"ביקורת מאדם שחי בחו"ל היא בלתי לגיטימית". כך נאמר לי, בפסקנות, במהלך התכתבות ווטסאפ סוערת עם עמיתים לשעבר מהשירות הצבאי, בעיצומה של המלחמה בעזה.

בתוך זמן קצר חדל הוויכוח לעסוק במדיניות, באסטרטגיה או במוסר. הוא התמקד בשאלה אחת בלבד: איפה אני חי. מאחר שאני מתגורר מחוץ לישראל, הובהר לי שאין לי זכות להעביר ביקורת. דעותיי הפכו לבלתי רלוונטיות מעצם מיקומי, ונוכחותי בקבוצה הפכה לבלתי רצויה. עזבתי מייד.

התגובה הזו לא הייתה חריגה. היא הייתה סימפטום. טראומת 7 באוקטובר, החטופים שעדיין הוחזקו אז בעזה, מספר ההרוגים הגבוה, גיוס המילואים הממושך, חוסר הביטחון היומיומי ותחושת הבידוד הבינלאומי ההולכת וגוברת, כל אלה יצרו תודעת מצור עמוקה.

הוויכוח עבר להתמקד בשאלה אחת: איפה אני חי. מאחר שאני מתגורר מחוץ לישראל, הובהר לי שאין לי זכות להעביר ביקורת. דעותיי הפכו בלתי רלוונטיות מעצם מיקומי, ונוכחותי בקבוצה הפכה לבלתי רצויה. עזבתי מייד

בתנאים כאלה, ביקורת כזו אינה נתפסת כהתדיינות לגיטימית אלא כמעשה עוין. לעתים קרובות היא מתויגת כדה־לגיטימציה, ולעיתים אף כאנטישמיות. הבידוד הבינלאומי, כך נטען, הוא מחיר מצער אך נסבל של מה שנתפס כמלחמה צודקת.

בתוך מנטליות הבונקר הזו, הלגיטימיות לבקר את מדיניותה של ישראל, כפופה לחשיפה המשותפת לסכנה. רבים בישראל סבורים שרק מי שחי בתוך המדינה מחזיק בסמכות מוסרית לבקר את מדיניותה. אינטואיטיבית, טענה זו נשמעת סבירה. חברות המצויות במלחמה נוטות לקשר בין שותפות גורל לבין סמכות מוסרית.

אך כאן טמון ההבדל בין קונצנזוס רגשי לבין משטור דעות פוליטי. הנוכחות הפיזית אינה רק תנאי של הזדהות, היא הופכת למנגנון סף. ביקורת מבפנים יכולה להיות חריפה, אך עדיין תסווג כהתנגדות לגיטימית, כוויכוח בין שותפים לגורל. ביקורת מבחוץ, לעומת זאת, נתפסת בקלות כנטישה, כפטרונות או כהצטרפות למחנה האויב.

הגבול הזה נעשה נוקשה במיוחד כאשר המבקר שירת בעבר בצבא, חווה מלחמות קודמות ונשא בנטל הקולקטיבי, אך כיום מתגורר בחו"ל. שירות העבר אינו מקנה אשראי מוסרי מתמשך. המרחק מוחק אותו. המסר חד וברור: המרחק הפיזי מוחק את הזכות לבקר.

בתוך מנטליות הבונקר, הלגיטימיות לבקר את מדיניותה של ישראל, כפופה לחשיפה המשותפת לסכנה. רבים בישראל סבורים שרק מי שחי בתוך המדינה מחזיק בסמכות מוסרית לבקר את מדיניותה

הדפוס הזה אינו מקרי. ההיסטוריה הישראלית, הרוויה מלחמות ותחושת איום קיומי מתמשך, עיצבה תרבות פוליטית שבה האחדות אינה רק ערך אלא חובה מוסרית. במהלך המלחמה בעזה, ביקורת, בייחוד כזו שהכירה בפגיעה באזרחים פלסטינים, או העלתה שאלות על אופן ניהול המלחמה, טופלה לא פעם כבלתי פטריוטית ואף כבוגדנית.

כאשר ביקורת כזו מגיעה ממי שהיו בעבר חלק מן המערכת וכיום חיים מחוצה לה, היא מערערת במיוחד, משום שלא ניתן לפטור אותה בקלות כבורות גרידא.

