הרבה נכתב על הסדרות הרמדאניות השנה, כשבמוקד תשומת הלב הישראלית נמצאות שתי סדרות: "אום-הארון" הכוויתית, שמשודרת בערוץ הסעודי MBC והמצרית "אנ-ניהאיה" (הסוף).

הראשונה מתארת את האידיליה של חיי הקהילה היהודית בכווית בתקופה שקדמה להקמתה של מדינת ישראל, בעוד שהשנייה הינה סדרה עתידנית (ז'אנר חדש ומפתיע עבור סדרות רמדאניות) שמתארת את השמדתה של מדינת ישראל וחזרתם של היהודים הישראלים לארצותיהם המקוריות.

הסידרה הרמדאנית הראשונה מתארת את אידיליית חיי הקהילה היהודית בכווית טרם קום מדינת ישראל. השנייה – סדרה עתידנית שמתארת את השמדת המדינה וחזרת היהודים הישראלים לארצותיהם המקוריות

בלי להיכנס לאיכויות של הסדרות הללו (הצופים במדינות הערביות מרבים לצחוק על שתיהן), הקונטקסט המדיני הוא המעניין. היחסים בין ישראל למצרים נמצאים בשיא, לפחות בתחום של שיתוף פעולה צבאי. ובכל זאת, יוצאת סדרה רמדאנית שבוודאי צופים בה כמה מיליוני מצרים מדי ערב, שמדברת באופן גלוי על השמדת ישראל.

גם בעבר, במיוחד בשנות האינתיפאדה הופיעו מעת לעת סדרות מקוממות בעלות אופי אנטישמי מובהק, כגון "רוכב ללא סוס" או "א-שתאת", שדיברו על מזימות זדוניות של היהודים להשתלט על העולם, הציגו עלילות דם ותיארו את היהודים בתור יצורים נחותים ודוחים.

הפעם מצב היחסים בין ישראל למצרים הרבה יותר טוב. הצדדים מלחמים יחדיו בטרור האיסלאמי בחצי האי סיני, מתאמים פעולות ביחס למה שמתרחש ברצועת עזה, ראש ממשלת ישראל מסיר התנגדות למכירת צוללות מתקדמות למצרים על ידי גרמניה וכו'. גם במישור היהודי מצרים משקיעה מאמצים רבים בשיפוץ ושיקום של בתי הכנסת ובתי הקברות העתיקים.

יחד עם זאת, הסנטימנט האנטי-ישראל לא נעלם לשום מקום. מדי פעם מגיחים בעיתונים המצריים מאמרי דעה ו"תחקירים" על הקשרים בין ישראל לדאע"ש או על הניסיון לפגוע במדינות ערביות, לרבות מצרים. ביחס למה שהיה בשלהי שנות ה-90 או בעידן האינתיפאדה בשנייה יש פחות, ויחד עם זאת, המגמה ברורה: ישראל היא עדיין מדינת אויב שיש לחשוד בה ולהילחם בה. אם לא היום, אז בעתיד.

בהתחשב ברמת הצנזורה ההדוקה שקיימת במצרים, לא סביר שסדרה כזאת הייתה "מחליקה" מתחת לעינם הפקוחה של הצנזורים. אם כך, המסקנה היא שהשלטון המצרי הנוכחי, כמו גם הקודם מאפשר הסתה בוטה נגד מדינת ישראל למרות שיפור ניכר ביחסים. ישראל מחתה כנגד הצגת הסדרה המדוברת, אך במצרים לא מתרגשים. מבחינתם, כל עוד מדובר בגינויים בדרגים הנמוכים, ניתן להמשיך באותו סגנון.

גם בעבר, במיוחד בשנות האינתיפאדה, הופיעו סדרות בעלות אופי אנטישמי מובהק, שדיברו על מזימות זדוניות של היהודים להשתלט על העולם, הציגו עלילות דם ותיארו את היהודים כיצורים נחותים ודוחים

לעומת זאת, הסדרה הכוויתית שמותקפת בימים אלה על ידי תנועת שמתנגדות לנורמליזציה של היחסים עם ישראל, היא עדות לשיפור הפרדיגמה הקיימת במפרץ ביחס ליהודים ואף לישראל.

היחסים הדיפלומטים בינתיים מתמהמהים בגלל היעדר התקדמות כלשהי בזירה הפלסטינית, אך הטון ביחס לישראל בתקשורת המפרצית בשנים האחרונות השתנה ללא הכר. שיתופי הפעולה בין ישראל למדינות המפרץ הולכים וגדלים, ואם ישראל לא תכריז פתאום על סיפוח הגדה או חלקיה, היחסים רק ילכו וישתפרו בהדרגה.

