שתי רשומות שפרסמתי כאן השבוע, "מרק צפרדעים ארכאולוגי" ו"אושר בקריאה טרומית – סיפוח", עסקו בצעדים מדיניים באיצטלה של דאגה לעתיקות. הרשומות עוררו תגובות, בחלקן ציניות, אחרות מזלזלות, ורובן חשפו בעיקר בורות וחוסר הבנה של הזירה, לכן בחרתי לענות עליהן ברצינות:

1

"כלומר, לפי דעתך, אתר מזבח יהושע הוא אתר מורשת פלשתיני? וכאשר הרשות חיבלו באתר הם חיבלו באתר מורשת שלהם? אז אפשר לסמוך עליהם? הכותב דואג למורשת? לחוק הבינלאומי? למה בדיוק?"

ראשית, עפ"י הגדרותיה של המועצה לזכויות האזרח באו"ם: "כל קבוצת אנשים זכאית למכנה המשותף שהיא מגלה בתוכה. ההכרה בזכויות התרבות מגבשת תחושת שייכות של הפרט לסביבתו", ובמילים אחרות – זה לא כל כך משנה מה אתה חושב על אותה קבוצה, על תרבותה או המורשת שלה, משנה מה חושבת אותה קבוצה על כך.

עפ"י הגדרותיה של המועצה לזכויות האזרח באו"ם: "כל קבוצת אנשים זכאית למכנה המשותף שהיא מגלה בתוכה. ההכרה בזכויות התרבות מגבשת תחושת שייכות של הפרט לסביבתו"

הפלסטינים שחיים בסמוך לעתיקות בהחלט מזהים אותן כחלק מההיסטוריה שלהם ומהמורשת שלהם. הביזנטים זיהו אתרים ברחבי הארץ כמקומות בהם התרחשו סיפורים מקראיים, וגם בתקופה המוסלמית, העובדה שדמויות מקראיות רבות מופיעות בקוראן, גרמה גם לכך שתושביה המוסלמים של הארץ קשרו אתרים רבים עם דמויות מקראיות.

בהמשך, בזכות אותן מסורות, זיהו היהודים את האתרים האלו עם עצמם. העובדה שרוב הדמויות האלו כנראה אינן אפילו דמויות היסטוריות, רק מוכיחה עד כמה מורשת היא דבר שאנשים מגדירים. ולכן, גם אם מוסלמים בנו מקאמים (קבר שיח', מבנה שנבנה באתר הקשור לקדוש מוסלמי או איש ציבור מקומי נודע) שקידשו את אותן דמויות, גם יהודים חשים שהם חלק ממורשתם.

האתר הארכאולוגי בהר עיבל הוא דוגמה מצוינת לאופן שבו נפגעים אתרי המורשת בגלל שכופים עליהם להיות חלק מהסכסוך ובכך פוגעים בהם. בשנת 2019 ביקשו גורמים בעיריית עצירה א-שמאלייה ובמשרד התיירות הפלסטיני להפוך את האתר הארכאולוגי בהר עיבל לאתר מורשת פלסטיני. המתנחלים הפעילו לחץ על הממשלה שמנעה את המהלך. האירוע המצער שבו נפגעה חומת האתר האתר שזוהתה בטעות כטרסה חדשה, נוצל כדי להפוך את האתר "לסלע קיומנו" ולאתר עלייה לרגל של המתנחלים.

מתנחלים בפסטיבל עיבל אפריל 2022, אם פלסטינים היו יושבים כך על המבנה זה היה הרס עתיקות (צילום: אורי ארליך)

ככל שהביקורים של ישראלים במקום גברו, הדרך היחידה שמצאו הפלסטינים כדי לשמור על האתר שנמצא בשטח בי כשטח פלסטיני, הייתה פיתוח סביבו (לא עליו). תכנית לא מוצלחת גם לטעמי, אבל לא מעט אתרים ארכאולוגיים נפגעים מפיתוח גם בישראל. התגובה של חלק מהמתנחלים לכך אגב הייתה זהה. הם טענו שרק התיישבות בסמוך לאתר תשמור עליו.

