יש רגעים שבהם התרבות נוגעת במשהו כל כך טעון ופצוע. רגעים שבהם המציאות ההיסטורית והתרבות הפופולרית מתנגשות בעוצמה ומכריחות אותנו לעצור ולשאול: איפה עובר הקו? מתי ניסיון להתחבר הופך לפגיעה, ומתי התרחקות בשם הקדושה הופכת לשכחה.
מחזמר חדש באוף־ברודוויי, סלאם פרנק (Slam Frank), עושה בדיוק את זה. הוא לוקח את דמותה של אנה פרנק – סמל אוניברסלי של תמימות שנגדעה – ומלביש עליה את השפה, האסתטיקה ותופעות הלוואי של תרבות הווק והרשתות החברתיות.
יש מי שיראו בכך סאטירה מבריקה על פוליטיקת זהויות עכשווית; אחרים ירגישו שמדובר בחציית קו אדום, בהפיכת השואה לבדיחה ויראלית.
המחזמר מלביש על דמותה של אנה פרנק – סמל אוניברסלי של תמימות שנגדעה – את השפה, האסתטיקה ותופעות הלוואי של תרבות הווק והרשתות החברתיות. יש שיראו בכך את הפיכת השואה לבדיחה ויראלית
בעיניי, השאלה איננה רק אם מותר לצחוק או אם מותר לזעזע. השאלה המהותית יותר היא מה קורה לנו כחברה כשהמרחק בין זיכרון היסטורי עמוק לבין תוכן מהיר, צבעוני ואלגוריתמי הולך ומתקצר.
הדור הצעיר ממילא מתרחק מהיכרות אישית עם ניצולי שואה ועם סיפורי נספים בשואה. עבור רבים, השואה כבר איננה זיכרון משפחתי, אלא פרק בספר לימוד, טקס שנתי, או אזכור חולף ברשת.
בתוך המציאות הזו, קל להבין את הדחף "לעדכן" את השפה, לדבר על השואה באמצעים עכשוויים, לנסות לפגוש צעירים במקום שבו הם נמצאים. השאלה איננה האם זה מותר – אלא איך עושים זאת מבלי לפרק את המשמעות עצמה.
האם מחזמר פרוע, צבעוני, מוגזם, יכול לקרב אותם לסיפור – או שהוא רק מוסיף שכבה של רעש וציניות על טראומה שאמורה לעמוד מחוץ למשחק?
אין ספק שיש מקום להשתמש בטכנולוגיה, באמנות ובשפה תרבותית חדשה כדי להנציח את השואה. מי שמאמין שהנצחה חייבת להישאר קפואה בזמן, כלואה בטקסים ובמוזיאונים בלבד, עלול לגלות שבעוד דור או שניים – הזיכרון דוהה. אם אנחנו רוצים שהדור הצעיר יזכור, ירגיש וייקח אחריות, אנחנו חייבים לדבר אליו בשפה שהוא מבין.
השאלה אינה האם זה מותר – אלא איך עושים זאת בלי לפרק את המשמעות. האם מחזמר פרוע, צבעוני, מוגזם, יכול לקרב לסיפור – או שהוא רק מוסיף שכבת רעש וציניות על טראומה שאמורה לעמוד מחוץ למשחק?
אבל כאן בדיוק נכנסת האחריות. לא כל שפה עכשווית היא שפה ראויה. לא כל פרובוקציה יוצרת חיבור, ולא כל ויראליות מייצרת זיכרון. יש הבדל עמוק בין הנצחה שמבקשת לקרב – לבין יצירה שמבקשת בעיקר לעורר תגובה, לשבור טאבו, או לצבור תשומת לב.
דמותה של אנה פרנק איננה עוד דמות בדיונית. היא איננה מטאפורה ריקה שניתן למלא בכל תוכן עכשווי. היא ייצוג של חיים שנקטעו, של סיפור אנושי שהפך לסמל דווקא משום שהוא פשוט, לא ציני, לא מתוחכם. כאשר מלבישים את הדמות הזו באירוניה מוגזמת, בהומור רשת, באסתטיקה שמטשטשת את גבולות הכאב – קיים סיכון ממשי שהחיבור יהפוך לריחוק, וההנצחה לזילות.
הקו האדום איננו עובר בין "ישן" ל"חדש", אלא בין כבוד לאחריות. בין שימוש באמצעים עכשוויים כדי להעמיק הבנה ורגש – לבין שימוש בהם כדי לייצר רעש רגעי. זיכרון השואה איננו עוד תוכן תרבותי; הוא מחויבות מוסרית.
דווקא בעידן של רשתות, אלגוריתמים וטשטוש גבולות, האחריות שלנו – כאמנים, כאנשי חינוך וכחברה – גדולה יותר מאי פעם. מותר לחדש, מותר לשאול, מותר גם לטלטל. אבל אסור לנו לאבד את המצפן. ברגע שהשואה הופכת לעוד אובייקט תרבותי נטול גבולות, אנחנו לא מקרבים את הדור הצעיר – אנחנו משאירים אותו לבד בתוך רעש.
דמותה היא ייצוג של חיים שנקטעו, סיפור אנושי שהפך לסמל כי הוא פשוט, לא ציני או מתוחכם. כשמלבישים אותה באירוניה מוגזמת, בהומור רשת, באסתטיקה שמטשטשת כאב – החיבור עלול להפוך לריחוק וההנצחה לזילות
השאלה האמיתית איננה אם סלאם פרנק הוא "בעד" או "נגד". השאלה היא האם אנחנו, כחברה, עדיין יודעים להבחין בין הנצחה שמבקשת להעביר זיכרון – לבין תרבות שמבקשת בעיקר להיות רלוונטית. בין זיכרון חי – לבין תוכן שנצרך ונשכח.
רוחה וקנין שער היא מנכ"לית עמותת "שם ונר" הפועלת בשיתוף "יד ושם" להנצחת הנספים בשואה על ידי הדלקת נרות זיכרון אישיים.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו