החינוך. ב-23 באוקטובר 2025 יצא פרסום בשם "מבחנים בעידן הבינה המלאכותית וטכנולוגיה מתקדמת".

בהמלצות שבסיום הסקירה של המדען הראשי נכתב: "א. להפעיל שיקול דעת בבחירת טכנולוגיות לצורך הערכה חינוכית. ב. להכיר את החוקים ואת התקנות המעודכנים כדי להשתמש באופן אתי בהערכה חינוכית המבוססת על טכנולוגיות מתקדמות. ג. להגביר את השקיפות כלפי הנבחנים והסכמתם לאיסוף נתונים תהליכיים ואישיים".

בהמלצות המדען הראשי נכתב, בין השאר, כי יש להפעיל שיקול דעת בבחירת טכנולוגיות להערכה חינוכית, להשתמש באופן אתי בהערכה חינוכית מבוססת טכנולוגיות מתקדמות, ולהגביר שקיפות כלפי נבחנים

ב-28 באוקטובר 2025 הובא לידיעתנו ההיבט של "היבחנות והכלה" המספֶר לנו ש"העיסוק בהכלה בהקשר של הערכה הולך ומתעצם בשנים האחרונות, נוכח ההכרה בכך שדרכי הערכה מסוימות עלולות להעמיק פערים, להנציח הדרה ולהשפיע על תחושת השייכות והמסוגלות של לומדים מרקעים מגוונים".

ההמלצות המרכזיות של הפרסום היו כדלהלן: הגברת מודעות לאי-שוויון בהערכה סטנדרטית; פיתוח מתודולוגיות שיתופיות בעיצוב הערכה; התייחסות לרווחה ולצרכים מגוונים של התלמידים ועוד.

יומיים אחרי הפרסום שלעיל החכימו אותנו ב"צרכי הנבחנים". כאן ההמלצות היו אלה: לבסס מנגנוני משוב שיטתיים מהתלמידים (להבנת צורכיהם ולקידום הערכה הוגנת); לאמץ את נקודת המבט של הפרט, להתאים הערכה לשונות ולצרכים הייחודיים של כל לומד; לחשוב על הערכה ככלי להעצמה ולפיתוח; מוצע ליצור לנבחנים הזדמנויות בחירה ותחושת השפעה על תהליך הלמידה וההערכה.

ההתייחסות האחרונה עד כה היא מן ה-11 בנובמבר, וכותרתה: "התאמות תרבותיות במבחנים". בעשורים האחרונים, נאמר שם, מתחזקת ההבנה כי הערכה חינוכית שאין בה התייחסות להקשרים תרבותיים מחזקת פערים, עשויה לפגוע בתחושת השייכות אצל תלמידים מקבוצות מיעוט, ומציגה תמונה חלקית של יכולותיהם.

למדידה החינוכית יש השפעה קרדינלית על החינוך, כאשר ראש החץ שלה, תעודת הבגרות – המושגת בעקבות בחינות הבגרות והציונים הניתנים להן – היא המטרה החשובה-המשותפת-היחידה במערכת החינוך הישראלית.

למדידה חינוכית יש השפעה קרדינלית על החינוך, כשראש החץ שלה, תעודת הבגרות – המושגת בעקבות בחינות הבגרות וציוניהן, היא המטרה החשובה המשותפת היחידה במערכת החינוך הישראלית

אבל לא מדובר רק בבגרויות; התלמידים נמדדים כל הזמן: בבחינות כיתתיות, ארציות ובין-לאומיות מסוגים שונים. הם לומדים לדעת מהר, ש"הישגים" הם ציוני מבחנים ו"זה מה שקובע".

החוויה הבית-ספרית המרכזית של התלמידים היא המבחנים הללו, שמהווים במקרים רבים גם גורם שלילי ביחסים המשפחתיים. הציונים מאפילים על העניין והסקרנות ועל כישורים אישיים בעלי חשיבות רבה מאוד.

