המגעים סביב הסכם ביטחוני בין ישראל וסוריה התחדשו השבוע. משלחות משני הצדדים, בהשתתפות בכירים אמריקאים, נפגשו בפריז, וסיכמו על "מחויבותם לשאוף להשגת הסדרי ביטחון ויציבות עבור שתי המדינות".

אם כן, מה השתנה מאז הסבב האחרון והקיפאון שנמשך מספר שבועות? מה הם הסיכויים להשגת הסכם?

הנשיא האמריקאי דונלד טראמפ שב והבהיר, למי שהיה לו ספק בכך, כי יש לו עניין להתקדם בערוץ הסורי-ישראלי. המסר עבר, כולל בפומבי, בפגישתו האחרונה עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. הצטרפותם של סטיב ויטקוף וג'ארד קושנר לשיחות בפריז מהווה עדות מוחשית לעניינו של הנשיא האמריקאי להשיג התקדמות.

טראמפ שב והבהיר, למי שהיה ספק, כי ברצונו להתקדם בערוץ הסורי-ישראלי. המסר עבר, כולל בפומבי, בפגישתו האחרונה עם נתניהו. הצטרפות ויטקוף וקושנר לשיחות בפריז היא עדות מוחשית לעניינו של טראמפ בהתקדמות

בצד הישראלי חלו שינויים בהרכב המשלחת שמנהלת את המו"מ. במקום השר לשעבר לעניינים אסטרטגיים רון דרמר, שהוביל עד כה את המו"מ, הועמד השגריר בוושינגטון יחיאל לייטר, אליו הצטרפו המזכיר הצבאי (המיועד לראשות המוסד) רומן גופמן וממלא-מקום ראש המל"ל גיל רייך. היעדרו של דרמר, איש אמונו הקרוב ביותר של נתניהו, פוגם אמנם בהמשך המו"מ, אולם ממילא נתניהו מוביל באופן בלעדי את המו"מ בסוגיה זו.

בצד הסורי לא חל שינוי בהרכב המשלחת.

מהותית, ישראל איבדה במידה מסוימת את המומנטום להשגת יעדיה במו"מ, אולם ממילא בישראל לא מיהרו להגיע להסכמות בנדון. המשך המצב הנוכחי, המשמר את מרחב התמרון שלה בסוריה, ומאפשר לה להמשיך בבחינת כוונותיו ויכולותיו של הנשיא הסורי, משרת אותה בראייתה.

מבחינת תכני המו"מ המצב שונה, וזה איננו משרת בהכרח את ישראל, שכן זה לא הפחית את עניינו של טראמפ בהשגת ההסכם ומתן הקרדיט לנשיא הסורי. זאת ועוד, האווירה בין ישראל וטורקיה רק מתחממת, וסביר שזה רק הגביר את לחצו של טראמפ על נתניהו לשוב למו"מ.

בצד הסורי, התחזקה במידה מסוימת תחושת הביטחון העצמי, ובעיקר לנוכח המשך התמיכה לה הוא זוכה מוושינגטון ומריאד. מערכת היחסים עם אנקרה חשובה במיוחד, אולם מייצרת גם דילמות מורכבות מאוד עבור הנשיא הסורי אחמד א-שרע, הן מול ישראל ולא פחות מכך מול הכורדים, עימם המו"מ ביחס לאופן שילובם במדינה לא מתקדם.

מהותית, ישראל איבדה במידת מה את המומנטום להשגת יעדיה במו"מ, אך ממילא בישראל לא מיהרו להגיע להסכמות בנדון. בצד הסורי התחזקה תחושת הביטחון העצמי, בעיקר לנוכח התמיכה מוושינגטון ומריאד

מה הושג במפגש בפריז, ולמה ניתן לצפות להמשך הדרך?

המפגש האחרון הביא בכנפיו מספר תוצאות חיוביות:

• ראשית, ואין לזלזל בכך, שלושת הצדדים שבו והביעו את מחויבותם להשגת "הסכמי ביטחון". ישראל מתחייבת לכך באופן רשמי ופומבי, וחשוב מכך וושינגטון הינה חלק (מרכזי) ממנו.
• שנית, סוכם על הקמתו של מנגנון משותף, ישראל-סורי-אמריקאי, שנועד למנוע הסלמה (מעין "קו חם"), ולעניינה של ישראל להוסיף גוון אזרחי-נורמליזציוני לשיחות, שכולל "דיאלוג דיפלומטי וקידום שיתוף פעולה כלכלי".  

מה ביחס לתכני ההסכם המתגבש?

ראשית, חשוב להדגיש מה הוא לא יכלול.

ההסכם לא יכלול, או יהווה, חלק ממהלך מדיני, שנועד לקדם הסכם שלום בין שתי המדינות. הוא לא יבשר גם על הצטרפותה של סוריה להסכמי אברהם. רמת הגולן איננה חלק מהאג'נדה, או הרצון (והיכולת) של שני הצדדים לדון בה.

