סרטים אחדים קיבלו את השם "פחד" או וריאציות כמו "הפחד", "פסגת הפחד", "רחוב הפחד" ובדומה לכך. סבטלה, המשחקת בסרט הבולגרי "פחד", מאבדת את מקום עבודתה כמורה בכפר השוכן על גבול בולגריה טורקיה.

יום אחד, במהלך ציד ביער, היא נתקלת בבמבה, פליט אפריקאי המנסה להגר לגרמניה. ההחלטה לעזור לו תציב אותה בעימות חזיתי מול הכפר. סיטואציות אבסורדיות, קומיות וטרגיות ישנו את חייה כשהיא שוברת מחסומים של בדידות, צרות-אופקים וחשש מזרות, ומגלה עולם של רגשות מעבר לפחד.

במערכת החינוך הישראלית אנחנו נמצאים בדיוק בסרט הזה. מאמר מן השבוע האחרון קיבל את השם "מורה בבית ספר יסודי הפגינה בקפלן והוזמנה לשימוע. סעיף השימוע: העלבת הממשלה".

במערכת החינוך הישראלית אנחנו נמצאים בדיוק בסרט הזה. מאמר מן השבוע האחרון קיבל את השם "מורה בבית ספר יסודי הפגינה בקפלן והוזמנה לשימוע. סעיף השימוע: העלבת הממשלה"

מדובר בַמקרה של יעל לבקוביץ, והוא אחד מני רבים. "לא פחות מ–25 מנהלים ומורים סבלו מסנקציות שונות, מהערות ועד שימועים, משום שהביעו התנגדות למלחמה או מתחו ביקורת על הממשלה. וזה רק בתחום החינוך". 

המטרה ברורה: הפחד והמורא שמפעילים שר החינוך יואב קיש והממשלה כולה על המערכת החינוכית הממלכתית, תפקידם לאפשר צמיחה של תלמידים בעלי זיקה פוליטית מסוימת, או נכון יותר בעלי זיקה אישית מסוימת, ושנים רבות אנחנו מדברים במקום הזה על ראש הממשלה בנימין נתניהו.

בין שלוש המילים – ערכים, השקפת-עולם ופוליטיקה – מבקש שר החינוך רק את הצד הפוליטי הנאמן למנהיג. לנאמנות הזאת אין זיקה לערכים ולהשקפת עולם, אלא למה שאומר ה"קיסר", גם אם דבריו מתובלים בשפע של שקרים, שחיתות וכוח. שר החינוך שלמד היטב את השיעור, פועל במלוא העוצמה לכפות את הפוליטיקה שלו בכדי למנוע חופש דעה, סקרנות, פתיחות לרעיונות מגוונים וביקורת.

הצלחת השר היא רבה, שכן הטרור החינוכי נמשך כבר זמן, ויש מעט א.נשים שמוכנים להפסיד את מקום עבודתם בשל נאמנות לערכים, ולהיות מושלכים מן המערכת. נכון שלא בקלות אפשר להשמיט היום מורה מן המלאי, שכן הוא יחסר מאוד, אבל ככל הנראה לא יהיה צורך להתמודד עם מורים סוררים רבים, שכן, מרביתם – פחד אחזם.

ראש הממשלה לכד את כלל השרים, ואלה מחזיקים וחוזרים אחריו, כי גם הם נגועים בפחד. וכך מחלחל הפחד לכל מערכת, ארגון ומוסד. אז נוריד את הראש ונתכופף עד חלוף הגל העכור, כך אומרים לעצמם ודאי מורים רבים, בתקווה שתגיע תקופה אחרת שתביא עמה די אור, אופטימיות ורווחה.

הדרך השונה, עליה אני רוצה להתעכב, היא המאבק. ציבור המורים מקיף קרוב למאתיים אלף אישה ואיש, המון. עם זאת, חרף המספר הגבוה, הם חסרי מנהיגות. ארגון המורים והסתדרות המורים אדישים לעניינים דוגמת זה שבו עוסק המאמר, והם מוצאים עניין רק בַמאבקים הכלכליים של איגוד מקצועי, שאינם כוללים את התכנים שעבורם נאבקים: הפדגוגיה, הערכים ורמת ההשכלה.

הצלחת השר רבה, כי הטרור החינוכי נמשך מזה זמן, ומעטים מוכנים להפסיד את עבודתם בשל נאמנות לערכים. נכון שלא בקלות אפשר להשמיט היום מורה מן המלאי, אך נראה שלא יהיו מורים סוררים רבים, כי רובם אחוזי פחד

ציבור המורים צריך – לא צריך אלא חייב – להעמיד לעצמו מנהיגות שעוקפת את האדישות של האיגוד המקצועי ואת הפחד שמשדרים השר ועוזריו, ולהתחיל לדבר בגלוי על 13 מטרות החינוך (שנת 2000) שכלולות בחוק.

אני מביא כאן תמצית קצרה של המטרות, למען הבן את הכיוון ההומניסטי שלהן שאין לטעות בו:

• לחנך אדם להיות אוהב אדם.
• להנחיל את העקרונות שבהכרזה על הקמת מדינת ישראל  ברוח הכרזת העצמאות, ואת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
• לחנך לחתירה לשלום ולסובלנות ביחסים בין בני אדם ובין עמים.
• לחזק את כוח השיפוט והביקורת, לטפח סקרנות אינטלקטואלית.
• להעניק שוויון הזדמנויות לכל ילד וילדה, לאפשר להם להתפתח על פי דרכם וליצור אווירה המעודדת את השונה והתומכת בו.
• לפתח יחס של כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לארץ.
• להכיר את השפה, התרבות, ההיסטוריה, המורשת והמסורת הייחודית של האוכלוסייה הערבית, ולהכיר בזכויות השוות של כל אזרחי ישראל.

וכך עוד הרבה – הנוסח המלא נמצא בגוגל.

הפחד שעובדי מערכת החינוך – מורות/ים, מנהלות/ים, עובדות/י המשרד במחוזות או ברשויות – אחוזים בו, חייב להרפות ולעזוב. מטרות החינוך שבחוק צריכות להיות כלי המאבק החשוב והעוצמתי.

במאמר המוזכר למעלה, על יעל לבקוביץ, מוזכרות מטרות אחדות, אך הן לא משמשות לכלי מאבק של המורה נגד טענות המשרד. הסתדרות המורים או ארגון המורים, כצפוי, כלל אינם נזכרים במאמר.

הפחד שעובדי מערכת החינוך – מורות/ים, מנהלות/ים, עובדות/י המשרד במחוזות או ברשויות – אחוזים בו, חייב להרפות ולעזוב. מטרות החינוך שבחוק צריכות להיות כלי המאבק החשוב והעוצמתי

כפי שאנו רואים, אין למורים אמצעים רבים להסתייע בהם במאבק כנגד הטרור של שר החינוך ועוזריו; אבל האמצעי שכן ישנו בידיהם לא יסולא בפז. הדרך להחיות את מערכת החינוך עוברת דרך מטרות החינוך, ודרך הנכונות לעשות בהן שימוש.

ד"ר אברהם פרנק נולד בקיבוץ גן שמואל ב-1945, והוא חבר בו עד היום. מ-1972 עד 2007 עסק בחינוך פורמלי, מחצית התקופה כמנהל תיכון. ב-2008 עשה דוקטורט על מנהלי בתי ספר, הפך לפעיל חברתי בנושא החינוך, וכתב מספר ספרים ולא מעט מאמרים על המערכת. החל מ-2018 פעיל גם בנושא הקיימות; זהו בעיניו האתגר הראשי העומד בפני האנושות.