השפעת המדידה על המערכת היא כה רבה, שהיא גוררת בעקבותיה תחרות עזה בין מוסדות החינוך. הבחינות הן שמכוונות את תוכן הנלמד ואת אופן ביצועו; והלמידה מצדה עוסקת במידה גדושה בהכנה לאותן בחינות.

והנה השאלה: מדוע אנחנו מודדים ובוחנים את התלמידים ככה, ללא-הרף? מדוע זה כה חשוב, אם זה חשוב? בעשורים האחרונים אנחנו מעניקים ציונים על אותם מבחנים סטנדרטיים בכיתה, בבית הספר, במדינה, לצורך מיונים בין "חכמים" לטיפשים". להגדרה "חכמים" ו"טיפשים", אף שאין לה תוקף – מאחר שכל אדם וכל תלמיד הוא חכם בצורה אחרת ובגיל אחר, כפי שלמדנו מתיאוריית "אינטליגנציות מרובות" של הווארד גרדנר – יש עדיין חשיבות חברתית עצומה.

את החשיבות הזאת מנצל המורה בכדי לשלוט בכיתתו, המנהל בכדי לשלוט במורים ומשרד החינוך בכדי לשלוט במנהלים. המבחן הוא אמצעי שליטה במקום ששם אמצעי משמעת או "מוטיבציה" אחרים נכשלים.

מדוע מודדים ובוחנים את התלמידים ללא-הרף? מדוע זה כה חשוב, אם זה חשוב? בעשורים האחרונים אנו מעניקים ציונים על אותם מבחנים סטנדרטיים בכיתה, בבית הספר, במדינה, לצורך מיונים בין "חכמים" לטיפשים"

ובכל זאת, יש חשיבות שהתלמיד יידע ויעריך מה הוא עשה ביום הלימודים שלו או בשבוע הלימודים. התלמיד, שאמור לפתח בבית הספר חשיבה ביקורתית, צריך חשיבה ביקורתית בראש ובראשונה ביחס לעצמו.

החשיבה הביקורתית הזאת אינה מצדיקה מבחנים, שנבדקים על ידי אחרים, אלא להפך; המבחנים הללו מחבלים בפיתוח חשיבה ביקורתית עצמית ולכן צריך לבטל אותם. במקומם יש לקיים פגישה שבועית של שלישיות תלמידים (קבועות), שיקיימו תהליך הערכה ביניהם.

כל אחד מחברי השלישיה ידווח בתחילה על מה שעשה בשבוע האחרון, ואחר כך יעביר ביקורת על עצמו ועל שני חבריו בהתאם למה שדיווחו. התלמידים יחליטו מה הם בודקים כל שבוע, וזה עשוי להשתנות: איך הוא תפקד בשיעורים (זה כולל את כל המינים), ממה התרשם במיוחד, היכן "פישל", במה עליו להשתפר וכיו"ב. המורה תעבור בין השלישיות לבחון איך מתנהלת השיחה – מה מידת יעילותה ורצינותה. בסיום השיעור ירשום כל תלמיד את מה שלקח מהשיחה ויעביר למורה.

יש חשיבות ברורה לתרגל את אופן החשיבה הזה החל מגיל צעיר, כיתות ב' או ג', לפני שהחלה שגרת המבחנים הבית-ספריים. רק כך יידעו התלמידים שזו אינה תקלה ש"קפצה" עליהם בחטיבת הביניים, אלא שיטה מכוונת וקבועה, שתעזור להם לפתח חשיבה ביקורתית לגבי עצמם ולגבי המתחולל סביבם.

תלמיד צריך חשיבה ביקורתית, בראש ובראשונה ביחס לעצמו. חשיבה זו אינה מצדיקה מבחנים, שנבדקים על ידי אחרים, אלא להפך; המבחנים הללו מחבלים בפיתוח חשיבה ביקורתית עצמית ולכן צריך לבטלם

מעולם במדינת ישראל לא היינו במצב, שחשיבות ההליך הזה היא כה קריטית. אי לכך, ראוי שאנשי משרד המדען של משרד החינוך יפנו את האנרגיה שלהם לכיוון ששווה באופן ברור להתאמץ עבורו.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.