מכאן נובעת עוצמתה הרגשית של הטענה: "אתה לא חי כאן, אז אין לך זכות דיבור". אין זה ויכוח על ידע או מומחיות, אלא על שייכות. לפי תפיסה זו, הלגיטימיות הפוליטית שבדברי הביקורת אינה נמדדת לפי תוכן הטיעון, אלא לפי מידת החשיפה האישית לסיכוני המלחמה שחווה המבקר עצמו.

אלא שההיגיון הזה עומד בסתירה עמוקה לתפיסתה העצמית של ישראל. ישראל מעולם לא ראתה את עצמה כישות טריטוריאלית גרידא, אלא כמדינת הלאום של העם היהודי, גם של אלה החיים מחוץ לגבולותיה.

מצופה מיהודי התפוצות ומישראלים השוהים בחו"ל לחוש אחריות לגורלה של המדינה, להגן עליה ולהתגייס למענה. המרחק אינו פוסל נאמנות או הזדהות; להפך, חוסנה הדיפלומטי והלאומי של ישראל תלוי במידה רבה בתמיכה ובהתגייסות להסברה מבחוץ.

אין זה ויכוח על ידע או מומחיות, אלא על שייכות. לפי תפיסה זו, הלגיטימיות הפוליטית שבדברי הביקורת אינה נמדדת לפי תוכן הטיעון, אלא לפי מידת החשיפה האישית לסיכוני המלחמה שחווה המבקר עצמו

רק כאשר המרחק מוליד ביקורת ולא הזדהות, נשללת הלגיטימיות. הגיאוגרפיה נעשית לפתע מכריעה. הא־סימטריה הזו חושפת שהבעיה איננה סוגיה של מיקום, אלא של שליטה. המרחק מופעל באופן סלקטיבי כדי לפקח על גבולות השיח המוכר.

ומה שמושתק אינו שולי או בלתי ניתן להבנה. חלק ניכר מן הביקורת שנפסלת כיום מכיר בזכותה של ישראל להגן על עצמה, מגנה את ברוטליות חמאס, ובו בזמן שואל כיצד הופעל הכוח, מה היו גבולות הריסון, ומהן ההשלכות המוסריות והפוליטיות של המלחמה. אלו שאלות הנוגעות בלב האחריות והסולידריות האנושית.

כאשר הלגיטימיות נקשרת למקום מגורים, האחריות עצמה מצטמצמת. אזרחים בחו"ל, סטודנטים, מהגרים וישראלים השוהים זמנית מחוץ למדינה, מודרים מן הדיון. חשוב מכך, המקום מחליף את הטיעון. במקום להתמודד עם הביקורת לגופו של עניין, קל יותר לפסול את המבקר.

בהדרגה הרגל זה גובה מחיר. חברה שהופכת לכידות רגשית לבהירות מוסרית, עלולה לבלבל בין שתיקה לבין אמירת האמת. היא הופכת פחות מסוגלת להבדיל בין עוינות חיצונית לבין אזהרה פנימית, בין התקפות שכוונתן רעה, לבין ביקורת שבאה ממקום של אכפתיות ושל אמפתיה. מנטליות הבונקר עשויה לספק הקלה רגעית, אך היא משחיתה את הגבולות המוסריים.

חברה שהופכת לכידות רגשית לבהירות מוסרית, עלולה לבלבל בין שתיקה לאמירת אמת, ופחות מסוגלת להבדיל בין עוינות חיצונית לאזהרה פנימית, בין התקפות שכוונתן רעה, לביקורת שבאה מאכפתיות ואמפתיה

לפני מספר שבועות שמעתי שאחד מחברי אותה קבוצת ווטסאפ, שעמה הרביתי להיפגש בביקוריי התכופים בארץ, טרום המלחמה, הודה בדיעבד שהביקורת שלי הייתה מוצדקת, אך גם ההודאה הזו לא שינתה דבר עבור חברי הקבוצה האחרים. לא התוכן הוא שהכריע, אלא העובדה שאינני חי בישראל. המיקום, ולא התבונה, קבע את גבולות הלגיטימיות. לא המרחק הוא שמערער את חוסנה המוסרי של חברה, אלא הסירוב להקשיב, במיוחד לקולות שכבר שהו פעם בתוך הבונקר ויודעים היטב מהו מחיר השתיקה.

יהודה לוקץ׳ הוא פרופסור-חבר אמריטוס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת ג׳ורג׳ מייסון, וירג׳יניה. פרסם חמישה ספרים. הוא מחבר הספר שיצא לאור לאחרונה: "Op-Ed: Musings on War & Peace in the Middle East and Beyond"