ההיסטוריה היהודית, בדרכה האירונית, יודעת לעיתים ללמד לקח שאיננו זקוק לפרשנות יתרה. המעשה ברבי אמנון ממגנצא, אבי הפיוט "ונתנה תוקף", הוא סיפור מכונן על רגע קטן של היסוס שנגמר בייסורי תופת.

כאשר הארכיהגמון דרש מרבי אמנון להתנצר, אמנון – פוליטיקאי של עמימות והתחמקות – לא אמר "לא" חד וברור. הוא ביקש שלושה ימים "כדי לשקול את הדבר".

הוא לא באמת התכוון להמיר את דתו; הוא בסך הכל רצה לקנות זמן, לעגל פינות, למצוא איזה ניסוח עמום שיניח את דעת כולם וישאיר אותו בחיים. אבל כשיצא מבית הכומר, היכה בו הברק המוסרי: עצם הבקשה לשקול התנצרות, עצם ה"אולי", היא הבגידה עצמה.

כאשר הארכיהגמון דרש מרבי אמנון להתנצר, אמנון – פוליטיקאי של עמימות והתחמקות – לא אמר "לא" חד וברור. הוא ביקש 3 ימים "כדי לשקול את הדבר". הוא לא באמת התכוון להמיר את דתו אלא רק רצה לקנות זמן

רבי אמנון הבין שההשהיה בתשובתו איננה אקט של זהירות אסטרטגית, אלא כשל קולוסלי של זהות. הסוף ידוע: הוא שילם באיבריו ובחייו כדי לכפר על הניסיון הנואש והאנושי כל כך להיות "גם וגם".

אלף שנים מאוחר יותר, הטרגדיה של רבי אמנון חוזרת בגרסה מעונבת, מגוהצת ונטולת כל הוד של קדושה בבית הנשיא בירושלים. סיפורו של יצחק הרצוג, המנסה לתמרן בין צילו המאיים של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ לבין דרישת החנינה של ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו וחסידיו השוטים, הוא מִפגן מרהיב של דחיינות מוסרית ואומנות הגמגום.

הרצוג, אמן הניסוחים הניטרליים ומהנדס ה"ביחד" המלאכותי, הפך את ההיסוס לשיטת עבודה ואת העמימות לדת חדשה. במקום שבו נדרשת אמירה חדה, כזו שחותכת את האוויר המורעל של הפוליטיקה הישראלית – "כן" או "לא", "שחיתות" או "משפט" – הוא מעדיף את הריק הסטרילי שבין הצלילים.

הוא משאיר את הדלת פתוחה לרווחה לכל אפשרות, מבקש עוד שלושה ימים, עוד שלושה חודשים, רק כדי להימנע מהצורך המכאיב כל כך להתמודד עם האמת הפשוטה: לפעמים, חוסר הכרעה הוא ההכרעה המזיקה וההרסנית ביותר.

הגיחוך מגיע לשיאו בניסיונו של הרצוג להמציא לעצמו סמכויות שלא היו ולא נבראו. במקום לומר באופן חד וברור שנוסח החנינה כפי שהוגש לו – חנינה "מראש" בלי חרטה או הודאה – איננו עומד בדרישות הסף שמחייב החוק, הוא בחר להיאחז בטיעון חסר יסוד שכל כולו התחמקות.

אלף שנים מאוחר יותר, הטרגדיה של רבי אמנון חוזרת בגרסה מעונבת. סיפורו של הרצוג, המנסה לתמרן בין צילו המאיים של טראמפ לבין דרישת החנינה נתניהו וחסידיו, הוא מִפגן מרהיב של דחיינות מוסרית ואומנות הגמגום

התירוץ שלפיו "הוא ישקול את הבקשה בכפוף לצורכי המדינה" הוא לא פחות מהטרלה חוקתית. על-פי החוק, וגם על פי השכל הישר, הנשיא איננו "מנהל האירועים" של המדינה ואינו מוסמך לשקול "צרכים" אמורפיים, השנויים במחלוקת; הוא מוסמך לחנון עבריינים שהורשעו. זהו. כל פלפול אחר אינו אלא ניסיון נואש להרחיב את סל הסמכויות כדי להימנע מההכרח לומר את המילה שכל כך מפחידה אותו – "לא".

במשך שנים טיפח הרצוג את דמות ה"מבוגר האחראי", המתווך הנצחי שמרחף מעל המחלוקות – נוגע לא נוגע. אבל ההיסטוריה מלמדת שיש רגעים שבהם הניסיון להיות המבוגר האחראי הוא למעשה מסכה עלובה לפחדן.

כאשר נשיא המדינה מסרב לסמן קו אדום סביב ערכי היסוד של שלטון החוק – עד כאן תבואו ולא מעבר – וממציא קריטריונים של "צורכי מדינה" כדי להצדיק את השתיקה שלו, הוא אינו שומר על אחדות העם; הוא פשוט מפקיר את המציאות לאינרציה של שחיתות וסיאוב.

תרבות ה"אולי" שלו אינה בונה גשרים, אלא יוצרת ואקום מוסרי שבו כל הצדדים חשים מרומים. תומכיו, רואים בו מכשול בירוקרטי שנמנע במפגיע מלהשמיע קול מוסרי, ומתנגדיו רואים בו משתף פעולה שקט עם "השמאל הקפלניסטי", ואילו ההיסטוריה תראה בו דמות טרגית-נלעגת של מי שניסה לצאת נקי מכל הצדדים וסיים כשהוא מוכתם בבוץ של כולם.

המחיר של ה"אולי" כבד שבעתיים מהמחיר של ה"לא". על "כן" קונה מנהיג את עולמו; על "לא" הוא זוכה בכבודו; אך על "אולי" הוא מאבד את שניהם.

רבי אמנון ממגנצא איבד את רגליו בגלל שלושה ימי החשיבה שביקש, אך זכה לפיוט שהנציח את שמו בתודעה היהודית. הרצוג, לעומתו, עשוי לשמור על כיסאו, על שיגרת יומו רצופת הטקסים והמשתאות, אך סופו שייזכר כמי שהיה שם כשגורל הדמוקרטיה, ועקרון שלטון החוק, הונחו על הכף – והוא בחר להימנע מלהשמיע קול חד וברור.

התירוץ לפיו "ישקול את הבקשה בכפוף לצורכי המדינה" הוא הטרלה חוקתית. לפי החוק והשכל הישר, הנשיא אינו "מנהל האירועים" של המדינה ולא מוסמך לשקול "צרכים" אמורפיים, אלא לחנון עבריינים שהורשעו. זהו

בעוד שהפיוט "ונתנה תוקף" עוסק בדין שמיימי נוקב שבו מוכרע "מי במים ומי באש", הרצוג עוסק בספינים עמומים ותמוהים, במקום להכריע "מי בשחיתות ומי בחוק". ביום הדין ההיסטורי, מי שביקש זמן כדי לשקול "צורכי מדינה" על חשבון עקרונות של שלטון החוק, עשוי לגלות שאיש כבר לא מחכה לתשובה שלו, פשוט כי היא הפסיקה לעניין.

ד"ר עופר חן הוא בוגר החוגים להיסטוריה, פילוסופיה ותלמוד ובעל פוסט דוקטורט במשפטים מאוניברסיטת תל אביב. ספריו ומחקריו מקיפים נושאים רבים ומגוונים, החל מחקר המשיחיות היהודית, היסטוריה של המשפט הישראלי וכלה בספרות מודרנית ותולדות ההלכה. משמש כחוקר במכון לחקר התפוצות באוניברסיטת תל אביב. חבר אגודת הסופרים.