בקרוב יתרחש בישראל רצח פוליטי. אתם יודעים ששפך הדם הזה יקרה. בעודכם יושבים עם חברים על בירה, אתם מצקצקים בלשונכם ומתנבאים שכך יהיה. אתם חשים את הטרגדיה המתקרבת בעצמותיכם.

אולי מישהו ייכנס למכונית וינסה לדרוס שופט כי נכנס לו הרעיון הזה לראש, בלי כוונת מכוון, מתוך נאום של פוליטיקאי. אולי מישהו יזרוק רימון בהפגנה נגד הממשלה – זו לא תהיה הפעם הראשונה. אולי פלוני ייקח אקדח ויסתובב בשולי עצרות עד שיצליח לעבור את האבטחה ולירות שלושה כדורים בגב של אלמוני.

כל מה שנשאר זה להסביר מדעית, בלי רגשות חס וחלילה, כיצד המוח שלכם יזכור את הרצח הפוליטי הבא. המוח שלכם ישתמש במנגנון הנקרא זיכרון הֶבְזֵק.

המונח זיכרון הֶבְזֵק (Flashbulb Memory) נטבע על ידי הפסיכולוגים רוג'ר בראון וג'יימס קוליק בשנת 1977. על פי המחקר המקורי, זיכרונות אלו אינם זיכרונות של האירוע עצמו, אלא של הנסיבות האישיות שבהן נודע לאדם לראשונה על אירוע ציבורי מפתיע ובעל השלכות משמעותיות.

כיצד מוחכם יזכור את הרצח הפוליטי הבא? הוא ישתמש במנגנון הנקרא זיכרון הֶבְזֵק. זיכרון שאינו זיכרון האירוע עצמו, אלא של הנסיבות האישיות בהן נודע לאדם על אירוע ציבורי מפתיע ובעל השלכות משמעותיות

החוקרים השתמשו במטאפורת המבזק כדי לתאר איכות זיכרון שהיא "חיה, מפורטת, מוצקה באופן יוצא דופן, וככל הנראה חסינה מפני שכחה". הם הגדירו שש קטגוריות של פרטים המופיעים בעקביות בדיווחים: המקום הפיזי, הפעילות שנקטעה, זהות המבשר, התגובה הרגשית העצמית, תגובת האחרים והתוצאות המיידיות של האירוע בחיי הפרט.

המנגנון העצבי העומד בבסיס התופעה נשען על המערכת הלימבית, ובמיוחד על הדינמיקה שבין האמיגדלה להיפוקמפוס. בעת קבלת בשורה מטלטלת, האמיגדלה (המשתתפת בעיבוד רגשי וזיהוי איומים) יוצרת תיוג רגשי עוצמתי. תיוג זה משפעל שחרור של הורמוני דחק המעוררים את ההיפוקמפוס (מרכז הזיכרון) לקבע את הפרטים הסביבתיים שנתפסו באותו רגע כחלק מהזיכרון של הסיטואציה.

עם זאת, המפתח לקיבוע הזיכרון לאורך עשורים אינו טמון רק ברגע הצילום, אלא בתהליך הגיבוש מחדש. בראון וקוליק הדגישו את חשיבות החזרות, הן חזרות פנימיות (מחשבה חוזרת על הרגע) והן חיצוניות (דיבור וסיפור האירוע לאחרים).

בכל פעם שאנו שולפים את הזיכרון, הוא עובר למצב בלתי יציב מבחינה עצבית. במהלך השלב הזה, המוח משלב בתוך הזיכרון המקורי מידע חדש שנחשפנו אליו מאוחר יותר, פרשנויות של אחרים או הטיות רגשיות עכשוויות.

קריאה וכתיבה של זיכרון במוח שלנו אינן דומות לקריאה וכתיבה של זיכרון במחשב. בכל פעם שאנחנו קוראים זיכרון הוא עובר שינויים קלים. כדי להיזכר אנחנו חייבים לשנות את הזיכרון. ככל שניזכר יותר, כך ישתנה הזיכרון יותר.

בעת קבלת בשורה מטלטלת, האמיגדלה יוצרת תיוג רגשי עוצמתי. תיוג זה משפעל שחרור של הורמוני דחק המעוררים את ההיפוקמפוס לקבע את הפרטים הסביבתיים שנתפסו באותו רגע כחלק מהזיכרון של הסיטואציה

תהליך זה יוצר פרדוקס פסיכולוגי: החזרות המרובות הופכות את הזיכרון לעמיד מאוד בפני דעיכה, אך בו-זמנית הן הופכות אותו לפגיע מאוד לעיוות. כתוצאה מכך, בעוד שהביטחון הסובייקטיבי שלנו בדיוק הזיכרון נותר גבוה מאוד (תחושה של "אני זוכר את זה כאילו זה קרה אתמול"), הדיוק האובייקטיבי של הפרטים נוטה להשתנות ולהתעצב מחדש עם כל סיפור, עד שהגרסה הנשמרת במוח הופכת לנרטיב מגובש, הרחוק משמעותית מהמציאות המקורית שתועדה בזמן האירוע.