המתנחלים הפעילו לחץ על הממשלה למניעת  הפיכת האתר הארכאולוגי בהר עיבל לאתר מורשת פלסטיני. האירוע המצער שבו נפגעה חומת האתר בטעות נוצל להפיכתו "לסלע קיומנו" של המתנחלים

2

"כלומר לפי אתר השמאל הקיצוני זמן ישראל קבר רחל, קבר יוסף, מערת המכפלה, משכן שילה, מזבח יהושע, ועוד עשרות אתרי מורשת של העם היהודי, הם בכלל שייכים לעם הפלסטיני המומצא?"

רק מי שחושב שבמשך אלפיים שנה עמדה הארץ ריקה וחיכתה לחזרתם של היהודים, יכול בתמימותו לכתוב תגובה כזו. המגיב מציג שורה של אתרים שנקשרו בהם מסורות שונות – רובם על בסיס זיהוי מאוחר יותר של אתרים כאתרים מקראיים, שלא נעשה על ידי יהודים. את הזיהויים האלה שימרו יושבי הארץ, נוצרים ומוסלמים. באופן טבעי מסורות אלו הפכו לחלק ממורשתם של יושבי הארץ.

למי שייכת המורשת? פלסטיני תושב קריות בביקור בתל שילה, מצטלם כדמות מקראית, נובמבר 2017 (צילום: אורי ארליך)

האתר חירבת' סיילון, למשל שימר את השם המקראי שילה. הזיהוי של האתר כשילה הוא ביזנטי, והוא נעשה כאלף שנה לאחר שהתרחש לכאורה הסיפור המקראי.

הממצאים המשמעותיים באתר הם הכנסיות והמסגדים, אבל בביקורי האחרון במקום בפסח האחרון, הפסיפסים בכנסייה הביזנטית כוסו כדי שהילדים הישראלים שהגיעו למקום יוכלו לשבת בכנסייה ולהביט במציאות רבודה על בית המקדש ולא על הממצאים הארכאולוגיים באתר.

הממצאים המשמעותיים בחירבת' סיילון (שילה) הם הכנסיות והמסגדים, אבל בסוכות הפסיפסים בכנסייה הביזנטית כוסו, כדי שילדים ישראלים יוכלו לשבת בכנסייה ולהביט במציאות רבודה על בית המקדש

המסגד הממלוכי במקום, שנבנה על שרידי כנסייה ביזנטית אחרת, נעול. הפלסטינים תושבי קריות התפללו בו עד שנות השמונים, והם מזהים אותו כמקום בו שכן המשכן.

כשביקרתי במקום כשהוא עדיין היה פתוח, מצבו היה בכי רע. לעומת זאת בכניסה לאתר יש היום רפת של פרות אדומות.

מרכז מורשת הפרה האדומה, תל שילה, אפריל 2024 (צילום: אורי ארליך)

3

"יש כאן בעיה, כי המקרה הזה הוא היוצא מן הכלל והחוק הבינלאומי לא מתאים לנסיבות. אין עוד מקומות שבהם חלק ניכר מ'אתרי תרבות ומורשת' בשטח הכבוש אינם קשורים כלל לעם הנכבש, אלא לתרבות והמורשת של העם הכובש. במקרה הזה צריך להחריג מהחוק אתרים עם ממצא יהודאי/ישראלי מתקופת התנ"ך ואתרים מתקופת בית שני שלפני הגלות. אמנם לפי החוק היבש בדרך כלל מדובר בעם כבוש שגם העבר הנחשף בחפירות הוא העבר שלו, אבל במקרה החריג הזה התרבות והמורשת היא דווקא של העם הכובש".

מעבר לעובדה שהטענה ש"האתרים בשטח הכבוש אינם קשורים כלל לעם הנכבש" אינה נכונה, כפי שאני חושב שהדגמתי בשתי התשובות הקודמות, אני מסכים בהחלט שלעם היהודי יש קשר לאתרים ולהיסטוריה שבשטחי הגדה המערבית.

