כנער, הייתי הולך בכל שבת לאצטדיון "גאון" כדי לצפות במשחקי הכדורגל של מכבי יפו, ובכל פעם שראיתי את הרב אברהם בכר מגיע רכוב על הווספה שלו – משהו בי התבלבל.

גדלתי, כמו רבים מאיתנו, על התפיסה שדת ומסורת הן מערכת חוקים נוקשה תחת ממסד שנועד בעיקר להגיד לנו מה אסור. שבירת שבת על ידי רב הייתה אז בכלל טאבו שאסור לדבר עליו. ופתאום – רב על ווספה. בדרך למגרש כדורגל.

אין אוהד כדורגל שנולד לפני שנות ה-80' שלא מכיר את אותו רב של יפו עם הווספה בשבת. אבל לא הרבה מכירים את הסיפור מאחורי הווספה הזו.

בהתחלה זה נראה תמוה, אפילו מוזר. אבל ככל שלומדים על האיש הזה יותר, ככה מבינים שהווספה לא הייתה אקט של זלזול ביהדות בשם אהבת הכדורגל. להפך: היא הייתה אולי אחד הביטויים הכי טהורים שלה, שכל כך חסרים לנו היום.

בהתחלה זה נראה תמוה, אפילו מוזר. אבל ככל שלומדים על האיש הזה יותר, ככה מבינים שהווספה לא הייתה אקט של זלזול ביהדות בשם אהבת הכדורגל. להפך: היא הייתה אולי אחד הביטויים הכי טהורים שלה

בחלוף השנים משהו עמוק מאוד השתבש במבנה החברתי שלנו. הדבר היפה הזה שנקרא יהדות, שבמקור נועדה להיות הדבק האנושי, הקהילתי, הולאמה על ידי ממסד דתי-פוליטי ציני ונצלני. הממסד הזה בנה לעצמו חומות, והציבור, בעיקר החילוני, פשוט הלך ואיבד אמון באותה היהדות שייצג. ובמקום יהדות שתאחד לבבות – קיבלנו פילוג על גבול השנאה התהומית בין המחנות.

הרב אברהם בכר בלוד בתחילת שנות ה-60 (צילום: מרצ'ל מיכאל אלמגור, יד ביד/פיקיוויקי)

הרב בכר הציג מודל הפוך לחלוטין. הוא לא ביקש תקציבים לקהילה הבולגרית שייצג ביפו כדי לבנות עבורה בתי מדרש מפוארים, בתי כנסת או לממן ישיבות. הוא פתח מכולת פשוטה בשדרות ירושלים ובתוכה הקים בעצמו בית כנסת צנוע שהיה מלא כל הזמן. 

זו הייתה ראיית עולמו: הרב אמור להיות חלק בלתי נפרד מהקהילה ולא מורם מעליה, וגם לא כזה שנמצא במעמד שמישהו חייב לו משהו. הוא עבד כמעט בכל חייו באותה מכולת צנועה בלב יפו, כשבית הכנסת בתוכה הפך למקום כינוס קהילתי הומה אדם. 

לא סתם הכינוי שלו היה "הרב מהמכולת, ממגרש הכדורגל ומהרחוב". הוא כל כך נטמע בתוך הקהילה, שאנשים קראו לו בשם החיבה "אברמיקו" כשפגשו אותו ברחוב או ליד האצטדיון. ובכר – שלא חיפש גינויי כבוד של רב – לא רק שקיבל זאת בהבנה, מבחינתו להיות עוד אחד מבין כולם נחשב כהישג גדול.

בניגוד ליהדות "הלאומית" של היום, אצל בכר פיקוח נפש אמיתי היה מצב בו האדם קודם ללאומיותו ודתו בלי התחשבנויות ובלי נקמות. בשנות ה-40, כשהתגורר בבולגריה, היה צריך להתמודד עם שלטון פאשיסטי ששיתף פעולה עם הנאצים.

