מורעשים אנו כל הזמן באלי פלדשטיין. מלא פרשנים מכל קצוות הקשת הפוליטית מפלדשטיינים ארוכות בפאנלים. מומחים גדולים לפלדשטיינות מוזמנים לצרוח את משנתם באולפנים מי"א ועד ט"ו. יש דורשים בפלדשטיין ויש המעלים ביונתן אוריך. יש המתפלפלים גם בשרוליק איינהורן ואפילו כאלו המעזים להלעיז על גלימת המלוכה.

אם מסלקים את מה שלא תואם בין מומחה אלמוני לפרשן פלוני, אז נשארים מספר סלעי קיום פלדשטיינימים שעליהם אין מחלוקת במדינת הגמדים (אבל חכו קצת, הנה מגיעה מחלוקת טרייה). באקט אקרובטי מעורר השתאות מפרשן גם הפלדשטיין את עצמו, אם כי לא ברור לציבור הקדוש אם דברי אלוהים חיים הם, או שמא, שומו שמיים, דברי בלע הם.

יש דורשים בפלדשטיין ויש המעלים ביונתן אוריך. יש המתפלפלים גם בשרוליק איינהורן ואפילו כאלו המעזים להלעיז על גלימת המלוכה. ו באקט אקרובטי מעורר השתאות מפרשן גם הפלדשטיין את עצמו

כפי הנראה קיבל הפלדשטיין, ביחד עם איינהורן, שלושים שקלי כסף כדי לפעול למען קוניהם שוכני המדבר. לפחות הפעם, שלושים שקלי הכסף לא יגרמו כנראה לצליבה של אף אחד בגבעת גולגולתא. ואם מותר לי לרגע לזג הצדה מהזיג, לא יכלו למצוא שמות יותר מוצלחים לאנטגוניסטים אלו? פלדשטיין ואיינהורן, באמת? למה לא רוזנקרנץ וגילדרשטרן? אפשר ללהק את אוריך בתפקיד המלט, את בנימין נתניהו בתפקיד דודו של המלט, ואת טלי גוטליב בתפקיד אופליה (איפור מתאים כבר יש). חבל שהטייפקאסט של הגברת הוא ליידי מקבת, מה שמקלקל את המחזה.

המידע העולה ממגילות הקלף מגלה שקשרו הקושרים, למען בצע כסף, להאדיר את שמם של רוכבי גמלי המרצדס ולהשחיר את פני יושבי ארץ הנילוס. בנוסף, הם כנראה העבירו בסתיו שעבר מגילות גנוזות לעיתון באשכנז לאחר רצח ששת החטופים, כדי לשכך את זעם ההמון.

ויצאו שופרות מימין ומשמאל לכיכר הפייסבוק, הטוויטר ולערוץ ט"ו בעל המגל המחודד, ושפכו זעמם על הקושרים. שופרות השמאל הגדילו בשקל ושפכו רותחין גם על המנהיג. בעוד תרועות השופר מימין התמקדו בבידוד המנהיג מהקושרים: כל כולו מרוכז בענייני המדינה ולכן אין הוא שולט על כל הדגים השוחים סביבו באקווריום. אז חלק מהדגים קיבלו שקלי כסף כדי להאדיר שם רוכבי המרצדס מהמדבר. אין רבב מזה נוגע בשולי גלימת המנהיג. ראשו בעננים, גוו זקוף, ערמוניתו נעדרת, מבטו מופנה אל האופק והוא לא אחראי לזוטות. נהפוך הוא, בצו המנהיג יצא פלדשטיין להשמיד, לאבד, לחסל, להחביא ולנטרל את האחריות אחת ולתמיד.

לא יכלו למצוא שמות יותר מוצלחים לאנטגוניסטים אלו, פלדשטיין ואיינהורן? למה לא רוזנקרנץ וגילדרשטרן? אפשר ללהק את אוריך כהמלט, את נתניהו כדודו של המלט, ואת טלי גוטליב כאופליה (איפור מתאים כבר יש)

אין להטיל דופי במנהיג כה גדול. סמוך אני ובטוח שאין ידו במעל כלל. כל עוונו הוא בשכירת הקושרים לעבוד בחצרו. איך מנהיג כה גדול מצליח להכניס לחצרו מלחכי פנכה נחותים כאלה? אולם, אם נבחן כליות ולב נגלה שאחים ורעים יש למנהיגנו. רבים המנהיגים, גם בחצרותינו וגם בארצות הגויים, הממלאים טירותיהם בחדלי אישים מסוגים רבים ומשונים.

וכאן מגיעה התופעה המופלאה באמת, אותו פלא ביולוגי־פוליטי שטרם זכה לערך מסודר במגילות הציבוריות: חוק שימור האפסים סביב המנהיג. ככל שהמנהיג גדול יותר בעיני עצמו, כך קטנים יותר הסובבים אותו במציאות. לא מדובר בתקלה נקודתית או במנהיג מוכה סנוורים, אלא במנגנון מובנה, משומן בשמן הקודש, המופעל בדבקות ובמסירות.

