אם הייתי שונא ישראל הייתי מייחל לניצחון חוזר של נתניהו בבחירות החוזרות, כי שלטון הליכוד הוא מתנת אמת לאנטישמים.

כל כך מגוונות המתנות, שקשה לבחור את הנדיבה ביותר: ערעור השלום, השמירה על החמאס, הפגיעה בסיכויי ההישרדות הדמוגרפיים, רמיסת זכויות אדם, החלשת המוסדות הדמוקרטיים, נירמול השחיתות, ניכור ערביי ישראל וחיזוקם של קנאים דתיים. לכל אחת יש טיעונים משכנעים לבכורה, אבל לי יש הצעה משלי: יצירת קרע מול צעירי המערב, כולל היהודים שבהם. כאן הנזק הוא אדיר; לאויבים לא נותר אלא לשמוח.

כמה נתונים מעודכנים:

• מחקר שפורסם לפני שבועות ספורים על ידי מכון PEW האמריקאי הראה כי רפובליקנים בני 65 ומעלה הם קבוצת הגיל היחידה בארה"ב שבה רוב (57%) מחזיקים בדעה חיובית על ממשלת ישראל, בעוד שבקרב בני פחות מ-30 מכל הקשת הפוליטית רק 27% עונים כך. בקרב הדמוקרטים רק רבע התייחסו לממשלה בחיוב. סקרים של אקונומיסט / יוגוב מראים גם את השחיקה המתמדת בתמיכת הציבור האמריקני בישראל בכלל: בשנת 2015 47% מהאמריקנים תיארו את ישראל כ"בעלת ברית"; זה ירד ל-37% כעת.

• סקר AJC (הועד היהודי האמריקאי) שפורסם לפני שבוע הראה כי 49% מיהודי ארה"ב רואים עצמם דמוקרטים לעומת 19% רפובליקנים. למעלה מ-70% החזיקו בדעה שלילית כלפי הנשיא טראמפ, האהוב כל כך על הישראלים, ורובו אף התנגד למדיניותו התומכת בישראל. הם בעד נסיגת מהגדה המערבית כחלק מפתרון שתי המדינות, שנתניהו עשה כמיטב יכולתו לסכל, בפער של 64% בעד מול 26% נגד; רבע מהם חשים שהקשרים עם יהודים ישראלים נחלשים.

• סקר נוסף הראה כי התמיכה בישראל בקרב סטודנטים יהודים בארה"ב ירדה מ -84% ב-2010 ל-57% ב-2016. כמעט 6 מכל 10 בסקר AJC הרגישו שהאקלים הולך ונעשה עוין יותר בקמפוסים האמריקאים בכלל. לדוגמה, מחלקה באוניברסיטת ניו יורק (NYU) גרמה לאחרונה לסערה על החרמת הקמפוס של אוניברסיטה זו בארץ. כשלמדתי בעצמי באוניברסיטת פנסילבניה ובקולומביה כמעט מחצית מהסטודנטים היו יהודים אבל לא עוד: כעת מדווחים על 10% או פחות. ידידי ליאל ליבוביץ 'ממגזין "טאבלט" קורא עכשיו ליהודים לוותר על האוניברסיטאות בכלל.

]PEW מצא קשר ישיר בין גיל לתמיכה בישראל

התמונה באירופה, כפי שיעיד כל מי שחי שם או ביקר לאחרונה, היא במובנים רבים קשה יותר – אם כי זה מתאזן בינתיים על ידי איסלאמופוביה הנובעת מהגירה וטרור איסלמי.

חלק מהמצב קשור לאנטישמיות קלאסית, חלק לאנטי-ישראליות, וחלק הולך וגדל להתנגדות לפעולותיה של ישראל – מצד גם כאלה שתומכים בקיום המדינה. יש להבדיל.

מי שלא מבין מדוע גם צעירים מערביים ידידותיים ביסודם ספקנים כיום כלפי ישראל צריך רק להרהר בדבריו של שר המשפטים המיועד בעיני עצמו, בצלאל סמוטריץ', שהביע השבוע תמיכה בהקמת מדינת הלכה. הוא עקבי בדרכו: אותו סמוטריץ' אמר בעבר שלא ירצה את אשתו במחלקת יולדות עם ערבים.

גם השבוע נמסר כי הליכוד הגיע להבנות עם המפלגות החרדיות לאפשר הפרדה בין המינים בשטחים הציבוריים. ברור שזו רק ההתחלה בדרך שתכלול איסור על שירת נשים בפומבי, הגבלות על פרסומות, סנקציות על מסחר ואפילו כדורגל בשבת, ובזיונות דומים. למותר לציין שממשלת נתניהו גם היתה ממשיכה ואף מגדילה את מימון בתי ספר חרדיים המסרבים ללמד תכנית ליבה, ולא היתה עושה דבר לטובת נישואים אזרחיים (כמו בכל מקום אחר) או תחבורה ציבורית בשבת.

סקר AJC של יהודי ארה"ב מצא שרק 10% מזדהים כאורתודוכסים. וגם בקרב חלק מהאורטודוקסים קיים זעם רב על הממסד הדתי בישראל שמקשה על גיורים ונישואים, משגע רבנים אמריקאים, ומקדם קיצוניות מכל הסוגים. כמה רצויים ירגישו יהודים אלה בישראל? לא מאד.

בהתחשב בסלידתם הגורפת כלפי טראמפ גס הרוח, כמה מהם שמחים שנתניהו מחבק לא רק אותו אלא גם רודנים בחצי שקל כמו ויקטור אורבן מהונגריה, אילהם אלייב מאזרבייג'אן, רודריגו דוטרט מהפיליפינים, ויאיר בולסונרו מברזיל (שמייחל שבנו ימות אם יתברר שהוא הומוסקסואל)? כמה יעריכו את הזלזול המתנשא כלפי כיסי הליברליות כאן שאיכשהו שרדו? לא הרבה מהם.

