בסוף שנות ה-30, נשיא הפיליפינים מנואל קויזון העניק מקלט מפתיע ליותר מ-1,200 יהודים מגרמניה ואוסטריה במדינת האיים באוקיינוס השקט, בזמן שרוב מדינות העולם סגרו את שעריהן בפני פליטים יהודים. אותם יהודים – שקיבלו את הכינוי "מנילנרים" – נמלטו מהיטלר והגיעו לבירת הפיליפינים.

עם זאת, לולא ההתערבות של ממשלת ארצות הברית, אלפי יהודים נוספים היו יכולים להינצל. שגריר הפיליפינים לישראל, ניל אימפריאל, אמר לזמן ישראל כי בעוד שקויזון רצה להביא עשרות אלפי יהודים לפיליפינים וליישב אותם באופן קבוע באי מינדנאו, המאמצים שלו נחסמו על ידי ממשלת ארצות הברית, שהגבילה אותו לקבלת 1,000 יהודים בשנה במהלך 10 שנים.

ההצלה, שלא רבים יודעים עליה, הונצחה ב-27 בינואר, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, במטה האו"ם בניו יורק, כמו גם במרכז התרבות שהושק לאחרונה בשגרירות הפיליפינים בישראל, באלאי קויזון (בית קויזון).

יהודים שניצלו הודות לקויזון נשאו שם דברים – בהם מקס ווייסלר בישראל וראלף פרייס בניו יורק. ווייסלר חגג לאחרונה 90, פרייס יחגוג 90 בהמשך השנה. ווייסלר קרא לנרטיב הדלת פתוחה של הפיליפינים "משהו שחייבים לזכור אותו".

קויזון (במרכז עם המיקרופון) מקבל בברכה פליטים יהודים ב-23 באפריל, 1940, בהקדשה של אולם מריקינה, אותו בנה על הנכס שלו לטובת אכלוס של המהגרים הטריים. משמאלו אלכס פרידר (בחליפה לבנה\יושב), יו"ר מועצת הפליטים היהודים הפיליפינית, ומימין עומד הרברט פרידר (חליפה לבנה) (צילום: באדיבות 'Rescue in the Philippines')

"הבה נגילה" במנילה

גם סרט עלילתי חדש, "המשחק של קויזון" (Quezon's Game),עשוי לעזור בביסוס מקומה של היוזמה בהיסטוריה. הנוכחים באירוע בתל אביב קיבלו הצצה לקטעים מהסרט, שבוים על ידי הבמאי היהודי המתגורר בפיליפינים, מת'יו רוזן.

הסרט נולד כאשר רוזן, יליד בריטניה שעבר לפיליפינים בשנות ה-80, הבחין בכך שאשתו הפיליפינית, לורנה, ידעה את המילים של "הבה נגילה" וכי ילדים מקומיים יודעים לשיר אותו, אבל אף אחד לא ידע את המקורות שלו.

"חשבתי שהסיפור מדהים", אמר רוזן, אבל "מה שהיה יותר מדהים, הוא האופן בו אף אחד לא ידע על זה, אפילו לא אשתי או רוב האנשים בפיליפינים". הסרט הוקרן לאחרונה בארה"ב לאחר שגרף 25 פרסים בפסטיבלים בינלאומיים.

"אחת התגובות הנפוצות ביותר לסרט מצד רבנים וקהילות יהודיות היא 'לא היה לי מושג'", אומר רוזן, שזהו סרט הבכורה שלו באורך מלא.

"עבורי, זה גורם לי להרגיש צורך גדול יותר לעשות את זה, לספר לקהילה היהודית על כך שהפיליפינים הושיטו יד לעזרה כשהקהילה הייתה הכי זקוקה לה".

נשיא הפיליפינים מנואל ל. קויזון עם אשתו, אורורה קויזון, בתמונה ללא תאריך (צילום: באדיבות אוסף משפחת קויזון)

בסרט, הנשיא קויזון נראה כשהוא פועל לקבלת עצמאות של הפיליפינים מארה"ב – אשר שלטה על הקולוניה הספרדית לשעבר בתור חבר עמים – ומוצג כאיש משפחה מסור לאשתו אורורה ולבתם התינוקת. הייתה לו גם חיבה לסיגרים.

