עלי מוהר לא זכה להגיע לגיל 58. הוא מת צעיר, אבל לא יהיה מופרך לטעון ש"עוד בנעוריו" כבר היה מעין קשיש תל אביבי; גמלאי עירוני טוב מזג ורחב אופקים, שנהנה לשוטט בעיר עם חבריו הבדיוניים למחצה פול רנייה, פולמוסאי ובר קולמוסא, ולהתווכח איתם (בלהט, אך תמיד בחביבות) על זוטות לכאורה, אבל בעצם על הדברים הכי חשובים בחיים: שפה. אהבה. מוזיקה. חברות. קולנוע. שירים. מקומות שהיו ואינם. גיבורי תרבות. רכילות עירונית. זיכרונות ילדות. פינות חמד בעולם. נשים יפות. הפועל תל אביב.
עלי מוהר הציע לנו חיבור לאחד התדרים העדינים ביותר של החילוניות הישראלית, של התל אביביות, של "הנעשה בעירנו". תדר של בהירות. של כמיהה לנורמליות.
הוא היה ילד מדור המדינה ומתל אביב הקטנה, ששיריו של אביו – יחיאל מוהר – שרובם הולחנו על ידי משה וילנסקי, היו פס הקול של העשורים הראשונים במדינה הצעירה ובעיר הלבנה, שבשדרותיה עלי הילד פגש את נתן אלתרמן ואת נחום גוטמן. בבגרותו הוא הרחיב את אופקיו והרגיש בן בית גם בבולנז'רי בפריז וגם באצטדיון כדורגל בלונדון.
רקטות מלבנון, טילים בליסטיים ממזרח ואיום גרעיני מאיראן היו כבר אז. גסות רוח ובוטות איימו תמיד לקרוע את קורי התרבות העדינים, במציאות ישראלית שרק הלכה והשתגעה בעשרים השנים שחלפו מאז מותו.
רקטות מלבנון, טילים בליסטיים ממזרח ואיום גרעיני מאיראן היו כבר אז. גסות רוח ובוטות איימו תמיד לקרוע את קורי התרבות העדינים, במציאות ישראלית שרק הלכה והשתגעה בעשרים השנים שחלפו מאז מותו
עלי מוהר הציע בשיריו ובטוריו ב"העיר" נחמה. פינות של שקט, כמו השקט שאפשר לפעמים למצוא כשאתה נענה לקול הפנימי שמצווה: לך ישר, לך לבד, אל תפחד, אל תכעס, לך תמים, לך אחד.
השורה האחרונה היא כמובן הפזמון של "שיר נבואי קוסמי עליז" הנפלא שמוהר כתב וחברו הקרוב יוני רכטר הלחין. כל מילה בשם השיר מתארת את התוכן של אחד מבתיו:
- הבית הראשון "נבואי" (תבין הכול, תדע, לא תאמר מילה אחת);
- הבית השני והשלישי "קוסמיים" (שביל החלב חוצה את השמיים, אתה הולך ישר, לא שם לב לכוכבים. אווז הבר חולף בשמי הערב, טס בראש החץ, לא נרתע מהמרחק);
- והבית האחרון "עליז" – הוא מספר על בריז'יט ברדו שתפסה כבר את העסק, השאירה מאחור את הטוב ואת הרע, ועל העניינים היא צופה מהמרפסת, וכמוה: משהו בך יאמר לך "הפסק!"
כי לפעמים אין ברירה. חייבים לעצור.
הבית האחרון "עליז" – הוא מספר על בריז'יט ברדו שתפסה כבר את העסק, השאירה מאחור את הטוב ואת הרע, ועל העניינים היא צופה מהמרפסת, וכמוה: משהו בך יאמר לך "הפסק!" כי לפעמים אין ברירה. חייבים לעצור.
הזמר עקיבא (שם הבמה של עקיבא תורג'מן) ביצע בחודש שעבר את "שיר נבואי קוסמי עליז" בטקס הענקת פרסי ישראל שנערך ביום העצמאות האחרון. עקיבא גדל בדימונה והקים משפחה בירושלים ולפני ארבע שנים, כשהיה בן 30, עבר להתגורר עם אשתו וילדיו בתל אביב, הוא דיווח על כך לעוקביו הרבים ברשתות:
"חדי העין באינסטגרם התחילו לשאול שאלות על המעיינות שהתחלפו בשקיעה בים ועל הרקע שהשתנה בסטורי המסורתי של ההבדלה. אז הנה אני מכריז רשמית שעברנו לתל אביב. נחתנו לחום המהביל של אוגוסט לעיר שגם ככה היא בפול ווליום. ועדיין, כמה שהלב שלי נרגע ונפתח פה קשה להסביר במילים".
