באחד הפרקים של "הפיצוחייה", גבריאל בלחסן אומר את הדברים הבאים:

"האדם הוא הזיה מתחילתו ועד סופו, מקצות אצבעותיו ועד לקרקפת שלו. כל החיים שלנו זה חלום אחד שמתגלגל לו. אין לנו שום אחיזה במציאות – גם מה שקורה פה עכשיו זה חלום. זה אתאיסטי לחלוטין, השמיים אטומים ואין שם אף אחד שצופה בך. אתה רשאי לעשות בעולם הזה כאוות נפשך להתרוצץ בעולם הזה ערום כמו קוף מדמם ולעשות מה שבא לך. וזה מי שאנחנו. וכל העיר הזאת זה בית קברות אחד גדול".

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

מאז שצולם הקטע הזה בתחילת שנות האלפיים, תל אביב לא באמת הפכה לבית קברות, היא רק התייקרה מאוד ולפיצוצייה שנסגרה ברחוב פינסקר יש תחליף בהמשך רחוב בוגרשוב.

אבל יש פחות עסקים פתוחים כל הלילה, כבר לא קונים אלכוהול אחרי 23:00 בקיוסק ובטח שלא מעשנים בתוך בתי העסק. יש תועפות של ברי יין מעוצבים ופארק מסילה חדש ונהדר אבל פחות סלחנות לסהרוריות והטירוף שגילם בלחסן.

יש פחות עסקים פתוחים כל הלילה, כבר לא קונים אלכוהול אחרי 23:00 בקיוסק ובטח שלא מעשנים בבתי העסק. יש תועפות של ברי יין מעוצבים ופארק מסילה חדש אבל פחות סלחנות לסהרוריות והטירוף שגילם בלחסן

ראיתי אותו לראשונה ב-2006, מתחת לאולפן הקלטות בדרום תל אביב, ובערך באותו הזמן התוודעתי אליו וללהקת אלג'יר שבה הוא היה חבר וכבר התפרקה. אחי הגדול ואפילו אימא שלי הכירו אותם לפניי ולצערי לא סיפרו לי על התופעה בזמן אמת, כך שלא הייתי בהופעה של אלג'יר, אבל מהר מאוד נשאבתי לכת המעריצים וראיתי את בלחסן ושותו לאלג'יר אביב גדג' חורכים את הבמות בנפרד.

האמת שהטקסטים של בלחסן ואפילו הדמות שלו קצת הפחידו אותי בעוצמות הטירוף, הייאוש והכאב של הזעקה שבקעה מהם, אבל היה שם גם קסם ויופי וקריאה להתחדשות שלא יכולתי לעמוד בפניהם.

רצתי מאות שעות בשדות כורכר או בים עם האלבום "בשדות"; שמעתי אותו מדבר על ועם אלוהים וכופר בקיומו; על זהב שמתגלה כפלסטיק מקומט, על ההמתנה למאכלת, על עוקדים ונעקדים; וגם מתפעם מפריחה של קוצים ומחכה לגשמים שירוו אדמות.

שמעתי אותו מדבר על ועם אלוהים וכופר בקיומו; על זהב שמתגלה כפלסטיק מקומט, על ההמתנה למאכלת, על עוקדים ונעקדים; וגם מתפעם מפריחה של קוצים ומחכה לגשמים שירוו אדמות

מדי פעם ראיתי אותו ברחוב והידיעה שהוא מסתובב כאן בינינו ורואה הכול הרגיעה אותי באיזשהו אופן שקשה לי להסביר. בריאיון שערך איתו דב אלפון על רקע הנגב המערבי שבו גדל, הוא מדבר על השממה שחייבה אותו לפתח עולם פנימי, על משאלת מוות, על אשפוזים ועל המאניה-דיפרסיה שמתעתעת בו. הוא היה אז בן 30 וחשב שאם עבר את גיל 27 כנראה שיגיע לזקנה למופלגת. בסופו של דבר הוא מת בגיל 37.

שנה לפני מותו הספקתי לראותו אותו בהופעה אחרונה ב"אוזן בר". הוא ישב בצד וראה אחרים מבצעים את שיריו, ובסוף עולה במפתיע לעשות את ב"תוך הצינורות" וחשמל את הקהל.

אחרי מותו היו שתי הופעות מחווה לשירים שלו, האחרונה שבהן חודש לפני השבעה באוקטובר. ערן צור עלה שם אחרי חצות וירה בצרורות את הטקסט הארוך והמדכא של השיר "כדורי הרגעה בדבש".

הדמות של בלחסן חסרה לי אבל נשארו השירים. יש בהם חולי וסימום וניהיליזם אבל גם תרופה לבולשיט שמוכרים לנו מכל כיוון. כבר כמה שנים כולנו קצת בתוך הצינורות, מאבדים תחושה, חושבים שעפים אבל בעצם על הרצפה, מסוממים מהים או שיכורים מהרוח.

יש בשיריו חולי וסימום וניהיליזם אבל גם תרופה לבולשיט שמוכרים לנו מכל כיוון. כבר כמה שנים כולנו קצת בתוך הצינורות, מאבדים תחושה, חושבים שעפים אבל בעצם על הרצפה, מסוממים מהים או שיכורים מהרוח

עוד בפרויקט:

• 
  zman.co.il

  חבר, אתה חסר: הרב עובדיה יוסף

• 
  zman.co.il

  חבר, אתה חסר: השופט מישאל חשין

• 
  zman.co.il

  חבר, אתה חסר: העיתונאי רוני דניאל

• 
  zman.co.il

  חבר, אתה חסר: ח"כ אילן גילאון

• 
  zman.co.il

  חבר, אתה חסר: הפרשן משה נגבי

• 
  zman.co.il

  חבר, אתה חסר: הרב אברהם בכר

• 
  zman.co.il

  חברה, את חסרה: שולמית אלוני

• 
  zman.co.il

  חבר, אתה חסר: עלי מוהר

• 
  zman.co.il

  חברה, את חסרה: מבקרת המדינה מרים בן-פורת