במציאות, אמר רוזן, קויזון התיידד עם חמישה אחים ממשפחה יהודית בעלת מפעל לייצור סיגרים, הפרידרים. בסרט, אחד האחים, אלכס פרידר, מגלה כי הגרמנים מקימים מחנות מוות עבור יהודים.

פרידר מפציר בקויזון להציע מפלט ליהודים הרוצים לברוח מאירופה, וקויזון מבקש אלפי ויזות מארה"ב, אך הוא עומד מול אנטישמיות במחלקת המדינה האמריקאית, המשוקפת על ידי דמות מורכבת, קונסול בשם קרטרייט.

בסרט, אמריקאים אחרים בפיליפינים תומכים בהצעה של קויזון: הנציב העליון פול מקנאט, לשעבר מושל אינדיאנה; ומפקד כוחות הברית ונשיא ארצות הברית לעתיד, דווייט די. אייזנהאואר, שבאותה תקופה היה שליח של הצבא.

קויזון עמד מול התנגדות פנימית לתכנית הפליטים שלו בפיליפינים. "האנשים היו ידידותיים מאוד, הפוליטיקאים חששו", אמר היהודי שניצל, ראלף פרייס. "קויזון היה צריך לעשות את זה מול המגבלות הפוליטיות שלו. האופוזיציה התנגדה לכך".

גם הבריאות של קויזון פגעה ביכולת שלו; הוא נאבק בשחפת חוזרת שבסופו של דבר הובילה למותו בזמן שהות במרכז החלמה בסרנאק לייק, ניו יורק ב-1944- שנתיים לפני העצמאות של הפיליפינים אחרי מלחמת העולם השנייה.

"רצה לעשות את הדבר הנכון"

שגריר הפיליפינים בישראל, אימפריאל, סיפר לי כי באירוע ההנצחה בתל אביב הוא ניסה להדגיש "את החשיבות של המיקוד של קויזון, ההומניות שלו והעובדה כי הוא פשוט רצה לעשות את הדבר הנכון על מנת להציל כמה שיותר יהודים".

לדבריו, קויזון רצה להביא עשרות אלפי יהודים וליישב אותם באופן קבוע באי מינדאנאו. "למרבה הצער, האמריקאים דחו את הרעיון", הוא אמר, והוסיף כי הפשרה אליה הגיעו, 10,000 יהודים, הייתה מושגת – 1,000 ויזות בשנה במשך 10 שנים – אך הפלישה היפנית לפיליפינים הביאה את התכנית ל"סוף פתאומי".

אימפריאל אמר כי מספר היהודים שהוצלו על ידי קויזון עומד על 1,200 עד 1,300. "אין נתון מדויק", הוא אמר. רוזן שם את הנתון על 1,226: 1,200 בספינה ו-26 פליטים משנגחאי לפני הפלישה היפנית. אבל הוא מעריך כי "קרוב ל-100 נוספים מצאו את דרכם לכאן, וברחו בעצמם".

"הוא שם אותם על השטח שלו", אמר רוזן, ומתייחס למגורים הנשיאותיים במריקינה. "למעשה, הוא הציל קצת יותר יהודים משינדלר".

ראלף פרייס נזכר במסע שלו לפיליפינים כילד בן 8 מרוזנברג, גרמניה. "היינו אמורים לצאת עוד לפני ליל הבדולח, אבל הוויזות לא הגיעו", אמר פרייס, שאיבד את משפחתו וחבריו בשואה. האמריקאים עצרו את הכל עד ינואר 1939. היינו מוכנים לצאת לפיליפינים מאז יולי 1938, ויצאנו רק במרץ 1939".

אביו עזב ראשון. ואז הוא ואמו יצאו למסע של שלושה שבועות הים דרך תעלת סואץ, בומביי, ציילון (סרי לנקה של היום), הונג קונג ולבסוף מנילה.

"מר אלכס פרידר קיבל אותנו", אמר פרייס, שנזכר שקיבל חתימה מקויזון. כשנשאל מה הוא זוכר מקויזון, פרייס אמר כי "רק שהוא היה נחמד, איש נחמד… הוא עזר לאנשים. זה כל מה שידעתי עליו באותו זמן".

