לאחרונה התפרסם דוח מבקר המדינה בנושא הבטיחות בדרכים. הדוח ביקר בחריפות את העובדה שממשלות ישראל לדורותיהן לא השקיעו מספיק במניעה, לא יישמו תוכניות אסטרטגיות שאושרו כחוק, ובעיקר לא שמו את המלחמה בתאונות דרכים במקום הראוי לה בסדר העדיפויות הלאומי.

אני לא חושבת שאיש הופתע ממסקנות הדוח בנושא הבטיחות בדרכים. כולנו התרגלנו לשמוע מדי יום על נפגעים בתאונות. לפעמים אנחנו מצקצקים בלשון, לרוב זה אפילו לא מצליח לחדור אלינו. כל הרוג ופצוע הופך להיות עוד מספר בסטטיסטיקה. נעשינו קהים לדיווחים. לפעמים נדמה שתאונות הן גזירת גורל, מן אללה.

התרגלנו לשמוע מדי יום על נפגעי תאונות. לפעמים מצקצקים, לרוב זה אפילו לא מצליח לחדור אלינו. כל הרוג ופצוע הופכים לעוד מספר בסטטיסטיקה. נעשינו קהים לדיווחים, כאילו תאונות הן גזירת גורל

בפועל תאונות ניתנות למניעה. אפשר לראות זאת בפרק העוסק בהשוואות בין-לאומיות. בעוד מרבית המדינות הצליחו לצמצם את שיעור תאונות הדרכים בעשור שבין 2012-2022, בישראל מספר התאונות עלה ב-16%. כתוצאה מכך, ישראל ממוקמת במקום שלפני האחרון בצמצום תאונות הדרכים.

כמי שעומדת בארגון שעוסק בבטיחות ילדים, הדוח לא הפתיע אותי. תאונות דרכים הן הגורם המרכזי לתמותת ילדים בתאונות, אבל ישנם גם גורמי היפגעות אחרים כמו טביעות, שכחת ילדים ברכב, חנק, נפילות, כוויות ועוד.

לאחרונה ערכנו מחקר כלכלי מקיף שנועד להעריך את עלות כלל היפגעות הילדים למשק הישראלי. התוצאות הצליחו לזעזע אותנו. לפי הדוח בכל שנה בממוצע משקיעה מדינת ישראל סכום של 3.53 מיליארד שקל בהתמודדות עם תוצאות היפגעות הילדים.

הסכום הזה עלויות רפואיות (מיון, ימי אשפוז, טיפולים, שיקום וסיעוד), ירידה בתפוקה (היעדרות ההורים מהעבודה, אובדן פריון עתידי) ורווחה (סיוע
סוציאלי, עלויות כאב, אובדן וסבל).

מהצד השני, פעולות מניעה הן זולות הרבה יותר. מניעת תאונות וקידום בטיחות אפשריות באמצעות שילוב אסטרטגיות פעולה בהן איסוף נתונים איכותי ומחקר; פיתוח תוכניות מותאמות עם דגש לאוכלוסיות בסיכון; הסברה; הדרכה וקידום מדיניות ורגולציה מתאימה. כל אחת מהאסטרטגיות בנפרד יכולה לעשות שינוי קטן, אבל רק שילוב של כולן יחד יכול לעשות שינוי מהותי.

בפועל תאונות ניתנות למניעה, כפי שמוכח בפרק ההשוואות הבין-לאומיות. בעוד מרבית המדינות צמצמו את שיעור תאונות הדרכים בעשור 2012-2022, בישראל מספרן עלה ב-16% – ואנו במקום שלפני האחרון בעולם

כאמור ההשקעה במניעה זולה בהרבה מההשקעה הכלכלית בטיפול ובהתמודדות עם תוצאות התאונה, אבל צריך לזכור שמאחורי הסכומים הללו מסתתרים גם חיי אנשים. הסיכוי להציל חיים הוא זה שמניע אותנו יום יום לא להתייאש ולהמשיך לפעול למניעה ולקידום בטיחות ילדים.

האם קובעי המדיניות בוחרים במתכוון לא להשקיע בקידום בטיחות? אני לא חושבת כך. עם זאת, לצערי התקבעה בישראל תרבות חשיבה שלא באמת רואה את החשיבות שבמניעה. כולנו מכירים את תרבות ה"סמוך" וה"יהיה בסדר". זו גם אותה גישה שהובילה אותנו לאסון של 7 באוקטובר.

הרבה יותר קל להאמין למי שמבטיח שחמאס מורתע, מאשר לתת במה לכל נביאי הזעם שמזהירים מפני אסון. המחיר שאנחנו משלמים כעת על אותה עצימת עיניים, בלתי ניתנת לשיעור.

מהנקודה הזו כולנו צריכים לקום, להסתכל קדימה, ולהחליט שמשנים גישה. במקום להשקיע מיליונים במצבי חירום ובתוצאות איומות של מצבי קיצון, עלינו להעלות לראש סדר העדיפויות הלאומי את ההשקעה במניעה – הן בהיבט הביטחוני, והן בהיבטים של בטיחות בדרכים ובטיחות ילדים. זו האחריות
של כולנו, למען הדורות הבאים.

אורלי סילבינגר היא מנכ"לית ארגון בטרם, שותפה בצוות המייסד של ארגון בטרם. היא יזמית חברתית, מומחית בשיווק חברתי וניהול בחברה האזרחית. מכהנת בוועדה הבין משרדית לשיתופי פעולה בין הממשלה והחברה האזרחית, וחברת ועד מנהל במנהיגות אזרחית. במסגרת פעילותה כיהנה כחברת דירקטוריון בארגון הבינלאומי Safe kids worldwide.