ערכי הימין הישראלי ובעלי בריתו אינם כאלה שרוב הצעירים במערב, כולל רוב היהודים, יכולים לאמץ או אפילו לסבול. ללא תיקון, המדינה לא תמשיך להיות בעלת ברית קרובה של ארצות הברית ואירופה כשצעירים אלה יאחזו במושכות. התהליך יואץ אם טראמפ יכשל ב-2020 – תרחיש סביר למדי.

זה יהיה המצב אם הימין יישאר בשלטון. ואל תטעו, ליברלים מבולבלים: זה גם המצב שאליו אתם מובילים אם תתמכו באביגדור ליברמן בספטמבר כדי לגמול לו על בגידתו המרהיבה בנתניהו.

כן, הוא מנע את הקמתה של ממשלה ימנית-דתית, אבל מיצובו כמגן החילוניות מגוחך. האמת הפוכה: כבר זמן רב שליברמן משמש כציר מרכזי במכונה המשמרת את שלטון הדת. תפקידו לרתום כמה שניתן מהציבור הרוסי למחנה הימין שהדתיים אוחזים בגרון. מה יעשה בספטמבר? הכל אפשרי. אני מעריך שהוא מקווה למהלך שיושיבו על כס ראש הממשלה. הסיכויים נמוכים אך לא אפסיים, וזה יהיה שיא חדש של אבסורד: ישראל תחליף חשוד אחד בשוחד באחד שתיקיו נסגרו בעקבות מותם המיסתורי של עדים.

יש הטוענים שממשלות שמאל מן העבר גם הן כללו מפלגות דתיות, אבל טיעון זה מפספס את העיקר: זה קורה רק אחרי שהשמאל כבר ניצח. המפלגות הדתיות לא מוסרות ולא תמסורנה את השלטון לשמאל. כשהן מצטרפות בלית ברירה, אין להן את אותה יכולת סחיטה. אם כחול לבן תנצח בספטמבר היא אולי תשב עם חרדים ואולי גם תשפוך עליהם תקציבים – אבל לא תהיה הפרדה בין המינים ואפשר אפילו לקוות לרפורמות חיוביות.

ומה אם הליכוד ישאר בשלטון? מה יקרה אם התיקון לא יגיע לעולם? כיצד תראה ישראל כאשר ארצות הברית ויהודי ארה"ב כבר לא יהיו לצדה? האם הסיוע הצבאי, המטרייה הדיפלומטית, והדלת הפתוחה ימשיכו איכשהו להתקיים? מה עם השותף המסחרי הגדול ביותר של ישראל, האיחוד האירופי? עד כמה שזה בלתי נתפס, האם תסולק ישראל ממוקדמות היורו, או אפילו מהאירוויזיון?

הדתיים יאמרו שלאלוהים פתרונים. מוטב שיזכרו: נסתרות דרכי האל.

דן פרי שירת כעורך ראשי של סוכנות איי-פי במזה"ת (מבסיסו בקהיר) לאחר תפקידים דומים באירופה, אפריקה והאיים הקריביים. שימש כיו"ר התאחדות עתונאי החוץ בישראל. איש היי טק ויזמות בעבר ובהווה. עקבו אחריו ב: https://danperry.substack.com

שיח סוער פרץ לאחרונה בעקבות סרטון של לוחמים, העונים בעוצמה ובדבקות אחר מפקדם בקריאות שנתפסו בידי חלק כקריאות אמוניות מחזקות, ובידי אחרים כהצהרות דתיות כופות ומתגרות. החיילים נראו נלהבים. מלאי רוח.

ניסיתי להבין מה יצר את הפער הזה – בין מי שמתרגש מהחיזוק הרוחני, לבין מי שהרגיש שנכפתה עליהם שפה דתית.

עו"ד סא"ל במיל' אורי אגוז, לשעבר בפרקליטות הצבאית, שופטת בעבירות טרור. חברת פורום דבורה.

שנתיים וחצי חלפו מאז שהעם בישראל החל במחאה – תחילה נגד ההפיכה השלטונית ובהמשך למען החזרת החטופים. ההפגנות המתמשכות והמתרבות, בהן משתתפים רבבות אזרחים זועמים, מכל קשת החברה – לא מצליחות להביא לשינוי. על אופי המאבק להשתנות באופן רדיקלי.

*  *  *

ההפגנות במתכונתן עד כה לא הועילו. די למצגים, די לזהירות ולפחד מבנימין נתניהו ומעושי דברו; די לשחיקת כוחות בני משפחות החטופים – אלו שיקיריהם עדיין במנהרות עזה ואלו שמותם נגרם כתוצאה מהתמשכות המלחמה, ללא יעדים ברורים ואסטרטגיים אשר יובילו לעתיד טוב ומבטיח.

דר׳ מיכאל פריאנטה הוא מו׳׳ל, סופר ופובליציסט שחי בפריז. כותב ומפרסם פרוזה ומאמרי דעות בעברית ובצרפתית. בין ספריו האחרונים: ׳׳פרנסוס האחר׳׳, רומן העוסק בבעיות זהות, ׳׳בצל החומות׳׳, זכרונות ילדות המלח של מקנס, מרוקו, ׳׳מבן גוריון ועד נתניהו׳׳, ספר פוליטי חברתי. הוא חבר אגודת העיתונאים של תל-אביב ומפרסם מאמרי דעה ב-הארץ, מעריב, Ynet Times of Israel ,Libération ,Le Mond.