אני מרגיש שאתם מבולבלים. אז אעזור לכם עם סיפור אישי. בערב בו נרצח יצחק רבין ישבתי בדירת הסטודנטים שלי בבאר-שבע וצפיתי בטלוויזיה. אני זוכר את התדהמה וההלם. אני זוכר כתבת מתולתלת שבוכה בשידור. אני זוכר את איתן הבר יוצא לכתבים ומודיע את הבשורה הקשה.

אני זוכר שלמחרת הרצח הגעתי למעבדה והתחלתי לשוחח על הרצח עם מנחה הדוקטורט שלי, פרופ' צבי פריאל ז"ל, וגיליתי שהוא לא צפה בטלוויזיה ולא ידע שרבין נרצח. בתחילה הוא לא האמין לי והתרוצץ בין כמה אנשים במסדרון כדי לבדוק שאינני עובד עליו. אני זוכר את הנאום של הנשיא האמריקאי דאז ביל קלינטון מהלוויה. אני זוכר את מדבקות "שלום חבר" שהציפו את הארץ לאחר הלוויה.

הסיפור האישי שלי על רצח רבין הוא זיכרון מבזק קלאסי. הוא מכיל את כל הסימנים שבראון וקוליק זיהו לפני כל כך הרבה שנים. אני זוכר איפה הייתי, אני זוכר איך גיליתי ומה הרגשתי, אני זוכר תגובות של אחרים ואני זוכר אירועים קשורים מהימים שלאחר מכן. אבל כאשר בוחנים את הזיכרון כולו, הוא לא הגיוני. הסיפור שלי מחבר כמה דברים לא קשורים לנרטיב אותו אני מדקלם.

הדיוק האובייקטיבי של הפרטים נוטה להשתנות ולהתעצב מחדש עם כל סיפור, עד שהגרסה הנשמרת במוח הופכת לנרטיב מגובש, הרחוק משמעותית מהמציאות המקורית שתועדה בזמן האירוע

עם השנים, נוספו לזיכרון הזה עוד נקודות מאוחרות יותר אשר נכתבו לתוך הזיכרון בתהליכי קריאה וכתיבה שלו בשלושים השנים האחרונות. אני גם זוכר ששלושת הכדורים שרצחו את רבין היו שיאו של מסע הסתה פרוע של ראשי המתנחלים, רבנים משיחיים ושל ראש האופוזיציה. כל השמות היו ידועים ומוכרים.

בשבועות לאחר הרצח חשבנו שיעמידו אותם לדין באשמת הסתה לרצח. הרי הכדורים שהרגו ראש ממשלה נורו מאקדח שכוון על ידי ידיים רבות. גם היום שמות המסיתים לרצח פוליטי ידועים ודבריהם הוקלטו והועברו לכולכם.

אז, ביקשו מנהיגי העם מאיתנו לא לגרום לקרע נוסף. חוץ מהיורה המטורף לא הועמד אף אחד מהאחראים לדין. מאיתנו ביקשו להבליג, ומאז רוצחים לנו את רבין עוד קצת כל שנה. אבל למען הממלכתיות, למען שלמות העם, הבלגנו.

בעצם, ברמה הפתולוגית, לא הבלגנו, הדחקנו. קברנו את הטראומה עמוק, אטמנו אוזנינו והשקענו בתרומה למדינה במדע, בצבא ובהייטק. ראינו ברכה בעמלנו וסיפרנו לעצמנו שאפשר להתעלם מכל הרע שקורה מסביבנו בשם המדינה והעם. זה גם חלק מהזיכרון שלנו של אותו לילה בכיכר. בשלוש השנים האחרונות נוספו לי עוד שורות רבות לזיכרון הזה.

אז בינתיים אתם מחכים. אתם מרגישים חסרי אונים וחסרי יכולת למנוע את זה. והוודאות שזה יקרה הולכת ומתגברת אצלכם ורמת החרדה שלכם עולה. כשזה יגיע – תרגישו שצדקתם כל הזמן.

בינתיים אתם מחכים. אתם מרגישים חסרי אונים וחסרי יכולת למנוע את זה. והוודאות שזה יקרה הולכת ומתגברת אצלכם ורמת החרדה שלכם עולה. כשזה יגיע – תרגישו שצדקתם כל הזמן

כשזה יגיע, הרצח ישתלב בצורה מושלמת לתוך תפיסת העתיד שאתם בונים עכשיו. אבל, אין מה להקדים את המאוחר. על המנגנונים העצביים של נבואה שמגשימה את עצמה נדבר בפעם אחרת.

פרופ׳ אלון קורנגרין הוא ביופיזיקאי. ראש המרכז לחקר המוח של אוניברסיטת בר-אילן. אב מודאג, בעל צייתן, מדען משוטט, רץ איטי, צלם חובב, קורא נלהב, חצי-חנון, אנטרופאי ראשי, עצלן כושל.