שהרי מנהיג רעיל אינו אוהב הפתעות. הוא אוהב שקט. ובעיקר הוא אוהב שקט שמתחפש להסכמה. אנשי מקצוע אמיתיים, רחמנא ליצלן, נוטים לשאול שאלות, להרים גבה, או גרוע מכך, להציג נתונים. חדלי אישים, לעומת זאת, מצטיינים באמנות ההנהון הקצבי. הם מהנהנים בבוקר, מהנהנים בצהריים, ומהנהנים גם אחרי שהספינה כבר פוגעת בקרחון. זוהי סגולה נדירה, הראויה לקידום וראויה עוד יותר להיות מודבקת ללוח השעונים בכרכרה החשמלית של כל אזרח ואזרחית.

בחצרות אלו לא מחפשים מצוינות אלא התאמה. לא חכמה אלא נאמנות. לא אמת אלא נרטיב. וככל שהאיש ריק יותר, כך הוא כלי קיבול מושלם לרצון המנהיג. הוא לא יתעקש, לא יתנגד, לא יבלבל את המוח עם מצפון או אחריות. הוא יחתום, יפיץ, ויברך בשם המנהיג על כל מעשה, גם אם מחר יבואו מגילות חדשות ויספרו סיפור אחר לגמרי.

בחצרות אלו לא מחפשים מצוינות וחכמה אלא נאמנות. לא אמת אלא נרטיב. וככל שהאיש ריק יותר, כך הוא כלי קיבול מושלם לרצון המנהיג. הוא לא יתעקש, לא יתנגד, לא יבלבל את המוח עם מצפון או אחריות

וכך נוצר אקווריום עכור, שבו שוחות רכיכות במקום כרישים, וכולם משוכנעים שהבעיה היא במים. המנהיג, כמובן, אינו אשם. הוא הרי מוקף באנשים שאישרו לו שוב ושוב שהכול בסדר. ואם משהו לא בסדר, סימן שהעם לא הבין, שהתקשורת עוינת, שהמציאות מורכבת, או שהאלים בחרו לנסות אותנו פעם נוספת.

בסופו של דבר, המנהיג הרעיל אינו קורבן של הסובבים אותו. הוא אדריכל סביבתו. הוא בחר בה בקפידה, טיפח אותה במסירות, והפך אותה למראה מעוותת המשקפת לו בדיוק את מה שרצה לראות: גדולה, צדק, וחפות מוחלטת. וכאשר החצר מתמלאת עד אפס מקום בחדלי אישים, אין זה כישלון מנהיגותי. זהו הישג.

ולמי שעוד מתקשה לזהות את החיה בסבך, ניתנו סימנים לעם, ולא במקרה ניתנו, שהרי גם במשלי חיות יש צורך במפתח. מנהיג רעיל, ראשית כל, ידבר תמיד בלשון רבים כשהוא נכשל, ובלשון יחיד כשהוא מצליח. "אנחנו טעינו" יהדהד בחלל האולם, אך "אני הובלתי" ייחרט באבן. הוא ידרוש נאמנות מוחלטת אך יקרא לה "אחדות", יבקש שתיקה אך יכנה אותה "אחריות לאומית", ויפחד מביקורת יותר משהוא פוחד מאויב.

סביבו תמיד ירחפו חירומים קיומיים, כי בלעדיהם עלול ההמון לשאול שאלות, וחס ושלום להבין. הוא יחליף אנשי מקצוע כמו גלימות חורף, אך יקפיד להשאיר לצידו את מלחכי הפנכה, שהרי הללו אינם מחליפים דעה, רק אדון.

הוא יטיף למשילות אך יברח מאחריות, יישא נאומים על מוסר אך ינהל פנקס חשבונות של נאמנויות, וכאשר יבוא יום הדין הציבורי, הוא לא יירד מן הבמה, הוא ייגרר ממנה, מלווה בזעקות שופרות אחרונות על רדיפה, בגידה, דיפ סטייט וקשר עולמי.

הוא יטיף למשילות אך יברח מאחריות, יישא נאומים על מוסר אך ינהל פנקס חשבונות של נאמנויות, וכשיבוא יום הדין הציבורי, הוא לא יירד מן הבמה, הוא ייגרר ממנה, מלווה בזעקות שופרות על רדיפה, בגידה, דיפ סטייט

זהו הסימן האחרון והמובהק: מנהיג שאינו יודע מתי ללכת, וכך מוכיח לעם כולו שהגיע הזמן שיפנו אותו מבימת ההיסטוריה. ואם אפשר אז בבקשה שייקח איתו את תיאטרון האבסורד ובמיוחד את ליידי מקבת.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.