וכן, גם בערוץ ה-MBC סדרה שמפרגנת ליחסי יהודים וערבים ואינה נוטפת עוינות כלפי מדינת ישראל לא הייתה "מחליקה" במקרה.

לבסוף, חייבים קצת פרופורציות: לא כל העולם הערבי צופה בסדרות הללו או מתעכב על המשמעויות המדיניות שלהן. צופים רבים בוחרים בתוכן הרבה יותר קליל, עם שחקנים ושחקניות הרבה יותר ידועים, כשכל מה שהם רוצים אחרי ארוחת האיפטאר המשפחתית, זה לשכוח קצת מהדאגות והטרדות היומיומיות, לצחוק, לבכות ולהנות.

קסניה סבטלובה היא מנכ"לית עמותת ROPES לשיתוף פעולה אזורי ועמיתת מחקר במכון ATLANTIC COUNCIL בוושינגטון, לשעבר חברת כנסת מטעם מפלגת התנועה ומומחית לענייני מזרח התיכון.

עלייתו של משטר חדש בסוריה על חורבות משטרו של בשאר אסד זוכה ליחס קריר למדי במצרים. נכון לכתיבת שורות אלו, לא הגיעה לדמשק אף משלחת מצרית רשמית כדי לפגוש את נציגי המשטר הסורי החדש.

אמנם המשטר המצרי נוקט שפה דיפלומטית, המתאפיינת בהבעת רצון להבטיח את יציבותה של סוריה ובתמיכה באחדותה, אך מאידך גיסא, הוא מגלה חשש מהותי מפני צמיחת ישות אסלאמיסטית טרוריסטית פרו-טורקית על אדמת סוריה.

ד״ר מיכאל ברק הוא חוקר בכיר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור ICT, מרצה באוניברסיטת רייכמן וחוקר מצרים במרכז משה דיין לחקר המזה״ת ואפריקה. תחומי מחקרו הם: אסלאם פונדמנטליסטי, טרור אסלאמי, מצרים המודרנית, אסלאם פוליטי - האחים המוסלמים, הזרם הסלפי והסופי בעולם הערבי ורשתות חברתיות בעולם הערבי.

מה אתם רוצים מיצחק הרצוג? למה ציפיתם? לנשיא אמיץ? דעתן? יוזם? מוביל? נשיא עם ביצים, שלא פוחד לומר את מה שהוא חושב? נשיא אקטיבי, שנלחם, למשל, בשחיתות השלטונית?

למה ציפיתם? לנשיא עם עמוד שדרה? עם חזון? למנהיג בעל השראה? לדמות כריזמטית, שתאחד את העם? למה ציפיתם מהאזרח מספר 1? לאישיות שהיא מעל הפוליטיקה?

ירמי עמיר הוא עיתונאי, יוצר וחיית תרבות. עורך תרבות וכתב בכיר לשעבר ב"ידיעות אחרונות", כתב את דרמת הטלוויזיה הבועטת "סקס, שקרים וארוחת ערב", ערך את הסדרה "מי מפחד מצופית גרנט", הגיש תוכניות ברשת ב' וברדיו FM 103, הופיע בתיאטרון הקאמרי, כתב שלושה ספרים: "ירמיהו כוס קקאו" (לילדים), "השליפות של המדינה" ו"יש לי בלעדיות". אין דמוקרטיה בלי עיתונות חופשית.

אחרי הרמת דגל אדום שמטרתו להזהיר ולהתריע מפני ההליכים הדיקטטוריים שאנו נמצאים בעיצומם, כמו שהם מוצגים בספר "על הרודנות" של טימותי סניידר, מגיע ספרו הדקיק של אומברטו אקו "הפשיזם הנצחי" (במקורו מאמר) ומקל עלינו באיתור 14 סימנים לזהות את שלטון פשיסטי.

כל אחד מהסימנים הבאים מהווה, עם יישומו, מצב שלטוני של קדם פשיזם, ומצביע על הרגע שלפני ההפיכה למשטר פשיסטי:

פאר לי שחר היא עיתונאית, חברה בוועד המרכזי של מפקדים למען בטחון ישראל, בוועד של מדרשת אדם, ופעילת שלום בתנועת נשים עושות שלום, והיא שרת ההסברה בממשלת השיקום - ממשלת הצללים הלאומית. הייתה עורכת, כתבת ומגישה בקול ישראל במשך 25 שנה. יש לה ותק של עשרות שנים בתקשורת - בגלי צה"ל (ככתבת הראשונה ביומני החדשות) וככתבת מדינית ופוליטית בעיתון חדשות ועל המשמר.