נראה שמשהו משמעותי מתרחש בין ישראל לסוריה. בחסות ארצות הברית נפגשו לאחרונה נציגים ישראלים וסורים בפריז והסכימו להקים מה שהם מכנים "מנגנון היתוך משותף" – ערוץ קבוע לתיאום בענייני מודיעין, דה־אסקלציה, דיפלומטיה ונושאים כלכליים. זה נראה כתחילתו של קשר ממוסד בין שתי מדינות שנמצאות רשמית במצב מלחמה מאז 1948.

אם התהליך הזה יימשך, הוא ייחשב להצלחה אמיתית במדיניות החוץ של ממשל טראמפ – וזאת בדיוק כאשר הממשל מעורב בצעדים בעלי בסיס משפטי מפוקפק בוונצואלה ומאיים על גרינלנד, כלומר על דנמרק, בת בריתה בנאט"ו.

הממשל זקוק לאיזה הישג מאזן בעל גוון של שלום. זה עוד יותר תקף לגבי בנימין נתניהו: התקדמות מדינית תחת הנהגתו היא סוג של נס; לאסונה של ישראל זה עוד עשוי לעזור לו בבחירות. פלונטר אמיתי.

ממשל טראמפ זקוק לאיזה הישג מאזן בעל גוון של שלום. זה עוד יותר תקף לגבי נתניהו: התקדמות מדינית תחת הנהגתו היא סוג של נס; לאסונה של ישראל זה עוד עשוי לעזור לו בבחירות. פלונטר אמיתי

האולפנים והעיתונות מלאים פרשנים קשוחים נורא, חמורי סבר תדיר, וסקפטיים בדרך כלל.  קשה למצוא אדם אחד עם מילה טובה לומר על שלושת המנהיגים שבנמצא – במיוחד על הנשיא הסורי אחמד א-שרע. זה תקף גם לגביי. אבל במקרה הזה יש סיבות דווקא לפקפק אולי פחות מן הרגיל.

העניין עצמו, כמובן, חשוב עד מאוד. כידוע, במשך עשרות שנים ניהלו ישראל וסוריה מלחמות גלויה או עקיפה. מאז הסכם השלום עם מצרים ב־1979, נחשבה סוריה זמן רב לאויבת המרה ביותר. הסכם הפרדת הכוחות מ־1974 יצר אזור חיץ בפיקוח האו"ם ושמר בדרך כלל על השקט, אבל הוא לא פתר דבר מהותי.

בלבנון תמכו ישראל וסוריה במחנות יריבים במשך שנים, וחילות האוויר שלהן אף התנגשו לזמן קצר במהלך מלחמת לבנון. מאוחר יותר הוסיפו המעורבות הגוברת של איראן בסוריה והתחמשות חזבאללה שכבות נוספות של סיכון. מלחמת האזרחים הסורית פירקה את מוסדות המדינה ויצרה בדיוק את אותה סביבה רוויה מיליציות שישראל חוששת ממנה לאורך גבולותיה.

לאחר הפלת משטר אסד ועלייתו לשלטון של א־שרע, סוריה מנסה לייצב מדינה הרוסה. עברו של א-שרע כולל, למרבה הדאגה, פעילות ג'יהאדיסטית. אך כיום הוא מנהיג מדינה המתמודדת עם קריסה כלכלית, חורבן תשתיות ואוכלוסייה שזקוקה לעבודה ולשירותים בסיסיים. תמריציו פשוטים ועוצמתיים: הישרדות המשטר, לגיטימציה בינלאומית, השקעות זרות והקלה בבידוד ובסנקציות. היעדים הללו מצביעים לעבר ארצות הברית ושותפותיה, ולא לעבר ג'יהאדיזם או מלחמה עם ישראל.

א-שרע מנהיג מדינה המתמודדת עם קריסה כלכלית וחורבן תשתיות. יעדיו: הישרדות המשטר, לגיטימציה בינל", השקעות זרות והקלה בבידוד ובסנקציות – מצביעים לעבר המערב, ולא לג'יהאדיזם או מלחמה עם ישראל

ממשל טראמפ הבהיר, ששיתוף פעולה עם ישראל זה מה שהוא רוצה לראות. בפועל המשמעות היא שהתקדמות מול ישראל הופכת לשער להשקעות ממקורות מערביים ומפרציים, ולמידה של קבלה מדינית שסוריה לא ידעה שנים. לכן נכונותו של א-שרע להידבר אינה תעלומה. האם השתנו אמונותיו הפרטיות – אולי, אך בסצנריו אופטימי זה פחות חשוב.

גם המניעים של ישראל ברורים. לאחר מלחמת עזה ניצבת ישראל מול בעיית תדמית קשה. ברחבי העולם היא נתפסת כבריון, גם אם ישראלים סבורים שהדימוי אינו הוגן. הממשלה נתונה ללחץ לא רק בשל ניהול המלחמה אלא גם בשל התחושה שאין לה אסטרטגיה מדינית והיא נשענת כמעט אך ורק על כוח. מסלול דיפלומטי מול סוריה מאפשר לישראל להציג תמונה אחרת לגמרי: מדינה שמסוגלת למשא ומתן, להורדת להבות ולשיתוף פעולה אזורי.