חבל שהוא לא קרא את עלי מוהר. פרויקט חייו של עלי מוהר היה להסביר במילים כמה הלב נרגע ונפתח בתל אביב. אלא שהמעבר לתל אביב לא חיבר את עקיבא לנעשה בעירנו.
על בריגי'ט ברדו – גויה סקסית שכמוה – הוא לא היה מוכן לשיר בטקס פרסי ישראל, כנראה מאיזו סיבה הלכתית מפוברקת. אז במקום לשיר "כמו בריגי'ט ברדו" הוא שר "כמו העם הזה". והוא כמובן לא טרח לבקש רשות לשנות כך את מילות השיר.
על בריגי'ט ברדו – גויה סקסית שכמוה – עקיבא לא היה מוכן לשיר בטקס פרסי ישראל, כנראה מאיזו סיבה הלכתית מפוברקת. אז במקום לשיר "כמו בריגי'ט ברדו" הוא שר "כמו העם הזה". והוא כמובן לא טרח לבקש רשות
אחרי שקיבל איום בתביעה על סך 200 אלף שקל משרון מוהר, בתו של עלי ומי שמחזיקה אחרי מותו בזכויות היוצרים על שיריו – ואחרי שכנראה הבין שאין לו סיכוי של ממש בבית משפט – עקיבא הסכים לשלם "סכום משמעותי" כדבריו לעמותת פורום מיכל סלה, שפועלת למניעת אלימות נגד נשים. הוא גם פרסם התנצלות, שמוכיחה עד כמה עלי מוהר חסר כאן.
"במהלך החזרות לקראת הטקס עלה בליבי הרעיון להחליף שתי מילים באופן שמבקש להרים ולחזק את עם ישראל ביום חגנו, והדבר בא על חשבון חלק ממילות השיר המקוריות", התנצל עקיבא.
ובכן – לא. פשוט לא. ולא בגלל הקפדה פורמלית על ענייני זכויות היוצרים. אלא כי "כמו העם הזה שתפס כבר את העסק" זה צירוף מילים שרק מתחפש למשפט תקין בעברית. עלי מוהר לא היה מעלה בדעתו "להרים ולחזק את עם ישראל ביום חגנו". קודם כל כי הוא היה מסתייג מההפרזה והחשיבות העצמית שמגולמת בהכרזה נפוחה כזו. וגם כי הוא היה מבין מייד שמדובר בקלישאה. וקלישאות, עלי מוהר ידע היטב, הן תמיד האויבות המילוליות של מחשבה בהירה ושל התבוננות סקרנית וכנה במציאות.
קל להדגים את זה כשבודקים מה בעצם קרה לבית האחרון של "שיר נבואי קוסמי עליז" אחרי שהזמר עקיבא החליף את בריז'יט ברדו ב"העם הזה".
אצל עלי מוהר בריז'יט ברדו היא הכוכבת הצרפתייה הגדולה, האישה מהחלומות, שגילמה בצעירותה את היופי הנשי וזכתה למנת תהילה שמעטים זוכים לה, ובבגרותה, אחרי ש"תפסה כבר את העסק" היא "השאירה מאחור את הטוב ואת הרע, ועל העניינים היא צופה מן המרפסת".
אצל עקיבא – שרק רצה, כזכור, להרים לעם ישראל – כל מהלך הפרישה הזוהר הזה לא קרה לשיקסע מפריז אלא ל"עם הזה". אבל רגע, איזה עסק העם הזה תפס? מתי העם הזה השאיר מאחוריו את הטוב ואת הרע? על איזה עניינים בדיוק העם הזה צופה עכשיו מהמרפסת?
אצל עקיבא כל מהלך הפרישה הזוהר הזה קרה ל"עם הזה". אבל רגע, איזה עסק העם הזה תפס? מתי העם הזה השאיר מאחוריו את הטוב ואת הרע? על איזה עניינים בדיוק העם הזה צופה עכשיו מהמרפסת?
נראה שהשאלות העקרוניות האלו לא חצו כלל את תודעתו של הזמר הפופולרי, שחתום כמפיק וכמבצע על ניגוני חב"ד אהובים כמו "אלי אתה", "דרכך אלוקינו" ו"ניגון הקפות" וזכה בעבר לתואר זמר השנה גם באתר "כיכר השבת" וגם ברדיו "קול ברמה".
קל לראות שהחלפת שתי המילים הפכה את שירו של מוהר לחסר משמעות, בדיוק כמו כל השירים החלולים שמרימים "לחיי העם הזה שכמה טוב שהוא כזה". שירים שמוהר הסתייג מהם כל חייו.