זאת ועוד, אין באמת עניין לשני הצדדים לצעוד בנתיב זה – א-שרע איננו שולט בכל המדינה ונותרו עדיין סימני שאלה ביחס לשרידות משטרו. נתניהו איננו מעוניין (ובצדק) להשיב את הגולן לסדר היום. הוא מבקש לשמר ככל שניתן חופש פעולה ישראלי מול סוריה ו"להרוויח זמן" כדי לבחון את סיכויי הישרדותו, ואת אופן התנהלותו, של הנשיא הסורי.

ההסכם לא יכלול את "המסדרון ההומניטרי" לסווידא (קרי, המיעוט הדרוזי), שישראל העלתה בסבבי המו"מ הקודמים. זה מהווה קו אדום מבחינת הצד הסורי, שכן פירושו "אישור" לישראל להיות מעורבת, יותר מכפי שהיא כבר משפיעה, על דמותה של סוריה. יש להניח, שגם האמריקאים מבינים זאת. נתניהו יסתפק ברטוריקה לא מחייבת מצידו, אך איננה נטולת משמעות מבחינתו, שממוענת לזירה הפנימית, כפי שהוזכר בהודעה שלשכתו פרסמה, לפיה "סוכם על המשך השיח לקידום המטרות המשותפות ושמירה על ביטחון המיעוט הדרוזי במדינה".

ההסכם לא יכלול, או יהווה, חלק ממהלך מדיני, שנועד לקדם הסכם שלום בין שתי המדינות. הוא לא יבשר גם על הצטרפות סוריה להסכמי אברהם. רמת הגולן אינה חלק מהאג'נדה או הרצון (והיכולת) של שני הצדדים לדון בה

מה כן יכלול ההסכם?

עומק הנסיגה הישראלית, או מדויק יותר: החזרה לקווי הסכם ההפרדה מ-1974, הינו לב ההסכם. בלעדיו אין הסכם. עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות הסכמה, בערבות אמריקאית, על "נוכחות זמנית" ו/או "בחסות משולשת אמריקאית-ישראלית-סורית" באותן נקודות החיוניות מאוד לישראל, ובראשן החרמון הסורי.

שאלת עומק הפירוז, שישראל דורשת בשטח שבין רמת הגולן ומרחב דמשק תהא תלויה בסעיף דלעיל, ולא פחות חשוב מכך בעוצמת הלחץ האמריקאי על הצדדים, יחד או לחוד.

הזווית הטורקית תזכה למקום חשוב ביותר, אף אם לא תיכלל ישירות בנוסח ההסכם. אין לצפות להתחייבות סורית רשמית למנוע התבססות טורקית במדינה, זה ייצור התנגשות חזיתית בין דמשק ואנקרה. ויש לזכור את הזווית הכורדית, המהווה אינטרס חיוני ראשון במעלה (קיומי?) עבור טורקיה. ניתן לצפות להבנות לא-כתובות, מגובות בערבות אמריקאית, לתחום את המעורבות הטורקית, באופן שלא ייתפס כאיום על אינטרסים ישראליים חיוניים.

זווית זו חשובה ביותר, שכן הסכם ישראלי-סורי יכול לצנן, ולו במעט, את המתח ביחסי ישראל-טורקיה, ובמיוחד את התפיסה המתגברת באזור ביחס ל"הגמוניה ישראלית" באזור.

שאלת מרחב התמרון הצבאי הישראלי בסוריה, סוגיה מאוד מרכזית מבחינתה של ישראל, תישאר גם כן במסגרת ההבנות הדיסקרטיות בין שלושת הצדדים, כאשר לצד האמריקאי תפקיד ראשון במעלה. ככלות הכול, ממילא לעמדה האמריקאית (אור ירוק?) חשיבות עצומה למהלך ישראלי אסטרטגי בזירה (איראן?)

מה צפוי בשבועות הקרובים?

יש לצפות להמשך המו"מ, שיתוגבר בהבנה מצד שני הצדדים, הישראלי והסורי, בעניינה הברור של וושינגטון (הנשיא טראמפ, כמו גם יורש העצר הסעודי) להגיע להסכם ביטחוני. הנשיא א-שרע יצטרך להוכיח את שליטתו המתחזקת במדינה, על מנת להבטיח את האמון בו. ישראל תצטרך להוכיח, כי איננה מחבלת, במתכוון אם לאו, בסיכויים להגיע להסכם.

יש לצפות שהמשך המו"מ יתוגבר בהבנה מצד שני הצדדים לעניינה של וושינגטון (וסעודיה) להגיע להסכם ביטחוני. א-שרע יצטרך להוכיח את שליטתו המתחזקת במדינה, וישראל תצטרך להוכיח שאינה מחבלת בסיכוי להסכם

הזירה הפנימית בישראל תהווה, כמו תמיד, גורם די משמעותי, קרי: מועד הבחירות הצפוי. מבחינה זו, יש לארה"ב אינטרס להאיץ את המו"מ סביב ההסכם הישראלי-סורי.

השגריר בדימוס מיכאל הררי הוא עמית מדיניות במיתווים – המכון הישראלי למדיניות-חוץ אזורית ולשעבר שגריר ישראל בקפריסין. הררי כיהן בתפקידים בכירים בחטיבה לתכנון מדיני ובמרכז למחקר מדיני במשרד החוץ. כיום הוא מרצה בחוג למדע המדינה במכללה האקדמית עמק יזרעאל. https://www.mitvim.org.il/he/