ישראל מוציאה כ-90 מיליארד שקל בשנה על מערכת חינוך שאינה מסוגלת לומר אם משהו בה עובד.

מערכת החינוך אינה יודעת אם תוכנית שמקבלת מימון ממשלתי מצמצמת פערים בפועל, אינה יכולה לעקוב אחרי ילד שעזב מסגרת חינוכית ולברר אם הגיע לאחרת, ואינה מסוגלת לבחון אם הזינוק החריג בהיקף החינוך המיוחד משקף צורך אמיתי או תמריצים עקומים.

התקציב השני בגודלו בין משרדי הממשלה מנוהל ללא יכולת מדידה שיטתית וללא בסיס נתונים מהימן. הפתרון הנדרש הוא ברור: תשתית נתונים.

מערכת החינוך לא יודעת אם תוכנית במימון ממשלתי מצמצמת פערים, ולא יכולה לעקוב אחרי ילד שעזב מסגרת חינוכית. התקציב השני בגודלו בין משרדי הממשלה מנוהל ללא יכולת מדידה שיטתית או בסיס נתונים מהימן

אבל בישראל של 2026, בה האמון במוסדות המדינה שחוק בקרב אזרחים משני צדי המפה הפוליטית, הביקורת על היעדר הנתונים הפכה בעצמה לחסם מפני איסופם. ולכן ההנחיה לפתוח "כרטיס תלמיד" אישי מגיל חמש הצליחה לעורר סערה שמתנהלת על ציר שגוי.

השאלה איננה אם לאסוף נתונים. השאלה היא בכמה שנים אנחנו מאחרים.

הנה שתי דוגמאות שממחישות מה המערכת אינה רואה:

1

כ-80 אלף מתלמידי ישראל, ה מוגדרים כנמצאים בסיכון לנשירה ומטופלים על ידי קציני ביקור סדיר. נתון זה גדל מאז הקורונה והחמיר מאז השבעה באוקטובר. אך זהו רק החלק שהמערכת יודעת למדוד: נשירה סמויה, תלמידים הנוכחים בכיתה אך מנותקים מהלמידה, אינה נמדדת.

המשמעות היא שחלק משמעותי מהתלמידים כלל אינו נכנס לתמונת המצב של המערכת. מערכת שעוקבת לאורך זמן אחרי נוכחות והתקדמות של כל תלמיד הייתה יכולה לזהות את הדפוס בשלב מוקדם, עוד לפני שהוא מתגבש לנשירה. בלי נתונים, המערכת אינה מזהה ילד בסיכון עד שהוא כבר בחוץ.

2

הדוגמה השנייה עוסקת בחינוך המיוחד. מספר התלמידים במסגרות החינוך המיוחד זינק ב-61% בתוך ארבע שנים, בעוד כלל התלמידים במערכת גדל ב-8.5% בלבד, קצב גידול חריג שאין לו אח ורע כמעט בשום מדינה בעולם.

מחקרים מצביעים על שני כשלים שונים שהמערכת אינה מצליחה להבחין ביניהם: ילדים שלא זוהו בזמן בכיתה הרגילה ומגיעים לאבחון רק לאחר שהפער כבר נצבר, ולצדם מנגנוני תקצוב והפניה היוצרים תמריץ להרחבת האבחון.

אלו שתי בעיות שונות, הדורשות מענה שונה. אך ללא נתונים שיטתיים, המדיניות מתקשה להבחין ביניהן ומגיבה לשתיהן באותה דרך. מערכת שאינה עוקבת לאורך זמן אחרי התקדמות כל תלמיד, אינה יכולה להבדיל בין השתיים. מאגר נתונים איננו רק כלי ניהולי. הוא מנגנון מניעה.

הביקורת על היעדר הנתונים הפכה בעצמה לחסם מפני איסופם. לכן ההנחיה לפתוח "כרטיס תלמיד" אישי מגיל 5 מעוררת סערה שמתנהלת על ציר שגוי. השאלה אינה אם לאסוף נתונים, אלא בכמה שנים אנו מאחרים

בישראל אין מסגרת כזו. חוק הגנת הפרטיות משנת 1981 לא הותאם לעידן הדיגיטלי ואינו כולל התייחסות ייעודית לילדים. מבקר המדינה קבע כי משרד החינוך אוסף מידע על כ-1.7 מיליון תלמידים ללא מדיניות אבטחת מידע סדורה, ללא מיפוי מלא של מאגריו, וכי ספקים חיצוניים מחזיקים במידע רגיש על ילדים, מבלי שהמשרד מודע לכך.

שר החינוך שלח בתחילת שנת תשפ"ד הודעה אישית ישירות למייל ולנייד של כל ההורים – ממאגר שנועד לשימוש מקצועי בלבד. תקדים שעורר שאלות משפטיות. וכאשר אותו משרד מציע כעת לבנות תיק אישי לכל ילד, ללא חוק ייעודי, ללא פיקוח עצמאי וללא הגדרה ברורה של סוגי הנתונים שמותר לאסוף, החשש הציבורי אינו היסטריה. הוא תגובה רציונלית לחלוטין.

בתנאים כאלה, דחייה של עצם הכלי אינה מגינה על ילדים. המידע נאסף ממילא. השאלה איננה אם ייאסף, אלא מי רשאי לגשת אליו, לאיזו מטרה, ובאילו תנאים.

הבעיה איננה בכרטיס התלמיד אלא בהיעדר הסדרה שקובעת גבולות ברורים לשימוש במידע. במדינות מתקדמות הגבולות הללו אינם נתונים לשיקול דעת משתנה של הדרג הפוליטי. הם מעוגנים בחוק: הגדרת מטרות השימוש, הבחנה בין שימוש פדגוגי לבין שימוש פוליטי, הגבלת גישה לנתוני פרט, וחובת פיקוח חיצוני על כל חריגה. בישראל, לעומת זאת, אותם כללים בסיסיים פשוט אינם קיימים.

במציאות הזו, המדיניות אינה נשענת על נתונים אלא על כוח או חולשה בדמות הסכמות קואליציוניות. היא מתקשה להבחין בין צורך לבין תמריץ, בין פער אמיתי לבין תוצאה של הקצאה מעוותת.

כשמשרד החינוך, שהשר שלו שלח דרך מאגר מקצועי מייל אישי לכל ההורים – מציע לבנות תיק אישי לכל ילד, ללא חוק ייעודי, פיקוח עצמאי או הגדרה ברורה של סוגי הנתונים שמותר לאסוף – החשש הציבורי מוצדק

וזה הכשל העמוק: בישראל מפתחים כלים ומקווים שהגבולות יגיעו אחר כך. הם לא מגיעים.

ישראל אינה מפחדת ממאגר נתונים. היא מפחדת ממי שמחזיק בו.

איילת קציר היא מפקחת בדימוס במשרד החינוך, יו"ר תנועת מובילי חינוך לחיזוק מערכת החינוך הציבורית, פעילה חברתית ומשוררת. מתעניינת במעמדו של החינוך הציבורי בישראל, בהיבטים של מדיניות, תקצוב, תכנים וסכנות הפוליטיזציה של מערכת החינוך - מתוך ניסיון ארוך שנים במערכת ומחויבות אזרחית עמוקה.