מקס ווייסלר הגיע שנתיים לאחר מכן. בדומה לפרייס, אביו יצא ראשון, ואחריו אימו והוא. שוטר הזהיר את המשפחה שלו מהצפוי להתרחש ואמר להם לעזוב את ביתם ליד ברסלאו, גרמניה (היום וורצלב, פולין).

היעד המקורי שלהם היה דנמרק אבל הם סורבו כניסה, ובסופו של דבר שינו מסלול לפיליפינים – אביו של ווייסלר בספינה ומקס ואמו במסלול שכלל רכבת דרך סיביר ומנצ'וריה. ווייסלר בן ה-11 הגיע ב-7 בפברואר, 1941.

"הייתה לנו קהילה, היה לנו בית כנסת, היה לנו רב, חזן", אמר ווייסלר. הוא בא במגע עם פיליפינים מקומיים. "הילדים ראו אותי וחשבו שאני אמריקאי", הוא נזכר. "ואז הם חשבו שאני ספרדי. לבסוף הם הבינו שאני מדבר רק גרמנית". הוא למד את שפת הטגאלוג. "עבור ילדים, קל לקלוט שפות", הוא אמר.

האחים פרידר- אלכס, הנרי, הרברט, פיליפ ומוריס – התיישבו בפיליפינים בשנות ה-20 של המאה שעברה על מנת להרחיב את עסק הטבק של המשפחה. בתמונה הרב פרידר (במרכז) עם עלי טבק (צילום: באדיבות דיק וסאם פרידר)

"ברחנו במשך שלושה חודשים"

המלחמה הגיעה כשיפן פלשה לפיליפינים. הכובשים היפנים הפתיעו חלק מהיהודים בכך שראו בחיוב את הדרכונים הגרמניים שלהם, על פי אלן שניידר, מנהל מרכז בני ברית העולמי בירושלים. עם זאת, פרייס אמר כי 85 מנילנרים נהרגו במהלך השחרור. הוא מאפיין את הכיבוש בתור תקופה עגומה.

"הגשרים פוצצו", נזכר פרייס. "לא היינו יכולים לתקשר", ובנוסף, הוא אמר, "ברחנו במשך שלושה חודשים לפני שהאמריקאים שחררו אותנו".

ווייסלר אמר כי הבית שלו במנילה נשרף, וכי חברו הטוב פיטר מינץ נשחט על ידי היפנים. "השם 'פיטר מינץ' נשאר איתי תמיד", הוא אמר. ווייסלר חזה בצעדת המוות הידועה לשמצה של בטאן של אסירי מלחמה אמריקאים. הוא אמר כי ראה את צעדת המוות "מתחילתה ועד סופה" בשדרות דוואי. לדברי אימפריאל, מנילה עצמה הייתה העיר השנייה בכמות ההרס במלחמת העולם השנייה אחרי וורשה.

בשנים שאחרי המלחמה, ווייסלר ופרייס עברו מהפיליפינים. ווייסלר עבד על ספינה פיליפינית, ומצא את דרכו ליפן, שם הוא התאהב בישראלית דור-שביעי בארץ בשם אסתר והם עברו לישראל. מקס ואסתר ווייסלר נשואים במשך 64 שנים ויש להם שני ילדים – דני בישראל וטובה בוושינגטון.

ראלף פרייס עם נכדו יונתן פריד, באנדרטה לכבוד מדיניות הדלת הפתוחה בראשון לציון (צילום: באדיבות פרייס)

שמו של ווייסלר מוטבע על אנדרטת "הדלתות הפתוחות" לכבוד קויזון בראשון לציון, שהוצגה לראשונה לציבור ב-2009. פרייס עזר לגייס כספים להקמת האנדרטה, שנוצרה בפיליפינים והועברה לישראל. הוא גרם כעת בארצות הברית עם אשתו מרסיה. יש להם ארבע בנות ולכבוד כל אחת מהחתונות שלהן, הבנות השתמשו בשמלת החתונה המקורית של האמא אשר נתפרה בפיליפינים.

מקרוב ל-1,300 מנילנרים יצאו 8,000 צאצאים – מה שמשקף את המשך מורשת הגבורה של קויזון. "כמובן שכולנו מדברים על זה בבית", אמר פרייס. "בקהילה היהודית, כולנו מאוד מוקירי תודה על כך שהציל אותנו".