שתי רשומות שפרסמתי כאן השבוע, "מרק צפרדעים ארכאולוגי" ו"אושר בקריאה טרומית – סיפוח", עסקו בצעדים מדיניים באיצטלה של דאגה לעתיקות. הרשומות עוררו תגובות, בחלקן ציניות, אחרות מזלזלות, ורובן חשפו בעיקר בורות וחוסר הבנה של הזירה, לכן בחרתי לענות עליהן ברצינות:

1

אורי ארליך הוא עיתונאי לשעבר, פעיל שמאל ודובר ארגון הארכיאולוגים \"עמק שווה\".

מתוך 66,221 עולים שהגיעו לישראל ב-1997, מרביתם עלו מברית המועצות  לשעבר. 2,057 מהם באו מארצות הברית. הם היו משכילים מהממוצע וצעירים ממנו. לפי מחקרים על מניעי עולים, הקבוצה הקטנה הזו הייתה יותר אידאולוגית מהאחרות. עולים בעליות אחרות הושפעו יותר משיקולים כמו ביטחון אישי ומצב כלכלי, בעוד שהאמריקאים ויתרו על מנעמי ארצם כדי לממש זהות יהודית בארץ האבות.

בין העולים אז, לפני 28 שנים, היה צעיר יליד פלורידה ושמו רון דרמר. קליטתו הייתה מוצלחת מאין כמוה. תוך זמן קצר הוא מצא את עצמו מייעץ לבכירים בירושלים, ובהמשך ייצג את מולדתו המאומצת בארץ הולדתו – שלוש שנים כציר כלכלי של ישראל בוושינגטון ובהמשך שמונה שנים כשגריר שם.

טובה הרצל היא גמלאית של משרד החוץ. שרתה כקצינת קישור לקונגרס בשגרירות ישראל בוושינגטון, הייתה השגרירה הראשונה של ישראל במדינות הבלטיות לאחר התפרקות בריה"מ, ופרשה אחרי כהונה בדרום אפריקה.

נאום ביטול הבחירות כבר נכתב. לא צריך לחפש ב"בילד" הגרמני ולא ב"וושינגטון פוסט" או ב"ניו יורק טיימס" שידליפו. ממש לא. עמית סגל, אתה יכול לנוח.

כמו בנאום הכפכפים השבוע, בנימין נתניהו כבר ישבץ בתוך אותו נאום את הטקסטים הפסיכודליים המוכרים ויעטר בכמה משפטי סלוגן קליטים, בהם יודיע כי אי אפשר לקיים בחירות בשעה שחיילנו הגיבורים נלחמים במלחמת התקומה על הישרדות מדינתנו האהובה.

איתי לנדסברג נבו הוא אזרח המודאג מעומק השחיתות השלטונית, חושש לגורל הדמוקרטיה ומזועזע מהגזענות והאלימות בחברה הישראלית. לשעבר עורך "מבט שני" ומנהל מחלקת תעודה בערוץ הראשון (2002-2017). בן קיבוץ תל יוסף וממקימי הפורום למען אנשי המילואים ( 1995-2017) . כיום במאי, עורך תוכן ומפיק עצמאי.