השרה וחברת הכנסת לשעבר, אורה נמיר ז"ל, שהלכה לעולמה הבוקר (א'), הייתה בת 89 במותה. כפוליטיקאית שהייתה חלק מהממסד של מפא"י מאז הקמת המדינה, היא עשויה להיחשב בטעות לדמות מהעבר, אבל נמיר הייתה חלוצה בשורת מאבקים ותיקונים חברתיים, שנמצאים כיום במרכז השיח הציבורי.
נמיר נולדה בחדרה לזוג עולים מאוקראינה וגדלה במושב חוגלה. במלחמת העצמאות היא שירתה בקצינה בצה"ל. בשנות ה-50 וה-60 שימשה כמזכירת מפא"י, כדיפלומטית באו"ם וכמזכ"לית נעמ"ת. מ-1974 עד 1996 שימשה כח"כ ב"מערך" (מפלגת העבודה). בשנות ה-80 הייתה יו"ר ועדות החינוך והעבודה בכנסת. ניסתה להתמודד לתפקיד יו"ר העבודה ובממשלתו השנייה של יצחק שימשה כשרת העבודה והרווחה. הייתה נשואה למרדכי נמיר, ראש עיריית ת"א. .
ולמרות שהייתה בשר מבשרו של הממסד – ניסתה לקדם נושאים שבזמנו נחשבו רחוקים מאוד מהמיינסטרים של השיח הציבורי. בממשלתו הראשונה של רבין הוא מינה אותה לעמוד בראש ועדה פרלמנטרית ראשונה בישראל "לבדיקת מעמד האישה". דו"ח הוועדה שהוגש ב-1978 היה מהמתקדמים בעולם בנושא, וכלל שורה של המלצות שאף אחת מהן לא התקבלה באופן מיידי וכולן התקבלו שנים רבות אחר כך, ושינו את פני החברה בישראל.
"בוועדה לא שמעו על הטרדה מינית. נמיר שמעה – והבינה"
עם המלצות הוועדה נמנו הפעלת חינוך חינם מגיל שלוש – הצעת חוק שהתקבלה בכנסת ב-1984 אבל היישום שלה "נקבר" בלחץ פקידי האוצר למשך 27 שנה, עד שיושמה ב-2012 בלחץ מחאת קיץ 2011; הענקת הטבות למשפחות חד-הוריות – הצעה שנמיר יישמה כשהפכה לשרת הרווחה; פתיחה מחדש של כל התפקידים בצה"ל לנשים – המלצה שיושמה במהלך המאה ה-21; שריון של 25% מהמושבים בכנסת לנשים – הצעה שלא עברה כחוק, אך הפכה למציאות בכנסת ה-20 וה-21.
המלצה נוספת של הוועדה, שהפכה ל"בייבי" של נמיר כשהייתה יו"ר ועדת העבודה והרווחה בכנסת, הייתה חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שעבר ב-1988.
הצעת החוק לשוויון הזדמנויות בעבודה עברה בקריאה טרומית וראשונה בלי בעיות מיוחדות. הנושא נהפך לדיון סוער בוועדה, לאחר שנציגות שדולת הנשים בכנסת הגיעו לדיון ודרשו להוסיף לחוק סעיף שכבר היה קיים בחוק בכמה מדינות כמו ארה"ב ואוסטרליה, שיאסור על התנכלות לעובד/ת על רקע הטרדה מינית.
עורכת הדין רחל בנזימן, ששימשה באותה העת כיועצת המשפטית של שדולת הנשים והגיעה מטעמה לכנסת, אמרה לזמן ישראל: "הגענו לוועדה של הכנסת וביקשנו שיהיה בחוק סעיף שיאסור על הטרדות מיניות. חברי וחברות הכנסת לא ממש הבינו במה מדובר, הן ממש לא הכירו את הנושא הזה, והיינו צריכות לספר להן על מה מדובר בכלל".
"לזכותה של אורה נמיר ייאמר שברגע שהיא שמעה את ההסבר, היא אמרה שזה מאוד חשוב ומאותו הרגע היא התאמצה לקדם את הנושא. היא קראה על זה חומר רב כדי להבין את הבעיה, ביררה מה המצב בנושא במקומות עבודה בישראל, והתעקשה שהסעיף ייכנס לחוק בצורה הכי אפקטיבית שאפשר, וזאת בניגוד לכמה חברי כנסת שצעקו שאין דבר כזה 'הטרדה מינית', ש'סעיף כזה לא יהיה אפקטיבי', ושאנחנו 'מבלבלות את המוח'".
נוסח סעיף ההטרדות המיניות בחוק נגד אפליה שעבר בפועל ב-1988 היה פחות אפקטיבי מכפי שהיה אמור להיות. ד"ר אורית קמיר, שחיברה עשור אחר כך את החוק הנפרד נגד הטרדה מינית בעבודה, ציינה במחקר שכתבה בנושא, כי שדולת הנשים, לשכת עוה"ד וההסתדרות דרשו מהוועדה ב-1988 להוסיף לחוק הגדרה מפורטת מה היא הטרדה מינית, הדומה לזו שנמצאת בחוק הנפרד הקיים כיום, אך הוועדה לא הכניסה את הפירוט והסתפקה באמירה כללית על הטרדות.
