קרובי משפחתי נמלטו ממוסול כדי להציל את חייהם לפני שדאעש פלש לעיר והשתלט עליה בקיץ של 2014. הפלישה לעיר השנייה בגודלה בעיראק לא רק עקרה את בני משפחתי, אשורים ילידים, מביתם, אלא גם הובילה לרצח עם של אשורים.

עשר שנים חלפו מאז שמיליציות אסלאמיות קיצוניות פלשו למוסול – הידועה כנינווה המקראית, בירתה של האימפריה האשורית העתיקה – הרסו כל מה שנקרה בדרכן והרגו כל מי שלא קיבל את הגרסה המופרעת שלהן לאסלאם.

עשר שנים חלפו מאז שמיליציות אסלאמיות קיצוניות פלשו למוסול – נינווה המקראית, בירתה של האימפריה האשורית העתיקה – הרסו כל מה שנקרה בדרכן והרגו כל מי שלא קיבל את גרסתן המופרעת לאסלאם

הירשמו עכשיו לניוזלטר היומי

האם המצב השתפר עבור האשורים הילידים בעיראק לאחר תבוסת דאעש?

ב-2014 הייתי סטודנט לתואר שני בעיתונאות בשיקגו, מודאג מהחדשות שהגיעו מהחצי השני של העולם – היכן שקרובי משפחתי, שמעולם לא פגשתי עד אז, היו נתונים לרדיפה דתית ישירה.

אני זוכר שאמרתי לחבריי ללימודים שפלישת דאעש למוסול תוביל להרס נרחב באזור ולרצח עם של מי שלא יקבל את אורחותיו הקיצוניים. נעניתי בצחוק ובמשיכת כתפיים; לא היה אכפת להם, והם לא האמינו שדאעש יהפוך למה שהפך להיות באופן ידוע לשמצה – מכונת הרג בלתי פוסקת, רעבה לשליטה בשטחי אדמה נוספים על חשבון הקהילות הילידיות. קהילות שאת נכסי האומנות שלהן הוא הרס ומכר בשוק השחור במסגרת "חטיבת העתיקות" המכניסה שלו.

התגובה של עמיתיי לא הייתה צריכה להפתיע אותי אז, היות שמצוקתם של העמים הילידיים זוכה פעמים רבות להתעלמות, שוב ושוב, בכל העולם. לאחר שהחלו להגיע משם דיווחים מחרידים, בני כיתתי סיפקו דיווחים משלהם על האופן שבו תושבי שיקגו מושפעים מההתרחשויות במזרח התיכון.

אם לשים בצד את ההרס של נכסי אומנות בני אלפי שנים, רבים סבלו רבות מידיו של דאעש. ויש משפחות שעדיין סובלות. נשים וילדות עדיין נעדרות. יזידיות וכמה אשוריות נחטפו בכוח ממשפחותיהן כדי לשמש כשפחות מין והוכרחו להמיר את דתן ולהיכנע. על פי ההערכות, הן עדיין נעדרות כיום.

חבריי לא האמינו שדאעש יהפוך למה שהפך להיות – מכונת הרג בלתי פוסקת, רעבה לשליטה בשטחי אדמה נוספים על חשבון הקהילות הילידיות. קהילות שאת נכסי האומנות שלהן הרס ומכר בשוק השחור

העולם העלים עין ממצוקתן וממצוקתם של מי ששרדו את רצח העם בידי הטרוריסטים האסלאמיסטים הקיצוניים. כאשר הכותרות מתעדכנות מדי 24 שעות, מעט תשומת לב, אם בכלל, ניתנת למי שחיו תחת חרון אפו של דאעש – תשומת לב שהייתה מזערית גם כאשר האירועים התרחשו בזמן אמת.

האשורים, בדומה לאזרחי עיראק האחרים, לא פוצו על הרס בתיהם ובתי התפילה שלהם בידי הטרוריסטים ולא על הצורך להתחיל את חייהם מחדש מאפס – אם בעיראק ואם מחוץ לה.

אף שחוקים עיראקיים חסרי בסיס קיימים כדי "להבטיח" פיצוי על הקשיים ולכבד את זכויותיהן של מגוון הקבוצות במדינה, שחיתות ושלילת זכויות מושלות בכיפה ומסמלות את הפוליטיקה העיראקית. איזה צדק אפשר להעניק לשורדים אם צדק כלל לא קיים בעיראק?