אבל קשר כזה יש לנו גם לבית הכנסת הגדול באלכסנדריה, לבית הקברות העתיק בפראג, לקבר הרבי נחמן, להר סיני (מי יודע איפה הוא) ועוד אתרים רבים. נוצרים רבים מגיעים לכנסיית הקבר, ומוסלמים מקיימים את מצוות החאג' ועולים למכה. לא חייבים להחזיק בשטח כדי שתהיה אליו זיקה.

בית הקברות היהודי העתיק בפראג, אפריל 2023 (צילום: אורי ארליך)

אבל, בואו נסתכל במשקפיים ורודות – האתרים הרב שכבתיים שבהם שכבות ארכאולוגיות יושבות זו לצד זו, ומספרות סיפור קוהרנטי ומכליל של קבוצות רבות יכולים להיות גשר.

קשר יש לנו גם לביה"כ הגדול באלכסנדריה, לבית הקברות העתיק בפראג, לקבר הרבי נחמן ועוד. נוצרים מגיעים לכנסיית הקבר ומוסלמים למכה. לא חייבים להחזיק בשטח כדי שתהיה אליו זיקה

אתרים רבים כאלה נמצאים בתוך ומחוץ לקו הירוק וניתן להשתמש בהם כדי ליצור מצב שבו לא רק הממצאים יושבים זה לצד זה, אלא גם הסיפורים של שני העמים והתרבויות השונות שעברו פה יוכלו לחיות אלו לצד אלו ולשזור את הסיפורים שלנו, במקום לשמש כסלעי מחלוקת.

בביקור שערכתי בסבסטיה עם קבוצת מטיילים ישראלים תהיתי איך היה יכול להיראות ביקור כזה כשהאתר המרשים, הרב שכבתי והיפה הזה היה תחת ריבונות פלסטינית, והתיירים הישראלים היו יושבים במסעדה המקומית. זאת במקום להגיע לאתר בליווי צבאי, כאשר הכניסות לאתר נסגרות על ידי רכבים צבאיים וכשחיילים בנשקים שלופים מגנים עליהם, כפי שהיה באותו ביקור.

4

"אנחנו רואים איך הרשות הפלסטינית 'שומרת' על אתרי מורשת יהודיים. מעניין איך אתרי המורשת שהם בהגדרה הקיימת שייכים לנכבש מייצגים את מורשתם… אתה נצמד ללשון החוק שאינו תואם את המצב בשטח. אתה מוטרד מהאג ששם בכל מקרה לא יפסקו לטובתך ובינתיים אתרי המורשת נהרסים".

על איך נראים אתרי מורשת השייכים לנכבש ומייצגים את מורשתם אפשר לקרוא על התרשמותי בסיור בעיירה סבסטיה (לא הגן הלאומי שבשטח סי).

איך שומרים הפלסטינים על מורשת, העיירה סבסטיה שבשטח B, מאי 2023 (צילום: אורי ארליך)

בקשר לרשות הפלסטינית ואיך היא שומרת על האתרים שבשטחה, התשובה כאן: ארגון המתנחלים "שומרים על הנצח" מבית "רגבים", חבר ל"פורום שילה" מבית "פורום קהלת" ופרסם נייר עמדה רחב על פגיעה באתרים בגדה המערבית.

לסקר והנייר שהם פרסמו לא צורף מסד הנתונים, לכן קשה להתווכח אתו – בבחינת קבעו עובדה ולא אפשרו לבחון אותה, אבל בכל זאת אביא חלק מהנתונים שהם מציגים:

בשטח בי – 54 מתוך 62 אתרים נפגעו, 87%

בשטח סי – 210 מתוך 269 אתרים נפגעו, 78%

בשטח אי – 25 מתוך 34 אתרים נפגעו, 74%

כלומר באזורים בהם השליטה המלאה היא של הפלסטינים הפגיעה היא הנמוכה ביותר. שטחי סי נזכיר לכולם נמצאים עדיין באחריות ישראלית מלאה. מדוע אם כן ישראל אינה דואגת לאתרים אלו? מדוע מתוך 120 מיליון שקלים שהקציבה הממשלה לפני כשנה למניעת שוד 110 הלכו לפיתוח תיירותי ועוד 32 מיליון לסבסטיה, ורק 10 מיליון למניעת שוד?