כשהדנובה הציפה את עירו וידין, הוא לא חיכה לאישורים, לא בדק תעודות זהות ולא שאל מי יהודי ומי לא. הוא אלתר רפסודה, סיכן את חייו וחילץ 718 בני אדם מהמים – יהודים ולא יהודים כאחד

כשהדנובה הציפה את עירו וידין, הוא לא חיכה לאישורים, לא בדק תעודות זהות ולא שאל מי יהודי ומי לא. הוא אלתר רפסודה, סיכן את חייו וחילץ 718 בני אדם מהמים – יהודים ולא יהודים כאחד. על כך זכה באות הצטיינות ממלך בולגריה.

ונחזור למכבי יפו והווספה. עבור מי שמסתכל מבחוץ, כדורגל הוא אולי רק משחק אמוציונלי. מבחינת חלקים גדולים במגזר הדתי הכדורגל בישראל הוא בכלל מוקצה, שכן רבים ממשחקיו נערכים בשבת. הרב בכר לא ראה בכדורגל סתם משחק או איום על היהדות; הוא ראה בו קרש הצלה למאות בני נוער שהסתובבו ברחובות יפו חשופים לפשע, סמים וזנות. 

במקום לדרוש ולחכות לתקציבים מהממשלה, הרב בכר הלך ועקר במו ידיו עצים כדי להקים מגרש בפרדס יבש ביפו. שם ייסד את מועדון מכבי המקומי. במשך עשרות שנים לאחר מכן אני ועוד אלפי נערים וילדים זכינו לשחק באותו מגרש עד פירוק הקבוצה בשנת 2000.

עבור בכר, הכדורגל היה דרך לומר לילדים במצוקה: אתה שייך. יש לך חולצה. יש לך קהל. יש לך בשביל מה לקום מחר בבוקר. בכר הרגיש חובה להגיע למשחקים בשבת לא כתחביב ולא כדי לתקוע אצבע לממסד הרבני, אלא כפיקוח נפש. הוא ידע שאם לא יגיע עם הצעירים למשחק, הרחוב והפשע ימלאו עבורם את הוואקום.  

באחד הסיפורים המרתקים עליו, תואר כמי שנהג לגשת לשחקני הקבוצה היריבה לפני שריקת הפתיחה ולהציע להם דיל מקורי: הוא יתפלל להצלחתם מול קבוצתו שלו, בתנאי שבסיום המשחק – גם אם יפסידו – לא יהיו מכות והם יתפזרו לבתיהם בכבוד. זו הייתה הבנה עמוקה של תפקידו הציבורי: לשמש עוגן מוסרי וחינוכי לצעירים דווקא במקומות הטעונים והמאתגרים ביותר. 

מספרים שנהג לגשת לשחקני הקבוצה היריבה לפני שריקת הפתיחה ולהציע להם דיל מקורי: הוא יתפלל להצלחתם מול קבוצתו שלו, בתנאי שבסיום המשחק – גם אם יפסידו – לא יהיו מכות והם יתפזרו לבתיהם בכבוד

לכן הווספה שלו כל כך חשובה. כי היא מספרת את כל הסיפור. מי שרצה לשפוט אותו ראה רב שמחלל שבת. מי שהכיר אותו ראה אדם ערכי, אנושי, מוסרי, עם לב ענק שמציל נפשות. כזה שנלחם על היהדות שלו, היהדות שלנו, גם כשידע שישלם על כך מחיר כבד משום שלא יוכר לעולם על ידי הממסד הדתי כרב רשמי בישראל.

עוד בפרויקט:

• 
  zman.co.il

  חבר, אתה חסר: הרב עובדיה יוסף

• 
  zman.co.il

  חבר, אתה חסר: השופט מישאל חשין

• 
  zman.co.il

  חבר, אתה חסר: העיתונאי רוני דניאל

• 
  zman.co.il

  חבר, אתה חסר: המוזיקאי גבריאל בלחסן

• 
  zman.co.il

  חבר, אתה חסר: ח"כ אילן גילאון

• 
  zman.co.il

  חבר, אתה חסר: הפרשן משה נגבי

• 
  zman.co.il

  חברה, את חסרה: שולמית אלוני

• 
  zman.co.il

  חבר, אתה חסר: עלי מוהר

• 
  zman.co.il

  חברה, את חסרה: מבקרת המדינה מרים בן-פורת