יש גם תמריצי ביטחון ברורים. ישראל מעוניינת למנוע נוכחות איראנית וחזבאללה בסוריה, רוצה גבול צפוני צפוי, ורוצה הבטחות באשר לאוכלוסייה הדרוזית בדרום סוריה – בני בריתם של הדרוזים בישראל, נאמני המדינה – ולגבי היעדר מיליציות חמושות סמוך לגולן. מנגנון מתואם בפיקוח אמריקאי נותן דרך לטפל בכך בלי להסתמך רק על תקיפות אוויריות תקופתיות או מבצעים קרקעיים חד־צדדיים. במובן זה, התהליך הוא כלי רציונלי לקידום האינטרסים שלה.

ובעיקר, בכל הנוגע לחזית הסורית, כל התקדמות שאינה דורשת ויתורים טריטוריאליים ברמת הגולן היא הישג עצום ובלתי צפוי. עולות כבר שאלות האם ניתן יהיה להגיע להסכם שלום ממשי מבלי שישראל תוותר על הרמה – דבר שיהיה בלתי פופולרי ביותר במדינה שבה רוב האזרחים כבר אינם זוכרים מדינה בלי אתר סקי בחרמון.

התקדמות סורית מול ישראל היא שער לקבלה מדינית ולהשקעות בה ממקורות מערביים ומפרציים. גם מניעי ישראל ברורים. כמי שנתפסת כבריון – היא תוכיח שיתוף פעולה אזורי, ותזכה גם בתמריצים ביטחוניים

והעיקר, אצל נתניהו: יש כאן מהלכי שלום שלא קשורים לפלסטינים. איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', וגם המשוגעים בליכוד, כנראה לא יזעקו חמס, ואפילו לא חמאס. במצב הזה יש סיכוי לא רע שהרעיה תאשר לו להיטיב עם המדינה.

גם ארצות הברית מרוויחה. ממשל טראמפ משתוקק להראות שהוא מסוגל להביא הישגים דיפלומטיים נראים לעין במזרח התיכון, בהמשך להסכמי אברהם מ-2020 ולהסכם המקרטע מול חמאס בעזה. סגנונו של הממשל הוא אישי וממוקד־דיל ולא רב־צדדי ותהליכי, אבל ייתכן שסגנון זה יעבוד כאן: טראמפ מרעיף שבחים על א-שרע –  חיבוק דב שנראה כי מניב תוצאות.

השאלות המרכזיות כעת הן מעשיות. האם "מנגנון ההיתוך המשותף" יוכל לתפקד תחת לחץ? מה יקרה כשיתרחש אירוע – הפלת רחפן, חיכוך בין מיליציות, תקיפה מעבר לגבול? האם המערכת החדשה תוריד את הלהבות או שתקרוס במשבר הראשון? האם איראן תקבל סוריה המתאמת עם ישראל בפיקוח אמריקאי, או תחתור תחת א-שרע בכל זאת? כיצד ישפיע הסדר ישראל–סוריה על המאמצים המקרטעים בלבנון לפרק את הכוח הצבאי של חזבאללה? א-שרע כבר תרם משמעותית כשחדל להעביר דרך שטחו נשק מאיראן לחזבאללה. האם גם יסייע באופן פעיל לפירוק הארגון מנשקו?

איש לא צריך לצפות להסכם שלום מלא בקרוב. שאלת רמת הגולן כנראה עדיין תחסום זאת. דעת הקהל בסוריה עוצבה על ידי עשרות שנים של עוינות רשמית כלפי ישראל, והפוליטיקה הישראלית מפוצלת ותזזיתית. אך פריצות דרך דיפלומטיות נוטות להפתיע. הן לרוב מתחילות במנגנונים כמו זה המדובר: שיתוף פעולה מוגבל, מגע שגרתי, וניהול משברים.

דעת הקהל בסוריה עוצבה בעשורים של עוינות רשמית לישראל, והפוליטיקה הישראלית מפוצלת ותזזיתית. אך פריצות דרך דיפלומטיות לרוב מתחילות במנגנוני שיתוף פעולה מוגבל, מגע שגרתי וניהול משברים

אם המהלך הזה יסייע להפוך את הגבול מאזור של מתיחות קבועה לאזור של יציבות מנוהלת – כבר בכך יהיה שינוי גדול. הוא גם ישדר מסר מעבר לאזור: המעורבות האמריקאית עדיין חשובה, ולחץ ותמריצים אמריקאיים עדיין יכולים לשנות התנהגות.

שנת 2026 רק החלה. נראה שתהיה מעניינת מאוד.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com