לפי נתוניהם, באזורים בהם השליטה המלאה היא של הפלסטינים – הפגיעה היא הנמוכה ביותר. שטחי סי, נזכיר לכולם, נמצאים עדיין באחריות ישראלית מלאה. מדוע אם כן ישראל אינה דואגת לאתרים אלו?

ברור שבמקום שבו אין אכיפה יש פשע. נקודה. מדוע המתנחלים הולכים סחור וסחור, מספחים ומקדמים החלטות קבינט במקום להשקיע באכיפה? מדוע לא להעביר תקציב לקמ"ט ארכאולוגיה כדי שיקים יחידות למניעת שוד? הסיבה היא שהעתיקות לא מעניינות אותם. מה שמעניין אותם הוא לשנות את הסיווג המדיני של השטח.

יתרה מכך, הבעיה האמיתית של שוד העתיקות היא שחוק העתיקות הישראלי מתיר סחר בעתיקות ובכך הוא יוצר מניע לשוד. ישראל ואיחוד האמירויות הן המדינות היחידות באזור שמתירות סחר. הענף הזה מפרנס שודדים, אך גם מתווכים וסוחרים וקונים יהודים ברחבי העולם.

לכן, מי שמעוניין לעצור את השוד חייב קודם כל לשנות את החוק ושנית לבצע אכיפה. ארגון עמק שווה, שאני חבר בו, ניסה לקדם שינוי חקיקה כזה, שנבלם בסבבי מערכות הבחירות הבלתי פוסקים – אבל מדוע המתנחלים בעלי הכוח הפוליטי העצום אינם מקדמים חוק שכזה?

במקום לשנות את חוק העתיקות, כך שיאסור סחר באופן גורף ויגדע את הענף, הם מחילים את חוק העתיקות על הגדה המערבית ומרחיבים את האישור לסחר בעתיקות גם לשטחים.

ועוד שתי נקודות שלא נשאלתי אבל אגיד בכל זאת.

1

אנחנו מדברים כל הזמן על הרס עתיקות שמספרות סיפור יהודי בגדה המערבית – אבל יש אינספור אתרים מוסלמיים בני מאות שנים בגדה שעומדים נטושים ומתפוררים כי הגישה אליהם נמנעת מהקהילות שהם אתרי המורשת שלהן.

המקאמים הם אתרי פולחן מוסלמיים במרחב הכפרי של ארץ ישראל, הפזורים בכל רחבי הארץ. הם שימשו מוקד קהילתי אליו עלו לרגל כמה כפרים ובו התקיימו אירועים קהילתיים, חתונות וטקסים שונים. ואני מזמין לקרוא את הסקירה הזו של מחסום ווטש שמספרת את סיפורם, והיא מבהירה היטב מהי מורשת פלסטינית.

אנחנו מדברים כל הזמן על הרס עתיקות שמספרות סיפור יהודי בגדה המערבית – אבל יש אינספור אתרי מורשת מוסלמיים בני מאות שנים בגדה, שעומדים נטושים ומפוררים כי הגישה אליהם נמנעת מקהילותיהם

2

רשות העתיקות היא גוף מקצועי שכפוף לכללי האתיקה, במזרח ירושלים אותה סיפחנו אנחנו יכולים לראות היטב איך הכפפתה של רשות העתיקות למנגנונים האינטנסיביים של הייהוד פוגעים במקצועיות של רשות העתיקות, וכיצד בשם אינטרסים פוליטיים של מדינת ישראל, מוותרים אנשי המקצוע המסורים על האתיקה שלהם.

אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".