הכרתי אותה לפני כמה שנים. אישה בת 87, ערירית, חכמה מאוד, סקרנית, בעלת ידע רחב ותובנות חיים חדות. למרות פער של עשרות שנים בינינו, נוצר בינינו קשר קרוב. לא קשר של "סיוע" ולא של "טיפול", אלא חברות. שיחות ארוכות, מחשבות, הומור, ובעיקר – נוכחות.

סייעתי לה רבות בהתמודדות עם קשיים יומיומיים: בירוקרטיים, טכנולוגיים, רפואיים. לא היה ברשותה טלפון נייד, ולכן לא יכלה לקבל הודעות ממרפאות, זימונים או תוצאות בדיקות. הטלפון שלי היה הכתובת: לשם הגיעו ההודעות, לשם התקשרו, דרכי תואמו תורים והועבר מידע. כך נראים החיים כערירית – תלות עדינה, שקטה.

שמרתי איתה על קשר שבועי קבוע, ובעת צורך או קושי – גם הרבה מעבר לכך. משיחות רבות שניהלנו הכרתי אותה היטב, את אורח חייה, את ההרגלים, את סדר היום. ידעתי מתי היא יוצאת לקניות. היא אהבה כשהייתי מקדימה להתקשר ביום ההולדת שלה ושרתי לה שירי יומהולדת, וידעתי בדיוק איך לשמח אותה.

נוצר בינינו קשר קרוב. לא קשר של "סיוע" ולא של "טיפול", אלא חברות. שיחות ארוכות, מחשבות, הומור, ובעיקר – נוכחות. סייעתי לה רבות בהתמודדות עם קשיים יומיומיים: בירוקרטיים, טכנולוגיים, רפואיים

לכן, כשהיא לא ענתה לי לטלפון במשך כמה שעות – משהו בי מייד נדרך וסרתי מייד לביתה. ניסיתי לתרץ לעצמי כל הדרך לביתה תירוצים כגון: הטלפון התקלקל, הייתה עייפה בשל ריבוי האזעקות בערב וכן הלאה.

כשהגעתי לדלת ביתה התקשרתי אליה ושמעתי את הטלפון מצלצל אך ללא מענה. ניסיתי לדפוק על דלתות השכנים אך גם שם לא היה מענה. על דלת הכניסה לביתה מצאתי שקית קניות, ובתוכה חשבונית עם תאריך של כמה ימים קודם לכן. באותו רגע החשד הפך לוודאות. הזעקתי משטרה. הם מצאו את גופתה סמוך לדלת הכניסה לביתה. היא נפטרה לבדה, מספר ימים קודם לכן.

היא עצמה נהגה לומר לי: "זה לא פשוט להיות אישה לבד בעולם". עריריות איננה רק מצב משפחתי – היא מצב קיומי. היא נהגה לומר לי כי אדם ערירי הוא כמו אדם שיושב על כיסא ללא משענת. ללא משענת חזקה, ואף ללא משענת רעועה. חשוף לכל פגיעה. אין על מי להישען כשקשה, ואין מי שידפוק על השולחן בשמו.

לא פעם אנשים עריריים הופכים עם השנים לחשדניים. לעיתים אינם משתפים פעולה. לא תמיד מקבלים עזרה בקלות. זו אינה עקשנות – זה מנגנון הישרדות. וכשהעזרה נדחית שוב ושוב, גם הסביבה מתעייפת. מרימים ידיים. מפסיקים להציע. אבל האמת היא שאין אדם שיכול לדאוג לערירי באופן מלא. חבר, שכן, איש מקצוע – כולם חשובים, אך כל אלה לא מספקים "גב" שלם. אין מי שרואה את התמונה כולה.

על דלתה מצאתי שקית קניות ובה חשבונית עם תאריך של כמה ימים קודם. החשד הפך לוודאות. הזעקתי משטרה. הם מצאו את גופתה סמוך לדלת הכניסה לביתה. היא נפטרה לבדה, כמה ימים קודם לכן

לאחר מותה פרסמתי פוסט אישי בפייסבוק. כתבתי עליה, על עריריות, על החיים בלי משענת. אדם כבן 63, עצמאי, ערירי גם הוא, קרא את הפוסט. הוא התקשר אליי. התעניין. שאל. שוחחנו. לאחר זמן מה – גם הוא נמצא ללא רוח חיים בביתו, כעבור מספר ימים ממותו. במקרה שלו, מי שחשד והזעיק את המשטרה היה גורם טיפולי שהיה בקשר עימו.

שני סיפורים. גילאים שונים. אותה בדידות. אותו גורם מתחום טיפולי ששם לב.

בשבועות האחרונים מתפרסמים נתונים קשים על עלייה במספר האנשים שנמצאים ללא רוח חיים בדירותיהם. אבל מאחורי הנתונים יש חיים שלמים של אנשים שחיים באותו מצב – בזהירות, בהישרדות, בלי רשת ביטחון אנושית אמיתית.

זה לא טור של האשמה. זו קריאה לראות.

לדפוק מדי פעם על דלת של שכן מבוגר או בודד. לשאול לשלומו. להראות נוכחות. לא לוותר גם כשהוא דוחה. לתת חום, תשומת לב, ולהזכיר – במעשים קטנים – שהוא אהוב, חשוב, ושיש לו מקום בעולם.

לאחרונה מתפרסמים נתונים קשים על עלייה במספר האנשים שנמצאים ללא רוח חיים בדירותיהם. אבל מאחורי הנתונים יש חיים שלמים של אנשים שחיים בזהירות, בהישרדות, בלי רשת ביטחון אנושית אמיתית

כי חיים בלי משענת הם חיים מסוכנים. ולפעמים, כל מה שמפריד בין חיים למוות – הוא מישהו אחד שבחר לא להרים ידיים.

עו"ס ועו"ד הדס גלזר, מתמחה בתחום הזיקנה מזה 25 שנה במחלקת הרווחה, עוסקת כיום בהכשרת עובדים סוציאליים וצוותים בתחום הזיקנה.