הבנייה מחדש של בניינים שנהרסו מונחת בחלקה הגדול על כתפיהם של האשורים בגולה, שמגייסים כספים לבנייתן מחדש של כנסיות ולתמיכה בעסקים מקומיים, ומנסים לשמור על מה שנותר מהקהילה הילידית המידלדלת, למרות הסיכויים שהצטברו נגדה.

ארגונים כגון אגודת הסיוע האשורית, דרישה לפעולה, קרן שלאמה, מועצת הסיוע הנוצרית העיראקית, נינווה צומחת ויזדה עובדים ללא לאות לאספקת סיוע ולמימון מיזמים כלכליים ומיזמי בנייה נחוצים בעיראק, היכן שממשלת עיראק כמעט לא מורגשת.

העולם העלים עין ממצוקת שורדי רצח העם שחיו תחת חרון אפו של דאעש. האשורים, כאזרחי עיראק האחרים, לא פוצו על הרס בתיהם ובתי התפילה שלהם ולא על הצורך להתחיל את חייהם מחדש מאפס

לפני 2003, הנוצרים בעיראק מנו 1.5 מיליון בני אדם. כעת מספרם מוערך ב-200-100 אלף בלבד. הנתון העגום הזה מאיר את הגירתם ההמונית של העמים הילידים מעיראק בעקבות המלחמה והרדיפות בשנים האחרונות, ואת היעדר התמיכה מצד הקהילה הבינלאומית בכלל ומצד הממשלה הפדרלית של עיראק – בטיפול ברדיפות ובאפליה בחברה העיראקית.

אף שביקורו של האפיפיור פרנציסקוס בעיראק ב-2021 משך תשומת לב רבה, בסופו של דבר מעט מאוד השתנה עבור הנוצרים המקומיים בעקבות הביקור ההיסטורי.

מדי פעם ארגון לא ממשלתי תורם לשיפוץ של כנסייה שנהרסה. לאחרונה סייע אונסק"ו בבנייה מחדש של כנסייה במוסול, עשר שנים לאחר שנהרסה. הדבר מעלה את השאלה: מה הטעם בבנייה ובשיפוץ של כנסיות אם אין בנמצא מאמינים שיתפללו בבית האלוהים?

בחלק גדול ממוסול מספר הנוצרים לא מתקרב למספרם בעבר, וקשה להעריך אם הם ישובו אי פעם. קרובי משפחתי לא חזרו לביתם במוסול, אלא חיפשו מקלט בעיר שכנה בעיראק. אחרים שחיו תחת דאעש עזבו את עיראק לחלוטין.

מציאות שבה אדם בורח מביתו למען ביטחונו אינה הבסיס לחיים בחופש ובכבוד. נכון, הקרבות מול דאעש פסקו יחסית ואינם משבשים את חייהם של האשורים בעיראק. אבל הלחימה בכללותה לא פסקה. פעילותה של טורקיה בצפון עיראק נגד חמושים כורדים המשתייכים למפלגת הפועלים של כורדיסטן, ה-PKK, שארצות הברית סיווגה כארגון טרור, עדיין נמשכת.

לאחרונה סייע אונסק"ו בבנייה מחדש של כנסייה במוסול, עשר שנים לאחר שנהרסה. הדבר מעלה את השאלה: מה הטעם בבנייה ובשיפוץ של כנסיות אם אין בנמצא מאמינים שיתפללו בבית האלוהים?

האשורים ואדמות אבותיהם, בייחוד בעמק נהלה, שוב נתונים באש צולבת, ונראה שקשה לשנות מציאות כזאת ללא תמיכה מחוץ לקהילה. קיומם של האשורים והיזידים על אדמותיהם הילידיות אינו בטוח במקרה הטוב.

מנזר סנט אודישו בצפון עיראק שהופגז ונהרס על ידי סדאם חוסיין והכוחות הכורדיים. הקהילה האשורית הגולה אספה תרומות לבנייתו מחדש (צילום: באדיבות רמסן שמון)

המאמר הופיע לראשונה במדור הדעות של ניוזוויק, יולי 2024

רמסן שמון הוא סגן עורך הדעות בניוזוויק. הוא נהנה מכתיבה על נושאים של זכויות אדם, אמנויות, דת ופוליטיקה ב-X/טוויטר https://x.com/Ramsen_