קמיר ציינה במחקרה שח"כ יעקב שמאי מהליכוד "שימש כפרקליט השטן" והתנגד באופן עקבי וקולני להוספת פירוט של "מה היא הטרדה מינית" לחוק. רוב חברי הוועדה, כולל נמיר, דיברו בעד הוספת פירוט כזה – אבל לבסוף הצביעו נגדו. קמיר לא מציינת כיצד הצביעה נמיר. בנזימן אומרת שאינה זוכרת כיצד הצביע כל ח"כ, אבל אומרת ש"אורה נמיר הובילה את הקו הכי מתקדם והכי מחמיר מול ח"כים שהתנגדו".
בסופו של דבר, מ-1988 ועד שהחוק הנפרד נגד הטרדות מיניות נכנס לתוקף הוגשו בישראל רק שתי תלונות על הטרדות מיניות בעבודה – ולפי המחקר של קמיר, הסיבה לכך היא הפירוט הנעדר מהחוק שעבר בוועדה בראשותה של נמיר.
הצעת החוק לשוויון הזדמנויות (של 1988) הוגשה במקור כהצעת חוק פרטית של ח"כ שולמית אלוני, אבל נמיר הפכה אותה להצעת חוק ממשלתית, והגישה אותה לאישור שר העבודה והרווחה דאז – משה קצב. כן, אותו קצב שהפך אחר כך לנשיא המדינה והורשע באונס ובשורה ארוכה של הטרדות מיניות. קצב אישר את החוק והוא חתום, איפוא, על האיסור הראשון בישראל על הטרדה מינית.
"אני לא זוכרת איזושהי התייחסות של קצב לחוק, בעד או נגד, ואני לא זוכרת שהוא הגיע לדיוני הוועדה", אומרת בנזימן, "למיטב זכרוני, שבאופן טבעי הוא מוגבל, קצב חתם באופן פורמלי וזהו, ולא גילה עניין בנושא".
"דרשה מהעולם לצאת נגד אפלייה על בסיס נטייה מינית"
נמיר הקדימה את זמנה בנושאים אקטואליים וחשובים נוספים. בין השאר, הובילה ב-1987 בוועדת העבודה את חקיקת חוק שכר מינימום, מול מאבק קשה של התאחדות התעשיינים, בעלי הון מובילים ופקידי משרד האוצר.
ב-1995, בהיותה שרת העבודה והרווחה, עמדה בראש המשלחת שייצגה את ישראל לוועידת האו"ם בבייג'ינג בנושא זכויות נשים, שעסקה בניסוחו של מסמך בינלאומי נגד אפליית נשים.
בנזימן, שהייתה חברה במשלחת, מספרת: "המשלחת שלנו, בראשותה של נמיר, דרשה שהאמנה שתיכתב שם תצא גם נגד אפלייה על בסיס נטייה מינית – בהתאם לנוסח החוקים נגד אפלייה בישראל. היינו אחת המדינות המעטות שדרשו להכניס לאמנה סעיף כזה, יחד עם מדינות סקנדינביה. הדרישה עוררה סערה, ורוב המדינות בעולם, כולל ארצות הברית, התנגדו בחריפות".
בזמן כהונתה של נמיר כשרת העבודה והרווחה היא הובילה הגדלה של תקציבים לשירותי הרווחה, ואת העלאת שכר העובדים הסוציאליים אחרי שביתה ארוכה. נמיר הובילה את המהלכים הללו בניגוד לעמדת ראש הממשלה, יצחק רבין, ובניגוד למגמה באותן שנים ולמהלכי הממשלות שלפני ואחרי ממשלת רבין, שביצעו קיצוצים חדים בשירותים החברתיים. נמיר נלחמה בהצלחה נגד דרישתו של שר האוצר דאז, בייגה שוחט, לקצץ בקצבאות, בעיקר בדמי אבטלה.
בין השאר, הכפילה נמיר את התקציב הממשלתי למקלטים לנשים מוכות מ-800 אלף ל-1.6 מיליון שקל, והגדילה את חלקה של הממשלה בתקצוב המקלטים מ-30% ל-50%. גם מספר המקלטים הוכפל בתקופתה, והוקמו, בין השאר, המקלטים הראשונים בירושלים, באר שבע ונצרת והמקלטים הראשונים לנשים מוכות מהמגזר הערבי והחרדי.
חידוש נוסף שהנהיגה נמיר, שהפך לטענה העיקרית נגדה בציבוריות הישראלית, היה האישור להכנסת עובדים זרים לישראל. מכסות העובדים הזרים בתקופת כהונתה היו הגבוהות ביותר בכל תקופה שהיא לפני כן ואחרי כן.
אחרי ממשלת רבין-פרס התגלגלה נמיר למדבר הפוליטי. ב-1996 נכנסה לכנסת אבל ויתרה על הכהונה בה, והתמנתה לשגרירת ישראל בסין ובמונגוליה. בבחירות לכנסת ה-16 ב-2003 הוצבה במקום החמישי ברשימת "עם אחד" של עמיר פרץ ולא נכנסה לכנסת. בבחירות לכנסת ה-17 הציע לה יו"ר רשימת הגמלאים, רפי איתן, להיכנס לרשימתו, אך נמיר סירבה בטענה ש"אשמח לעזור לרפי אבל אני לכנסת לא הולכת, אין לי שום רצון לחזור לשם". מאז לא התראיינה ונעלמה מהציבוריות הישראלית – עד מותה הבוקר.
תגובות עכשיו הזמן לומר את דעתך
תגובתך פורסמה! שתפו את עמוד הפרופיל שלכם
ועכשיו אנו זקוקים לתמיכה שלך עזרו לנו להמשיך ליצור עיתונות אמינה, מקצועית וליברלית
תמכו בנו