בספטמבר 2006, זמן קצר אחרי תום מלחמת לבנון השנייה, עלי מוהר כתב בעיתון "העיר" טור שהוא קרא לו "ריאיון עם עצמי" ונדמה כאילו נכתב למעננו הבוקר:
"בסופו של דבר מדובר פה על קיום, לא כן? על חיים – אמנם בצל איומים, בין המלחמות… והנה קמנו לא מכבר ממלחמה שבה ישבנו כולנו במקלטים, מי בגופו ממש ומי רק בנפשו הלומת החרדה והצער.
"ובעוד אנו קמים, זוקפים ראש, נושאים עין, אנו מבחינים לפתע באיזו עב תלויה לה בשמים, עב שאך תמול לא הייתה שם… ובעל כורחנו אנו ממשיכים להתבונן ומגלים שתכלת חדשה נסוכה על הרקיע. לא האובך המביך, הצהבהב, המעולף משרב, שהיה משוך עליו כל החודש האחרון. לפחות – הבה אדבר בשם עצמי – אני מבחין בכך. איני יכול שלא להבחין בכך… אתה מבין? בתוך החרדות, בין האיומים הקיומיים, הכלליים והפרטיים, צץ לפתע איזה יסוד רחוק, שלכאורה מזמן נותקנו ממנו.
"הרי איננו חיים עוד בטבע, את הטבע; אנו רחוקים מאוד מהעולם העירום כפי שהוא, מרחש הרוח בעצי חורשה על גבעה, בליל ירח… ובכל זאת הטבע כאן. גם בלב העיר. מציע את עצמו כל הזמן, בענווה אבל בעיקשות. ויש רגעים שאתה מבחין בו, וכמו מקבל דרישת שלום ממרחקים, מבית אבא; תכלת חדשה בשמים, קרעי עננים לעת ערב, רוח עוברת פתאום ונוגעת בפנים אחרי חודשים של קיפאון לוהט… ודאי שהסתיו הגיע!
"את השעון הזה, הנצחי, שום אחמדינג'ד לא יוכל לעצור! כל סתוונית היא מעין לגלוג, או לפחות חיוך, על תוכנית הגרעין האיראנית, ואני אומר לך זאת באחריות! ברווזי הבר כבר עפים מעל הים, החצבים עולים על הגבעות, מדרום לעיר. יש איום קיומי, ודאי, אבל יש גם ברכה קיומית, אושר קיומי, לא?"
את השורות הנהדרות והאופטימיות האלו עלי מוהר כתב כשכבר ידע שימיו ספורים ומותו קרב. כשהטור הזה פורסם, נותרו לו רק חודשיים לחיות.
עשרים שנה חלפו מאז ואנחנו עוד כאן, ממשיכים לחיות בצל האיומים ובין המלחמות, עדיין יושבים במקלטים, ונפשנו עדיין הלומת חרדה וצער.
אבל מי שישכיל להתחבר לתדר הנכון, אולי יופתע לגלות שגם עלי מוהר עדיין כאן. אמנם לא בגופו אלא רק ברוחו ובמילותיו. אבל הנה הוא חומק בין גן מאיר לשוק הכרמל ושם פעמיו לבלומפילד, ובדרך הוא שוב מתווכח עם פולמוסאי בענווה ובעיקשות, שחייבים לעצור את תעשיית הקלישאות ואת מכונת הזמן הגורסת כול, לפני שתמחק את כל זיכרונותינו, תשכיח שירים יפים וניצחונות מפוארים בדרבי, ותחליף את בריז'יט ברדו ב"העם הזה".
יש רגעים שאני מצליח להבחין בו, וכמו מקבל דרישת שלום ממרחקים.
עוד בפרויקט:
-
zman.co.ilחבר, אתה חסר: הרב עובדיה יוסף
-
zman.co.il
חבר, אתה חסר: השופט מישאל חשין
-
zman.co.il
חבר, אתה חסר: העיתונאי רוני דניאל
-
zman.co.il
חבר, אתה חסר: המוזיקאי גבריאל בלחסן
-
zman.co.il
חבר, אתה חסר: ח"כ אילן גילאון
-
zman.co.il
חבר, אתה חסר: הפרשן משה נגבי
-
zman.co.il
חבר, אתה חסר: הרב אברהם בכר
-
zman.co.il
חברה, את חסרה: שולמית אלוני
-
zman.co.il
חברה, את חסרה: מבקרת המדינה מרים בן-פורת
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו