יום השואה הבינלאומי, המצוין מדי שנה בינואר, נתפס לאורך השנים כהזדמנות אוניברסלית לעצור, לזכור ולהתבונן באחד מרגעי השבר העמוקים ביותר של האנושות.

ואולם בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז המלחמה בעזה, עצם העיסוק בשואה הולך והופך למוקד מחלוקת. אזכור הזיכרון, ציון היום, או התעקשות על ייחודיותו ההיסטורית, נתפסים במרחבים מסוימים כעמדה פוליטית בעייתית: לא כמעשה אנושי בסיסי של זיכרון, אלא כהצהרה אידיאולוגית המזוהה עם מדינת ישראל ועם מדיניותה הנוכחית.

כך, באופן כמעט אבסורדי, הזיכרון עצמו הופך לחשוד. תהליך שחיקה זה מתבטא בשלושה מישורים: הימנעות מציון זיכרון השואה מתוך אי־נוחות פוליטית, ייצור דימויי שואה באמצעות בינה מלאכותית, ושימוש רשלני באנלוגיות לנאצים כנשק רטורי.

עצם העיסוק בשואה הופך מוקד מחלוקת. ציון היום והזיכרון, או התעקשות על ייחודיותו ההיסטורית, נתפסים לעתים כעמדה פוליטית בעייתית: לא כמעשה אנושי בסיסי של זיכרון, אלא כהצהרה אידיאולוגית המזוהה עם ישראל

בימים האחרונים סיפקה בריטניה דוגמה מובהקת לאי הנוחות שמעורר ציון יום השואה כשהתברר שחלה ירידה משמעותית במספר בתי הספר התיכוניים המציינים את יום השואה הבינלאומי.

בשנים האחרונות, כך עלה מדוח שצוטט בעיתונות הבריטית, בתי ספר רבים נמנעים מציון היום מחשש לעימותים פוליטיים, לביקורת מצד הורים ותלמידים, או לזיהוי אוטומטי של עצם ההנצחה עם עמדה פוליטית ביחס למלחמה בעזה. יום זיכרון שנועד להיות א-פוליטי הפך בפועל לנפיץ.

זהו עיוות עמוק: השואה אינה נתפסת עוד כאירוע של השמדת העם היהודי במאה העשרים. היא הופכת לסמל פוליטי ש"שייך" לצד אחד במאבק עכשווי. כתוצאה מכך, יש הרואים בהזדהות עם זיכרון השואה בגידה בסולידריות עם הפלסטינים, או לכל הפחות כעמדה המחייבת ריחוק. במקום לשמש כנקודת מוצא מוסרית אוניברסלית, הזיכרון הופך למטבע אידיאולוגי נוסף במאבק על לגיטימציה.

הניתוק בין הזיכרון לאירוע ההיסטורי שעליו הוא מעיד אינו מתרחש רק ברמה הרטורית. הוא מוצא ביטוי מוחשי גם בתרבות הוויזואלית הדיגיטלית. במהלך השנה האחרונה, פלטפורמות מדיה חברתית הוצפו בתמונות שנראות דוקומנטריות באופיין, המתארות סצנות שואה: אסירים מחייכים, רגעים אינטימיים בין קורבנות לשוביהם, מצבים שמעולם לא התרחשו. תמונות אלה אינן צילומים היסטוריים אלא תוצרים של מערכות בינה מלאכותית, המייצרות אסתטיקה של תיעוד ללא אחריותיות היסטורית.

יש עיוות עמוק: השואה לא נתפסת עוד כאירוע השמדת העם היהודי במאה ה-20, אלא סמל פוליטי ש"שייך" לצד אחד במאבק עכשווי. כתוצאה, יש הרואים בהזדהות עם זיכרון השואה בגידה בסולידריות עם הפלסטינים

זו אינה רק שאלה טכנולוגית, אלא מוסרית ותרבותית. כאשר הגבול בין תיעוד לזיוף מיטשטש, הזוועה עצמה עוברת תהליך של ריכוך, ולעתים אף רומנטיזציה. לכן אין זה מקרי שמוסדות הנצחה מרכזיים בגרמניה פרסמו לאחרונה מכתב פתוח, המזהיר מפני השימוש הגובר בתמונות כאלה, ומגדיר אותן כפגיעה בזיכרון הקורבנות וכצורה של שכתוב ההיסטוריה.

מעבר לזיוף, ביטוי נוסף של שחיקת הזיכרון מופיע בהשוואות בין ישראל לגרמניה הנאצית. בארצות הברית, שלטי מחאה בקמפוסים האוניברסיטאיים כבר בחודש הראשון של מלחמת עזה תיארו את ישראל כ"הנאצים החדשים".

לא כל האנלוגיות ההיסטוריות הן פסולות מטבען; הן יכולות, בהקשרים מסוימים, לשמש כאזהרות מוסריות כאשר הן מופעלות בזהירות ובדיוק. אך השוואות אלה אינן אנלוגיות זהירות; הן קיצורי דרך רטוריים המשטחים את הייחודיות ההיסטורית למטאפורה אוניברסלית. כאשר כל קונפליקט מדומיין כ"שואה", השואה עצמה מאבדת את משמעותה והופכת לאנלוגיה ריקה.

אין זו טענה נגד הזדהות עם סבל פלסטיני, או נגד ביקורת חריפה על המדיניות הישראלית. להפך: שיח מוסרי אמיתי דורש את היכולת להכיר בסבלם של אחרים. אך הוא אינו דורש, ואינו מצדיק, את מחיקתו של סבל היסטורי אחר, או את הפיכת זיכרון רצח העם לכלי נשק רטורי במאבק פוליטי עכשווי. סולידריות אינה משחק סכום אפס. הכרה בכאבו של עם אחד אינה מחייבת הכחשת אנושיותו של עם אחר.

ההשוואות לשואה אינן אנלוגיות זהירות; הן קיצורי דרך רטוריים המשטחים את הייחודיות ההיסטורית למטאפורה אוניברסלית. כשכל קונפליקט מדומיין כ"שואה", השואה עצמה מאבדת משמעות והופכת לאנלוגיה ריקה

כאן מתגלה היפוך מוסרי עמוק: מצב שבו אנטישמיות, או לפחות דחייה של הזיכרון היהודי, מוצגת כעמדה משחררת, כדבר הנדרש בשם ההתנגדות לדיכוי אחרים. בהקשר כזה, לראות יהודים כבני אדם, ולכבד את זיכרון השואה, אינו נתפס עוד כעיקרון מוסרי בסיסי, אלא כמכשול אידיאולוגי שיש להסיר, ומחיקתו מוצגת כהתקדמות מוסרית.

נכון גם שזיכרון השואה גויס לעתים באופן אינסטרומנטלי בתוך השיח הפוליטי הישראלי עצמו. הכרה בכך אינה מצדיקה את הפוליטיזציה או מחיקת זיכרון השואה במקומות אחרים, ולא את דחייתו בשם סולידריות עכשווית. אדרבה, היא מדגישה עד כמה בקלות הזיכרון, ברגע שהוא מטופל כמשאב פוליטי, הופך פגיע לעיוות מכיוונים מרובים.

יום הזיכרון הבינלאומי לשואה אינו יכול לתקן שחיקה זו בכוחות עצמו. אך הוא עדיין יכול לסמן קו שאסור לחצות.

ברגע שזיכרון השואה הופך למותנה, לדבר הניתן למשא ומתן, או ממוחזר כדי להתאים להתיישרויות פוליטיות עכשוויות, הוא חדל לתפקד כזיכרון במובנו המוסרי. ההנצחה מאבדת את כוחה האתי, ועמה את יכולתנו לדבר באופן משמעותי על צדק, סבל ואחריות.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בחוג לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן; חוקרת את האופנים בהם מתפתחים נרטיבים בסביבות שיתופיות ודיגיטליות והשלכותיהם על זהויות קולקטיביות מתהוות, בדגש על אירועים בעלי השפעה גלובלית.